נוטר הכרמים כתב:(ה, א) בָּ֣אתִי לְגַנִּי֘ אֲחֹתִ֣י כַלָּה֒ אָרִ֤יתִי מוֹרִי֙ עִם־בְּשָׂמִ֔י אָכַ֤לְתִּי יַעְרִי֙ עִם־דִּבְשִׁ֔י שָׁתִ֥יתִי יֵינִ֖י עִם־חֲלָבִ֑י אִכְל֣וּ רֵעִ֔ים שְׁת֥וּ וְשִׁכְר֖וּ דּוֹדִֽים.
ברש"י: באתי לגני - בימי חנוכת הבית: אריתי – לקטתי... ונאמר על שם הקטורת שהקטירו קטורת יחיד הנשיאים על מזבח החיצון ונתקבלה והוא דבר שאינו נוהג לדורות ועל כן נאמר אכלתי יערי עם דבשי יש דבש שהוא גדל בקנים כענין שנאמר (שמואל) ביערת הדבש ויערת היא לשון קנה כמו (שמות ב) ותשם בסוף ושויתיה ביערא ומוצצין הדבש ומשליכין העץ ואני מרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי אכלתי הקנה עם הדבש את שאינו ראוי עם הראוי קטרת נדבה וכן שעירי חטאת שהקריבו הנשיאים ואין חטאת קריבת נדבה ואני קבלתים בו ביום.
הנה בדברי הרמב"ן סו"פ נשא (ז, יג), מבואר שמה שהקריבו הנשיאים חטאת יחיד בתורת נדבה בימי המילואים היתה הוראת שעה, "שאינם באים בנדבה, אבל להשלים בחנוכה כל הקרבנות נעשה כן, כי אין ישראל מקריבים זולתי אלו הקרבנות בלבד, כי החטאת והאשם דבר אחד ושם אחד הוא ותורה אחת להם".
אכן גם בדבריו נראה שזה בא מצד הנשיאים, וגדר הענין היה מחמת שזה היה בתורת חינוך לכל הקרבנות, ולכן זה נשאר לדורות לחנוכת הבית של בית המקדש "והנה השם הנכבד הסכים על דעת הנשיאים וצוה נשיא אחד ליום יקריבו, ולפיכך יתכן שהיא מצוה לדורות שיחנכו לעולם בית המקדש והמזבח. ולכך עשה שלמה חנכת הבית, דכתיב (דהי"ב ז ה) ויחנכו את בית האלהים המלך וכל העם. וכן אנשי כנסת הגדולה עשו חנוכה, דכתיב (עזרא ו טז) ועבדו בני ישראל כהניא וליואי ושאר בני גלותא חנכת בית אלהא וגו'. וכן לימות המשיח, שנאמר ביחזקאל (מג כו כז) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלמיכם, והיא חנכה למזבח במלואים. והנה תהיה ענין זו המצוה, כענין פרשת טמאים בפסח (להלן ט) ופרשת בני יוסף (להלן לו), שהסכימה דעתם לדעת העליונה ונצטוינו בהם לדורות.
ואם נצרף דברי הרמב"ן עם דברי רש"י כאן נמצא שהחיבה יתירה והתשוקה של הנשיאים בחנוכת המשכן בבחינת 'אכלתי יערי עם דבשי' יצרה כאן מצוה חדשה של חינוך הכוללת גם חטאת יחיד שבאה נדבה.
ומעתה נראה כוונת הפס' 'באתי לגני בימי חנוכת הבית – בית עולמים, ואזי אכלתי יערי עם דבשי כמו שהיה בימי חנוכת המשכן, ולכך מסיים 'אכלו רעים שתו ושכרו דודים' וכוללם יחד כמו שפירש רש"י: אכלו רעים - באהל מועד אהרן ובניו ובית עולמים הכהנים כולם: שתו ושכרו דודים - אלו ישראל אוכלי בשר זבח השלמים שהקריבו לחנוכת המזבח.
יש כאן דבר פלא שבתוך כל הסדר שבשיר השירים לפי רש"י שמתואר השראת השכינה במשכן בסוף פרק א' ותחילת פרק ב', בשילה בפרק ג', בהכנה למקדש ראשון בפרק ד', אמנם על תקופת הבית הראשון [זמן שיא הרצון והחיבה] נאמר רק פסוק אחד מיוחד והוא פסוק זה (ה' א') על חנוכת הבית, ותיכף אח"כ (ה' ב') מתואר באריכות סוף תקופת בית ראשון קרוב לחורבן, ולכ' תמוה ביותר שבמקדש ראשון שהיה שם שלימות השראת השכינה לא נאמר כלום אלא על החנוכה שבעיקר היה בימי המילואים ואף להדברים הנ"ל שכיו"ב היה בימי שלמה לא מתיישב עדיין כראוי.
