בתהילים (פא, ז): הֲסִיר֣וֹתִי מִסֵּ֣בֶל שִׁכְמ֑וֹ כַּ֝פָּ֗יו מִדּ֥וּד תַּעֲבֹֽרְנָה.
והנה רישא דקרא מבואר היטב שהקב"ה הסיר משכמם של עם ישראל את סבלות מצרים, ועי' בראש השנה (יא, ב) דהיינו מה שבטלה עבודה מאבותינו במצרים בראש השנה, וראיתי בשם הגאון הצדיק רבי משה שניידער זצ"ל דהיינו שהסבל היה כבר חלק ממהותם של עם ישראל עד שהיו צריך ממש מעשה הסרה כעין ניתוח של הסבל מהם.
אולם מהו 'כפיו מדוד תעבורנה', רש"י פירש: מעבודת עבדות לבשל קדירות כדרך שאר העבדים, מדוד קדירה כמו והכה בכיור או בדוד.
ולכאורה הוא פלא היכן מצינו שבני ישראל התעסקו במצרים בעבודת הבישול, הכתוב אומר (שמות א, יד) וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה וגו', וראה ברד"ק שנדחק לפרש באופן אחר, "כפיו מדוד תעבורנה, וכן עברו כפיו מעשות הדוּדים, והם הקדירות, כמו (ש"א ב, יד): והכה בכיור או בדוּד, כי לא היו עושים הלבֵנים לבד, כי כל מלאכת החמר היו עושים כמו שכתוב (שמות א, יד): בחֹמר ובלבֵנים ובכל עבודה בשדה". וכדבריו נראה בתרגום "למירמי טינא לקדירה".
אכן יעויין במדרש (במדבר רבה פרשת נשא ז, ד): ואח"כ אמרו זה לזה יהיו זכורין אותן הימים שהיינו במצרים בשעה שהיינו מבשלין קדירות קדירות של בשר ויושבין ואוכלין פכסמין ופותין בתוך הזום של בשר לואי מתנו שם ולא הוציאנו האלהים משם שנאמר מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו וגו'. [ובתרגום אונקלוס 'על סיר הבשר' - על דודי בשרא].
ונראה לבאר שכיון שהיו עבדים בכל שעות היום והלילה למצרים, אזי מזונותיהם היו עליהם, וממילא היו שותפים בבישול, וזהו חלק מן העבדות, ועי' בילקוט שמעוני פרשת בשלח (רמז רנז): ר' יהושע אומר וכי תאבים היו לאכול. ר' אלעזר המודעי אומר עבדים היו ישראל למלכים במצרים יוצאין לשוק נוטלים פת ובשר ודגים וכל דבר ואין בריה מוחה בידן. יוצאין לשדה נוטלין תאנים וענבים ורמונים ואין בריה מוחה בידם.
[אולם באמת יש גם שיטות בדברי חז"ל שלא היו אוכלים בשר במצרים, יעויין במדרש שמות רבה (פר' בא טז, ד): וכן במצרים היו משועבדים ישראל פ' שנה והיה המצרי הולך במדבר ותופס איל או צבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל וישראל רואין ולא טועמין, שנאמר (שמות טז) בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, לא כתיב באכלנו מסיר הבשר אלא בשבתנו שהיו אוכלין לחמם בלא בשר. וכנראה בשיטה זו קאי רש"י].