ז, ב מִכֹּ֣ל הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח־לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ.
והנה לגבי הבהמה הטהורה מצינו כאן שני שינויים, א' 'תקח' במקום לשון הבאה שנאמר עד כה. ב' 'לך' ועד כה נאמר 'להחיות' או 'להחיות אתך'.
ובאמת מכל סדר המקראות נראה שהחילוק בין הבהמה ושאר בעלי חיים הטהורים לשאינם טהורים לא היה רק במנין לחוד, אלא בגדר ההכנסה לתיבה, שהרי בתחילת הציווי לנח נאמר בכללות על כל בעלי החיים להכניס שנים שנים, (ו, יט-כ) וּמִכָּל־הָ֠חַי מִֽכָּל־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ: מֵהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹת.
ורק אח"כ כופל המקרא ושונה את הציווי (ז, ב) ומחלק בין מיני בעלי החיים. יתירה מזו, כאשר נכתב בפסוק הכניסה אל התיבה (ז, ז-ט) וַיָּ֣בֹא נֹ֗חַ וּ֠בָנָיו וְאִשְׁתּ֧וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתּ֖וֹ אֶל־הַתֵּבָ֑ה מִפְּנֵ֖י מֵ֥י הַמַּבּֽוּל: מִן־הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה וּמִ֨ן־הָע֔וֹף וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־רֹמֵ֖שׂ עַל־הָֽאֲדָמָֽה: שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל־נֹ֛חַ אֶל־הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־נֹֽחַ, אין שום זכר לכך שמן הבהמה הטהורה נכנסו שבעה.
וכבר רש"י עמד על כך, וביאר: שנים שנים - כלם הושוו במנין זה, מן הפחות היו שנים. וצ"ב, מה הענין בהדגשה זו שמכל בעלי החיים בעולם נכנסו לכל הפחות שנים.
ושמא יש לומר שאמנם חלוק הוא הכנסת בהמה הטהורה לתיבה שזה לקיחה פרטית של נח לצורך הקרבת קרבנותיו לאחר המבול, וכמו שפירש רש"י: שבעה שבעה - כדי שיקריב מהם קרבן בצאתו, לבין הכנסת שנים מכל הבעלי חיים בעולם שזה לצורך קיום והשארת המין הזה בעולם.
ולכאורה יש להעיר מלשון המקרא (ז, ג) גַּ֣ם מֵע֧וֹף הַשָּׁמַ֛יִם שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה לְחַיּ֥וֹת זֶ֖רַע עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ, ומבואר שגם מנין שבעה היינו לתכלית 'לחיות זרע', אולם כבר מצינו ברמב"ן בפסוק א שביאר היטב את 'לחיות זרע' על הקרבנות, וז"ל, ויאמר ה' לנח - הודיעו השם, כי במדת רחמים ימלט אותו ואת ביתו ויחיה מהם זרע לדורות, וזה טעם לחיות זרע על פני כל הארץ כי מתחלה אמר להחיות אתך, ורמז לו עתה במדת רחמים על הקרבן, להודיע אותו שישעה אל קרבנו, ובזכות קרבנו יקיים העולם ולא יכרת עוד מפני מי המבול.
ובלשון המקרא (ז, ט) כתיב: באו אל נח, ופירש"י, מאליהן, ונראה גדר הענין שלא הוצרכו ללקיחה על ידי נח, מאחר שבאו להציל את עצמם, אולם לגבי ה'שבעה שבעה' נאמר לשון לקיחה, ונראה שאמנם לא באו מאליהן, אלא נח הוצרך לקחתן כי זה היה לקיחה 'לך' לצורכו להקרבת הקרבנות.
ומצאתי ברבינו בחיי שביאר טעם לזה, וז"ל, והנה ה' יתברך אב הרחמן לא רצה לגזור שיבאו מעצמם לצורך קרבן להיות נשחטים, אבל אמר תקח לך שבעה, שישתדל אחריהם ויטרח במצוה. אבל באותם שהיו לחיות זרע היו שנים שנים, והיה גזור שיבאו מעצמם.
ומעתה נראה שזוהי ההדגשה בפסוק שהגיעו שנים לכל הפחות מכל מיני הבעלי חיים, והיינו כי מתוך ה'שבעה שבעה' של הבהמה הטהורה, שנים מתוכם באו מאליהן, ונכנסו לתיבה מדין 'שנים שנים', דלא גריעי משאר בעלי חיים שבאו לתיבה לצורך קיום המין, ורק הנותרים הוצרכו ללקיחת נח. ודוק.
אולם כל דברינו אלה אינם לשיטת רבי אבהו בזבחים (קטו, א; וכן הוא בסנהדרין קח, ב) שהבעלי חיים באו מאליהן על מנת שידע נח שלא נעבדה בהם עבירה, ולפי"ז בודאי מוכרח שכל השבעה גם יבואו מאליהן, ויעוי' בספר בינה לעיתים דרוש לג.