ונראה דצורת החינוך של 'אכלתי יערי עם דבשי' מראה האהבה הגדולה שמקלקלת השורה, שמחמת הנהגה כזו בזמן יסודו מעיקרא מתנהג כך גם כל זמן של המשך קיומו, ובזה מבואר סדר הפסוקים של כל הפרשיות עד הנה כמין חומר, ומודגש כעת מה שהיה חלוק במקדש שלמה מהמשכן שבשילה דהועמד מקדש שלמה עם חנוכת הבית המקלקלת השורה משא"כ בחידוש משכן שילה, שלא היה לו חנוכת הבית מחמת דהוי רק כהמשך מצומצם לעשיית המשכן והחיבה היה רק עד שיעור של 'הבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי' (ג' ד').
וכל זה מבואר בתוכן סדר הפסוקים שבפרשיות אלו, דבתחילה אחרי שנסתלק השכינה בזמן המרגלים עד שנכנסו לא"י ואז נתחדש עשיית משכן שילה (תחילת פרק ג'), ואמנם דהיה גילוי שכינה מחדש ואף ניתוסף להיות במקום קבוע, אך לא היה כאן התחדשות רק חזרה למעיקרא וכדיתבאר עפ"י הפסוקים, אך החזרה כעת בלי ה'פרסומת' של מי זאת עולה מן המדבר (ג' ו') אלא אפריון עשה לו (שם ט') חופת סתר לכבוד [לשון רש"י לפי כת"י] אשר
תוכו רצוף אהבה, דאף דמבחוץ היה אבן של בנין אבל בפנים חזר להקודם במשכן, הארון והלוחות וכפורת ופרוכת כמבואר ברש"י [הארון היינו עצי הלבנון וזה למ"ד דהקרשים לא היה במשכן שילה במקום היריעות למעלה אבל למ"ד דהיו קרשים מתפרש על הקרשים שלמעלה על הבנין היו הקרשים של המשכן ותוכו רצוף אהבה ניתוסף לשם על ידי סיכוך הקרשים והיריעות, והוא מחלוקת במדרש תהלים ע"ח הובא בדרך חכמה פ"א מהל' ביה"ב ה"ב בבה"ל, וכיו"ב כאן ב' פירושים במדרש שהש"ר אם עצי הלבנון מתפרש על הקרשים או על הארון]. והחזרת עטרה ליושנה נעשה בלי חנוכה אלא
בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (ג' יא) של מתן תורה ושמיני למילואים וכברש"י, ולכן היה אליה וקוץ בה שלא היה אהבה מקלקלת השורה, ומזה נובע ההמשך שבפרק ד' דמחמת חטא חפני ופנחס שלא הקריבו כשורה ונאצו תיכף ומיד עוזב השכינה משם עד שאלך לי אל הר המור וגו' (ד' ו') ושם יהא
כולך יפה רעיתי ומום אין בך (ד' ז') וברש"י משחטאו אז לפני לחלל את קדשי ולנאץ מנחתי בימי חפני ופנחס אסתלק מעליכם ואטוש משכן הזה ואבחר לי
בהר המוריה בבית עולמים ושם כולך יפה רעיתי ומום אין בך
וארצה שם כל קרבנותיך עכ"ל רש"י, והיינו דחיבת התחדשות של מקדש באהבה שמקלקלת השורה מביא ששם ארצה כל קרבנותיך אף אם מקצת מהמקריבים יהיו חוטאים כחפני ופנחס עדיין ארצה [ולכן לא נאמר פסוק זה במשכן שילה דשם לא היה ריצוי כזה], ובהמשך הפסוקים נאמרו על עיקר ההכנה לקביעות מקדש והזכויות שהיה לכלל ישראל לצורך זה וכשמוכנים כלל ישראל מתבקש ש'דודי יבא לגני' (ד' טז') וביום החינוך מתקיים
באתי לגני אחותי כלה ביאה חדשה עם חינוך דומה לימי המילואים בקלקול השורה לאכול
יערי עם דבשי וגו' אכלו רעים שתו ושכרו דודים באהבה גמורה המקלקלת את השורה, וע"י פסוק יחיד ובודד הזה טמון כל הגילוי אהבה אשר המשך אהבה זו היה יסוד לקשר השלם שהמשיך כל זמן קיום בית ראשון ולא נתבטל אף בחטאם עד אחרי שילוח נביאים השכם והערב (עי' רש"י פסוק ב'). ומבואר בס"ד עיקר פי' רש"י כמין חומר שבפרשיות אלו.
ולפי הרמב"ן בשרשים שורש ג' הוי מצוה לדורות לעשות חינוך כיו"ב בכל פעם שמתחדש הבנין, ובדעת הרמב"ם נחלקו הקנאת סופרים והמגילת אסתר שם (ועי' בתשב"ץ המובא בשלימות בסה"מ בהוצאת ש"פ), אמנם גם להרמב"ם מודגש דצורת החינוך כך עי' בדבריו פ"ב מהל' מעה"ק הלכה י"ד וט"ו דשם בהלכה ט"ו וכשם שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח דברים שאין כמותן לדורות והקריבו בשבת כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד וכו', ועכ"פ כן הוא עיקר צורת החינוך גם לפי החולקים על הרמב"ן וכן היה בימי שלמה ובפרט באכילת הקרבנות ביוה"כ.
