ואלו הן ההפטרות השייכות לפרשיות שבין פסח לעצרת. לפרשת שמיני מפטירין בשמואל [א, כג] ויוסף עוד דוד וגו', והיא שייכא לפרשה זו מפני שיש בה ענין פרץ עוזה שקרב יותר מדאי אל ארון אלהים ונענש עליו, והוא דומה למיתת נדב ואביהו שהקריבו אש זרה לפני האלהים ונענשו עליו מיתה.
והנה מנהג בני עדות המזרח הוא לסיים בפס' יט "וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֘ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֙חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ". ולכאורה זהו סיום הענין, ואילו מנהגינו הוא להמשיך הרבה בתיאור הדין ודברים שהיו בין דוד המלך לביתו מיכל בת שאול, ואחר כך דברי הקב"ה לדוד המלך על ענין בנין בית המקדש. ולכאורה צ"ב קישור כל הענין.
ברם נראה ששורש חטא עוזא היה בחוסר הערכה כפי הראוי לארון האלקים, ועי' בסוטה (לה, א): ועל דבר זה נענש עוזא, שנאמר ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון, אמר לו הקדוש ברוך הוא: עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן. ויחר אף ה' בעוזא ויכהו שם... על השל וגו' רבי יוחנן ור"א, חד אמר: על עסקי שלו, וחד אמר שעשה צרכיו בפניו. [ולכאורה לדעת רבי יוחנן תמוה היאך שייך כזאת. וב'הערות' מהגריש"א שם: בפשטות צ"ל שמרוב פחד, כמו "ותתחלחל המלכה מאד". אך כל זה בגלל טעותו, שחשב שהארון יפול].
ואילו דוד המלך נהג כבוד והידור רב בארון, וביזה את עצמו 'כהיגלות נגלות אחד הרקים', וזהו היפוך מחשבתו של עוזא, וגם המשך הכתובים מדברים מדאגתו הגדולה של דוד המלך לכבוד הארון ודבריו אל נתן הנביא 'ראה נא אנכי יושב בתוך בית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה'.
[ואולי יש לומר בדרך דרוש, שאף כי באמת דוד המלך היה הגורם לחטאו של עוזא כדברי הגמ' בסוטה שם: דרש רבא מפני מה נענש דוד, מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר: זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ד"ת שכתוב בהן התעיף עיניך בו ואיננו, אתה קורא אותן זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש וגו', ואיהו אתייה בעגלתא. ופירש"י: נענש דוד - שמת עוזא על ידו.
וראה לשון הרמב"ם (פ"ב מכלי המקדש הי"ב): בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות אלא מצוה לנוטלו על הכתף, ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא, אלא מצוה לנשאו על הכתף שנאמר כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו.
אכן דוד המלך עצמו לא טעה ב'נושא את נושאיו', אלא רק שכח את ההלכה שיש לנושאו על הכתף, והכי איתא במדרש (במדבר רבה פרשת במדבר ד, כ): ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'... מהו מכרכר שהיה מקיש ידיו זו על זו וטופח ואומר כירי רם. היינו 'אדוני רם'. (עי' חולין קלט, ב). ואולי יש לומר דהיינו שבא לומר שהארון אינו צריך לנושאיו, שהרי האדון המשרה שכינתו עליו ית"ש הוא רם וגבוה].
בספר השלחן (לרבי חייא ב"ר שלמה אבן חביב תלמיד הרשב"א) מובא, ויהי ביום השמיני בשמואל, ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל עד ויברך את העם בשם י"י צבאות.
והעיר הרב נתן פריד במאמרו 'נוסח עברי חדש של מגילת אנטיוכוס' (צפונות יז, תשנ"ג, עמ' עא הערה 22) שלאור סיום זה ניתן להציע פירוש אחר לקשר בין הקריאה של פרשת שמיני להפטרה, שכן מקביל הוא פסוק זה שדוד מברך את העם בשם ד' צבקות, לפסוק בפרשת שמיני (ט, כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ד' אֶל־כָּל־הָעָֽם.