---------------------------------------------------------------
טו, ל וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֣ה בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת ד' ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ.
[א] הנה בדברי חז"ל והמפרשים הקדמונים פירשו דהפרשה מיירי בחטא עבודה זרה וכן בחטא של ברכת ד', כן פירש רש"י כאן ולהלן פס' לא: דרשו רבותינו מכאן למברך את השם שהוא בכרת... דבר ה' - אזהרת עבודה זרה מפי הגבורה, והשאר מפי משה.
ובאמת צ"ב, כי לפי פשוטו של מקרא מיירי בכל מצוות ה', שהרי פרשה זו היא המשך של הפרשיות הקודמות דמיירי בפר העלם דבר וחטא בשגגה העוסקות ב'כל מצוות האלה אשר דבר ד' אל משה', ומהיכי תיתי לפרש שהפס' מדבר רק על חטא עבודה זרה. ואף אם נפרש דמיירי מחטא ברכת ד' המפורש יותר בפסוק 'את ד' הוא מגדף', מ"מ הרי כתיב בסתמא 'והנפש אשר תעשה ביד רמה', ולא משמע דמיירי רק בחטא זה המסוים.
[ב] ואמנם חידוש מצינו בספר מורה נבוכים להרמב"ם שפירש את המקרא על כלליות מצוות ד', וכפי פשוטו, ואגב כך השמיענו גדולות ונצורות.
וכך כתב בספר המורה (ח"ג פרק מא; הובא בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תיז): "וכן הוא הדין אצלי בכל עבירה שיראה ממנה סתירת התורה או המחלוקת כנגדה, ואפילו אכל אדם מישראל בשר בחלב או לבש שעטנז, או הקיף פאת הראש, לבזיון התורה מפני דעת שיתבאר ממנו שאינו מאמין שזאת התורה אמת, הוא אצלי הנאמר עליו את ה' הוא מגדף ויהרג מיתת כפירה לא מיתת עונש, כאנשי עיר הנדחת שיהרגו מיתת כופרים לא מיתת עונש, ולזה ממונם בשרפה ואינו ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין.
וכן אני אומר בעדה מישראל שזדו לעבור על אי זו מצוה שתהיה ועשו אותה ביד רמה יהרגו כולם, וראיה לדבר ענין בני גד ובני ראובן שבא בהם, ויאמר כל העדה לעלות עליהם לצבא, ואחר כן באר להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על העבירה ההיא וכפרו בתורה כלה, והוא אמרם להם לשוב היום מאחרי ה', והשיבו הם ג"כ אם במרד וגו'".
והנה בדברי הרמב"ם למדנו כמה חידושים.
א' לפרש את כל הפרשה של מגדף על כפירה ולא על מעשה מסוים של עבודה זרה, וכבר מצינו כן בחז"ל, במדרש אגדה כאן ובפסיקתא זוטרתא 'את ד' הוא מגדף – זה הכופר בעיקר'.
ב' מייסד שכל מי שעושה עבירה באופן שניכר מתוך העשיה שעושה זאת להכעיס 'לבזיון התורה מפני דעת שיתבאר ממנו שאינו מאמין', הרי ישנו כאן מעשה של כפירה, וזוהי ההגדרה של כופר בעיקר. [גם אם אינו משמיע דברי כפירה ומגדף בפיו].
ג' מלבד דין הכרת המפורש בקרא יש עליו חיוב מיתת כפירה, ונלמד מעונש של עיר הנדחת.
ד' סבר הרמב"ם בגדר עונש עיר הנדחת שאינו בגדר עונש על מעשה העבירה, אלא זו מיתת כופרים לבערם מן העולם.
ולפי דברי הרמב"ם הללו ביארו את לשון הרמב"ם (הל' רוצח פ"ד ה"י): המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן וכו'.
ובשיעורי רבי שמואל (סנהדרין קיא, ב) העלה דמבואר מדברי הרמב"ם דגדר הכאת עיה"נ הוא מגדר דינא דמורידין ולא מעלין, ואינו מגדר מיתת ב"ד רק החרמת הכופרים והמורדים. והוסיף שבלבוש עיר שושן חו"מ סי' תכה כתב על מה דאיתא שם בטוש"ע (בהשמטות הצנזור) אהנך דמורידין ולא מעלין, דאם יש כח בידו להורגן בסייף בפרהסיא הורגן, ואם לאו יבא עליהן בעלילות וכו', וכתב הלבוש הטעם וז"ל, ונ"ל משום שאמרה תורה ביושבי עיה"נ להורגם בסייף משו"ה אמרו באלו ג"כ אם יש בידו כח שיהרגנו בסייף, שהם דומים ליושבי עיה"נ.
ובסמ"ע ס"ק טז דחה דבריו, דדין עיה"נ הוא רק ברבים אבל יחידים דינם בסקילה, אלא שאין לנו עכשיו דין ד' מיתות, וסייף לאו דווקא אלא לישנא דקרא נקט חרב נוקמת נקם ברית, עיין שם כ"ז בהשמטות הצנזור. (בשו"ע החדש מהדו' פרידמאן. ודברי הסמ"ע כפי שהם לפנינו מחוסר הבנה).
ברם כיסוד דברי הלבוש מבואר כבר בדברי הרמב"ם. וככל הדברים הללו כתב בספר אמת ליעקב להגר"י קמינצקי כאן .
[ובהגהות מהר"ץ חיות (סנהדרין מז, א) ביאר בכך את הטעם שאנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעולם הבא, ולא אמרינן בהו שמיתתם כפרתם כשאר חייבי מיתות בית דין, כי אמנם אין מיתתם מיתת עונש אלא מיתת כופרים.
ועוד למדנו מדברי הרמב"ם ביאור מחודש בהאי פרשתא דיהושע ובני ראובן, וזאת דלא כפי שמשתמע מרש"י ושאר המפרשים שמה שאמרו לעלות אליהם לצבא היינו להלחם עמם על מה שהקימו מזבח להקריב בבמות ולא במשכן.
והנה כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"י ה"ג): בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו, אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג.
וכתב בספר אבן האזל (השמטות ומילואים):
ודברי הרמב"ם תמוהים בזה שכ' או יהרג דמהיכי תיתי נהרגהו, ונראה דבפרק ד' מהל' רוצח הל' י' כתב הרמב"ם האפיקורסין והם עובדי עבודה זרה או העושה עבירות להכעיס הרי זה אפיקורס ושכופרין בתורה ובנבואה היה מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיה הורג, ולכן גם כאן כיון שהוא בידינו הורגין אותו, ולזה כיון הכס"מ שכ' וז"ל וכיון דכישראל מומר הוא ודאי אם ישנו תחת ידינו או יהיה ישראל לכל דבריו או יהרג וכונתו דמדין מורידין ואין מעלין הוא.
ונראה להוסיף על דבריו, כי מה מאוד מדוקדק כאן לשון הרמב"ם שכתב "ואחר כך רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם", וזהו ממש אותו הלשון הכתוב ביהושע אצל בני ראובן וכלשון המו"נ הנ"ל, "והוא אמרם להם לשוב היום מאחרי ה'".