מצאנו בתורה הרבה פעמים מלים שחוזרות על עצמן באותו שרש, כגון השב תשיבם לאחיך, הענק תעניק וכיו"ב.
בגמרא אמרו לחד מ"ד שדברה תורה כלשון בני אדם.
והנה בלשוננו איננו רגילים להשתמש בצורה זו,
וגם אם נאמר שפעם היו רגילים, יש לתת טעם לצורת ביטוי מיותרת זו.
הורגלתי לפרש את העניין כדלהלן:
המלה הראשונה, כגון השב, היא הבעת הרעיון, העלתו לדיון, והמלה השניה - תשיבם וכיו"ב, היא אישור הפעולה - אכן תשיבם
(ויש גם פעמים שאחר העלאת הרעיון לדיון נפסק שלא לעשותו - ונקה לא ינקה).
דבר זה בין כאשר מדובר על מעשה של אדם ובין כאשר מדובר במעשה של ה' - שמע אשמע צעקתו
(ובדרש, למאן דאית ליה, כיוון שהנושא עלה לדיון ואושר, יש לו תוקף יותר מאשר צווי פשוט על עשיית דבר, ולכן יש לרבות בהשבה והענקה וכיו"ב,
ובמקום שהאישור לא ניתן, כגון ונקה לא ינקה, מכיוון שהנושא עלה לדיון, אז למרות שהוא לא אושר, כנראה שבמקרה אחר יש לו קיום - מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים).
ע"כ מה שהורגלתי לפרש.
אלא שהתבוננתי שכפילות זו קיימת גם בשאלה - ההשב אשיב את בנך, וגם בהתניה - אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי, ושם לכאורה לא שייך לפרש את מה שפירשתי.
ולבינתיים אטול שכר על הפרישה כשם (שהנני מקוה) שנטלתי שכר על הדרישה.
מישהו עמד על נקודות אלו?