פורום אוצר החכמה

(ו) וּבִמְלֹ֣את׀ יְמֵ֣י טָהֳרָ֗הּ לְבֵן֘ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן:
(ז) וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י ה' וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה:
(ח) וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה:

'זאת תורת הילדת' הינה כותרת הראויה לפתיחה או לסיום, כמו שמצינו בכל מקום שנאמר זאת תורת וכו', ואילו כאן זה מוזכר באמצע הפרשה. וצ"ת.

ראה אגרא דכלה וכלי חמדה עה"פ. ועוד.

יש ע"ז תורה מפורסמת משמיה דהרה"ק מהר"ש מבעלזא זי"ע

אראל כתב:יש ע"ז תורה מפורסמת משמיה דהרה"ק מהר"ש מבעלזא זי"ע

הדברים ידועים. ואעלהו כאן למי שלא ידוע לו:

ואוסיף לדייק כן בפשט
דהנה יפלא מפני מה מביאה היולדת עוף לחטאת ולא בהמה, וכמו שמביה בעולה.
והנראה דכיון דטעם העוף משום דקופצת ונשבעת, א''כ כיון שנשבעת להיות מורדת בבעלה ממילא דינה כאשה עניה, ולכן מביאה עוף ולא בהמה [ומו''ר הרב דב קוק כתב בדרך אגדה שעליה להביא יונה שאחז''ל עה''פ יונתי תמתי שלעולם אינה נפרדת מבעלה], ואע'פ שהיא עשירה.
ולכן הדגיש הכתוב זאת תורת היולדת [אשר מהאי קרא ילפינן במצורע דיני עשיר ועני] לומר שתביא עוף ואע''פ שהיא עשירה.

עי' במש"ח ובהרח"ד.

ויקרא י"ב ז-ח
זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה, ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכפר עליה הכהן וטהרה.
סדר הפסוקים צריכים ביאור דהפשטות ד'תורת היולדת' תכלול גם יולדת עשיר וגם עני ואם כן למה לא נאמר זאת תורת היולדת בסוף הפרשה אחרי יולדת עני.
והנה במצורע עשיר לא כתיב זאת תורת אשר בו נגע צרעת, ורק במצורע עני כתיב (ויקרא י"ד ל"ב) זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו, וצ"ב למה לא נאמר הן על מצורע עשיר והן על מצורע עני, ולמה במצורע ההיפוך מיולדת דכתיב ביולדת עשיר דוקא וכתיב במצורע עני דוקא.

לענין כתב:הנה יפלא מפני מה מביאה היולדת עוף לחטאת ולא בהמה?

כל הטמאים שהצריכם הכתוב כפרה לטהרתן (זב וזבה, יולדת ומצורע, ונזיר שנטמא) - קרבן חטאתם עוף הוא, מלבד מצורע עשיר.

נמחק.

יישר כח להרב 'השוחט' (וגם לבעל ביקורת בהודעה פרטית) על הגילוי שנכתב לפני שנה על עיקר הענין, ובפרט למראה מקום להרח"ד [דהיינו 'הרחב דבר' לפירוש הנצי"ב העמק דבר] מדברים המתוקים של בנו הגר"ח זצ"ל.
אמנם להתוספת הערה שכתבתי למה במצורע כתיב זאת תורת וגו' אשר לא תשיג ידו בטהרתו, דוקא על העני ולא על העשיר [ולהיפוך מביולדת] לא נכתב כלום שם וההערה במקומה עומדת.
ואולי י"ל לפי הדרשא בכריתות ט' ב' מייתור תיבת בטהרתו ללמדנו דאפילו אם השיג ידו ונעשה עשיר אחרי עיקר או התחלת טהרתו [ונחלקו ג' תנאים שם אם לאחר הבאת הציפורין או אחרי האשם או אחרי החטאת] עדיין ממשיך לגמור קרבנותיו כעני כיון דבטהרתו הוא עני, ואולי לפי זה יתפרש פשט הפסוק דמשמיענו התורה דנתקיים תורת מצורע בשלימותו אף לעני כאילו היה עשיר, ושבכלל זה אף בנעשה כעת עשיר ולא נחשב כאילו חסר לו בזה שנתעשר ואינו משלים כעשיר [ואף אינו יכול להשלים יותר ונתקיים תורת הבאת קרבנותיו בשלימות].

ואיש כי ימרט ראשו. כתוב בחזקוני 'לא הזכיר קרח באשה לפי שאין ראשה נקרח'. ומצויין בסוגריים שבחומש שלפניי 'עיין נדרים ל:'. מישהו יכול להסביר לי מה הכוונה בציון הזה? מה נדרים ל: קשור לענין שכתב החזקוני?

לבי במערב כתב:

משנה. הנודר משחורי הראש - אסור בקרחין ובעלי שיבות; ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים:
גמרא. מאי טעמא? מדלא קאמר 'מבעלי שער':
"ומותר בנשים ובקטנים, שאין נקראין 'שחורי הראש' אלא אנשים": מאי טעמא? אנשים - זימנין דמיכסו רישייהו, וזימנין דמגלו רישייהו; אבל נשים לעולם מיכסו, וקטנים לעולם מיגלו:

וי"ל.

נו, ראיתי עוד קודם את הגמ'. על זאת היתה שאלתי, מה הקשר בין מש"כ בגמ' למש"כ החזקוני?

שאין לזה שם קרחה כי אין משמעות לקרחתה מפני שאינה נגלית ונראית

שייף נפיק כתב:שאין לזה שם קרחה כי אין משמעות לקרחתה מפני שאינה נגלית ונראית

ראשית, תצטרך לומר דאין זה כמו שכתב באבן עזרא דאין מציאות של קרחה באשה.
שנית, א"כ יש לנו כאן מקור מן התורה לאיסור גילוי הראש, ואילו בגמ' סו"פ מי שמתו הביאו מקור אחר לאיסור ערוה בשער.

אין כאן מקור לאיסור, רק גילוי שכך היה מנהג העולם.

יב ב
כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. תניא: 'דְּוֹתָהּ תִּטְמָא' – לְרַבּוֹת אֶת בּוֹעֲלָהּ.
נשאלתי: הבועל יולדת נקבה – טמא שבעה או שבועים?

כמדומה שאין חילוק כלל ורק שבעה, וכימי נדת דוותה היינו כסדר נדה שהו ז' ימים. וראיה לדבר מרש''י טו, כד.

שייף נפיק כתב:כמדומה שאין חילוק כלל ורק שבעה, וכימי נדת דוותה היינו כסדר נדה שהו ז' ימים. וראיה לדבר מרש''י טו, כד.

עי' בעמוד המצורף לשון הרמב"ם ד"ה הואיל והערה 71 שם

שייף נפיק כתב:'כימי נדת דוותה' היינו כסדר נדה שהוא ז' ימים.

מאידך גיסא יש לומר: התורה אמרה 'ותהי נדתה עליו', ונדתה של זו שבועים היא.

שייף נפיק כתב:כמדומה שאין חילוק כלל ורק שבעה, וכימי נדת דוותה היינו כסדר נדה שהו ז' ימים. וראיה לדבר מרש''י טו, כד.

איני רואה הראיה מרש"י כלל דכתב דאף בעברו כמה ימים מימי טומאתה הבועל טמא כמקור מנין ימי הטומאה, וא"כ אדרבה יש סברא גדולה לומר דראוי להיות טמא י"ד כמקור טומאתה. אמנם למעשה ודאי יש ראיות דטמא רק ז' וצריכים לשאול היודעי דבר, אבל מדברי הקדמת פיה"מ לטהרות ששלחתי בעמוד המצורף מקודם מבואר דרק ז' ימים ועי' בהערות שם מהמקדש דוד

אליהו חיים כתב:מדברי הקדמת פיה"מ לטהרות מבואר דרק ז' ימים.

אין שום ראיה מלשון הרמב"ם, כי 'אין הבדל בטומאה' אפשר להתפרש אדרבה:
הכל שוים להיטמא כטומאת הטמאה שבעלו.

ביקורת תהיה כתב:

שייף נפיק כתב:'כימי נדת דוותה' היינו כסדר נדה שהוא ז' ימים.

מאידך גיסא יש לומר: התורה אמרה 'ותהי נדתה עליו', ונדתה של זו שבועים היא.[/quote
מש''כ הפירוש בפסוק - לא מליבי היא, אלא שכך פירשו כמה וכמה מן הראשונים.

ביקורת תהיה כתב:

אליהו חיים כתב:מדברי הקדמת פיה"מ לטהרות מבואר דרק ז' ימים.

אין שום ראיה מלשון הרמב"ם, כי 'אין הבדל בטומאה' אפשר להתפרש אדרבה:
הכל שוים להיטמא כטומאת הטמאה שבעלו.

לפי דבריך האם גם בבא על שומרת יום כנגד יום יטמא רק יום אחד וכשיטת הראב"ד בתו"כ סו"פ מצורע [דהא הרמב"ם שם כולל 'זבה' ולא מפרט, ואם ביולדת כמקור הטומאה לי"ד גם בזבה קטנה], אם לא דנחלק ביניהם.
ועי' בהערה שם על הפיה"מ (דעת שלמה) בדף המצורף, דהביא מהרמב"ם פ"ג ממטמאי מו"מ ה"ג דטמא ז', אמנם באמת גם שם לא מבואר כמה ימים ואם נחלק ביולדת לומר דמספר הימים כמקור הטומאה (אף בדעת הרמב"ם) י"ל כן גם בבא על שומרת יום כנגד יום ודלא כדנקט הדעת שלמה שם.

שייף נפיק כתב:כמדומה שאין חילוק כלל ורק שבעה, וראיה לדבר מרש''י טו, כד.

מתוך ספר 'עצי ברושים' (מבעל 'חשק שלמה' מווילנא) סימן לט:

נראה לי ברור, דאף אם ראתה דם בתוך ימי הספירה וסתרה להנקיים, מ"מ הבועל אינו טמא רק שבעה ימים, דהא עיקר דין בועל זבה דנטמא ג"כ שבעה לא כתיב בתורה, רק דילפינן מנדה, א"כ א"א להחמיר בבועל זבה יותר מנדה, דדיו להיות הלמד כהמלמד. ועוד, כיון דאמרינן בתו"כ, והובא ברש"י בחומש, דיכול דיעלה לרגלה ת"ל 'וטמא שבעת ימים', למד דלעולם טמא שבעה ואפילו בבא עליה ביום ז' לנדתה. וא"כ מהך קרא איכא למילף לקולא נמי, דלעולם אינו טמא רק ז' ולא יותר.
וכן יש ללמוד מזה דגם בבועל יולדת נקבה אינו טמא רק ז', דהא חזינן מהתו"כ דהך 'וטמא שבעת ימים' הוא דווקא [וזה כארבעים שנה למפרע שמעתי מכבוד מו"ר הגאון מוהר"י באריט זצ"ל שנסתפק בזה]. ואמנם לענ"ד הדבר פשוט כמש"כ.

א. א"כ בבועל זבה קטנה (שומרת יום כנגד יום) נקל לטמא רק יום א'.
ב. מי אומר דהטעם ברש"י [חז"ל] כגזה"כ דלעולם טמא ז' ימים ולכן נלמוד גם ליולדת נקיבה, בפשטות הטעם מפני שהוא מקבל טומאה כמקור הטומאה שהיה ז' ימים ולא נקבע לו לפי ימים שחסרים בספירה כעכשיו וא"כ י"ל דגם בבועל יולדת נקבה יקבל כטומאת המקור י"ד ימים. [איני אומר לדינא דיהא כן דכנראה זה אינו אבל לבנות כן מדברי רש"י זו מנלן]

נשאלתי היום, מדוע בפסוק ז' בריש תזריע מופיע בכתוב 'זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה'.
הרי עדיין לא סיימו עם כל הקרבנות שלה, ומיד אח"כ מתחיל הכתוב "ואם לא תמצא וכו'.

[בדרך צחות אמרתי לפרש, ע"פ מאמר חז"ל 'בא תינוק וכיכרו בידו'. א"כ אין מציאות בלידת זכר ל'ואם לא תמצא ידה'..].

אך השאלה במקומה עומדת. ומי יתרץ.

אתמול קראתי קצת בספר 'פרפראות לתורה', וראיתי שמזכיר משהו בזה. ואינו תח"י כרגע.

נחומצ'ה כתב:נשאלתי היום, מדוע בפסוק ז' בריש תזריע מופיע בכתוב 'זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה'.
הרי עדיין לא סיימו עם כל הקרבנות שלה, ומיד אח"כ מתחיל הכתוב "ואם לא תמצא וכו'.

[בדרך צחות אמרתי לפרש, ע"פ מאמר חז"ל 'בא תינוק וכיכרו בידו'. א"כ אין מציאות בלידת זכר ל'ואם לא תמצא ידה'..].

אך השאלה במקומה עומדת. ומי יתרץ.

שאלה ידועה מאוד, עי' בכלי חמדה כאן ובפנים יפות פר' צו ובהרבה ספרים,
ויש בזה גם בשם אדמור"י בעלזא,
הכיוון הכללי שבאמירה 'תורת היולדת' שעוסק בתורת יולדת במקום להביא קרבן ועולה לו, העני יכול לומר פרשת עשיר,
וזהו ונשלמה פרים שפתינו.

תירוצים אחרים, עי' משך חכמה
מהרי"ל דיסקין
העמק דבר
הרחב דבר.

ישר כח.

בכל הנגעים מוזכרים סימני הטומאה באופן חיובי שאם ישנם טמא וכן באופן שלילי שכשאינם קיימים דין המנוגע להסגר. וכמו (פרק י"ג פס' כ"ה – כ"ו) "וראה אתה הכהן והנה נהפך שער לבן בבהרת ומראה עמק מן העור צרעת הוא וכו' ואם יראנה הכהן והנה אין בבהרת שער לבן ושפלה איננה מן העור".
והנה לגבי נגע הראש והזקן סימני הטומאה הם מראה עמוק ושיער צהוב ואילו כשבאה התורה לומר את דין הסגר נוקטת בדרך שלילה רק לגבי מראה עמוק ואילו לא מוזכר שיער צהוב (פי"ג פס"ל) "והנה אין מראהו עמוק מן העור ושיער שחור אין בו". (שיער שחור הוא סימן טהרה). אבל הלא מיירי שאין גם שיער צהוב שהרי בפסוק הקודם כ' שאם יש שיער צהוב טמא מיד ומדוע אין איזכור לזה בכתוב?

בפרשת הנגעים מוזכר המושג "מראה עמוק". וברש"י ביאר שזה מראה לבן. ובפרשת נגע שחין מוזכר "מראה שפל". וגם על זה אי' ברש"י שהוא מראה לבן. וצ"ב אם כן מדוע פעם מכונה כשפל ופעם כעמוק? ושמא איכא שוני קצת ביניהם.

נוטר הכרמים כתב:

נחומצ'ה כתב:נשאלתי היום, מדוע בפסוק ז' בריש תזריע מופיע בכתוב 'זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה'.
הרי עדיין לא סיימו עם כל הקרבנות שלה, ומיד אח"כ מתחיל הכתוב "ואם לא תמצא וכו'.

[בדרך צחות אמרתי לפרש, ע"פ מאמר חז"ל 'בא תינוק וכיכרו בידו'. א"כ אין מציאות בלידת זכר ל'ואם לא תמצא ידה'..].

אך השאלה במקומה עומדת. ומי יתרץ.

שאלה ידועה מאוד, עי' בכלי חמדה כאן ובפנים יפות פר' צו ובהרבה ספרים,
ויש בזה גם בשם אדמור"י בעלזא,
הכיוון הכללי שבאמירה 'תורת היולדת' שעוסק בתורת יולדת במקום להביא קרבן ועולה לו, העני יכול לומר פרשת עשיר,
וזהו ונשלמה [b]פרים שפתינו.[/b]

ראה בחידושי ר' אליהו ברוך עה"ת שהרחיב ע"ז הדרך.

נוטר הכרמים כתב:

נחומצ'ה כתב:נשאלתי היום, מדוע בפסוק ז' בריש תזריע מופיע בכתוב 'זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה'.
הרי עדיין לא סיימו עם כל הקרבנות שלה, ומיד אח"כ מתחיל הכתוב "ואם לא תמצא וכו'.

[בדרך צחות אמרתי לפרש, ע"פ מאמר חז"ל 'בא תינוק וכיכרו בידו'. א"כ אין מציאות בלידת זכר ל'ואם לא תמצא ידה'..].

אך השאלה במקומה עומדת. ומי יתרץ.

שאלה ידועה מאוד, עי' בכלי חמדה כאן ובפנים יפות פר' צו ובהרבה ספרים,
ויש בזה גם בשם אדמור"י בעלזא,
הכיוון הכללי שבאמירה 'תורת היולדת' שעוסק בתורת יולדת במקום להביא קרבן ועולה לו, העני יכול לומר פרשת עשיר,
וזהו ונשלמה פרים שפתינו.

תירוצים אחרים, עי' משך חכמה
מהרי"ל דיסקין
העמק דבר
הרחב דבר.

לא עיינתי בכל המקורות שציינתם, אבל חשבתי תירוץ פשוט לכאורה, על פי הדרשה שיש בפסוק זה בתו"כ כאן ובתוספתא ומשנה וגמרא בכריתות "זאת תורת היולדת" מכאן שיולדת לידות הרבה מביאה קרבן אחד ויכולה כבר לאכול בקדשים והשאר עליה חובה. ויש ראשונים שכתבו שלדעת רשב"ג [ואולי אפילו לכו"ע] מדין תורה חייבת רק קרבן אחד על כל הלידות ואין השאר עליה חובה.

ממילא מיושב. שהרי כאן באה התורה מיד לומר את דין "ואם לא תמצא ידה די שה", וצריך קודם להסביר כמה חייבת האשה כדי שנאמר על זה "ואם לא תמצא ידה" כדי חיובה שאז תביא קרבן עני.

ויולדת כמה לידות, אם חייבת להביא כעת כמה כבשים ולא מוצאת ידה די כולם – הו"א שתביא קרבן עני [על כולם, או על אותם כבשים שכבר לא מוצאת ידה]. לכן קודם כל מלמדת התורה את הדין "זאת תורת", לשון יחיד, ללמד שיולדת כמה לידות מביאה/חייבת רק קרבן שה אחד [והשאר עליה חובה או פטורה כנ"ל], וממילא "ואם לא תמצא ידה" – מבואר שאין הכוונה "די כמה כבשים" אלא – "די שה" אחד זה שחייבת להביא כעת [דהיינו שרק אם אין לה אפילו די שה אחד] – אז תביא קרבן עני. אבל אם יש לה די שה אחד – תביא אותו כעת על כל הלידות [והשאר יהיה עליה חובה ותביא גם אותו קרבן עשיר כשיהיה לה, או פטורה מהשאר לסוברים כן].

לא דקדקתי בסוגיה בכריתות, ויתכן שיש מה לתקן בפרטי הדברים, אבל זהו הכיוון.

מאת הלוי כתב:בפרשת הנגעים מוזכר המושג "מראה עמוק". וברש"י ביאר שזה מראה לבן. ובפרשת נגע שחין מוזכר "מראה שפל". וגם על זה אי' ברש"י שהוא מראה לבן. וצ"ב אם כן מדוע פעם מכונה כשפל ופעם כעמוק? ושמא איכא שוני קצת ביניהם.

עי' דברי הרמב"ן שכתב:

אבל כך נראה לי הענין הזה שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו ולכן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוס כח הראות בשחרות וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע והזכיר הכתוב בשחין (פסוק יט) שני מראות שאת לבנה או בהרת פתוכה באדמדמות ואמר בה (פסוק כ) מראה שפל לא עמוק כי הבהרת ההיא אע"פ שהיא לבנה עזה האדמדמות שבתוכה מגרעת ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט

וע"ש ביתר דבריו. ועכ"פ מפורש שלמד שעומק ושפל שתי דברים הם.

לעמל יולד כתב:

מאת הלוי כתב:בפרשת הנגעים מוזכר המושג "מראה עמוק". וברש"י ביאר שזה מראה לבן. ובפרשת נגע שחין מוזכר "מראה שפל". וגם על זה אי' ברש"י שהוא מראה לבן. וצ"ב אם כן מדוע פעם מכונה כשפל ופעם כעמוק? ושמא איכא שוני קצת ביניהם.

עי' דברי הרמב"ן שכתב:

אבל כך נראה לי הענין הזה שיש לובן נותן זוהר ולטישות בעינים כמראה החמה והעין איננו מקבל גוון הלובן ההוא ולכן יראה אצלו כעומק כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל בעבור שהעין מקבל גוון השחרות ונקבע בו וגוון הלובן מפזר כח הראות ויתרחק לו ולכן יראה כעמוק והנה לובן הבהרת שהוא בהיר ועז כשלג הראות נחלש ממנו כאשר יחלש במקום החמה ובלבד שלא יהיה בו שער שחור כי אז יתפוס כח הראות בשחרות וממנו יתפשט בכל מראה הנגע ולא יברח ממנו והשאת היא לבנה אבל אין הלובן מזהיר ולא יחליש הראות ויתפשט ויתקרב אליו ויראה כקרובה אצלו ומוגבהת כענין הראות בכוכבים שהן נראים כמו גבוהין ברקיע והזכיר הכתוב בשחין (פסוק יט) שני מראות שאת לבנה או בהרת פתוכה באדמדמות ואמר בה (פסוק כ) מראה שפל לא עמוק כי הבהרת ההיא אע"פ שהיא לבנה עזה האדמדמות שבתוכה מגרעת ממנו העומק ויחזור לשפלות מעט

וע"ש ביתר דבריו. ועכ"פ מפורש שלמד שעומק ושפל שתי דברים הם.

יישר כח. אלא שצ"ב כי ישנם פעמים שמוזכר שפל ועמוק באותו נגע - בהקשר של מצורע מוסגר מוזכר שפל ובהקשר של מצורע מוחלט מוזכר עמוק.