מלבב כתב:למה יש הרבה מקומות ששתי מילים שהם לא מחוברים, והטעמים שלהם הוא קדמא ואזלא שלכאורה מחברים?
מלבב כתב:למה יש הרבה מקומות ששתי מילים שהם לא מחוברים, והטעמים שלהם הוא קדמא ואזלא שלכאורה מחברים?
כדכד כתב:בראשית מז, יז "ויתן להם יוסף לחם" יוסף לחם בקדמא ואזלא.
דברים טו, ז "כי יהיה בך אביון" - בך אביון" בקדמא ואזלא.
יש אולי מקום לומר שלא לכולם ידוע שתלישא קטנה הוא טעם מחבר ואולי הוא יותר מחבר מאשר קדמא ואזלא.
אולי יש בזה בכדי לענות על רוב או כל הפעמים.
דומני שהספרדים נהגו לנגן טעם זה יותר כטעם מחבר מאשר האשכנזים המסלסלים בו ואולי בגלל זה הרב נוריאל לא הבין את השאלה
כדכד כתב:בראשית מז, יז "ויתן להם יוסף לחם" יוסף לחם בקדמא ואזלא.
דברים טו, ז "כי יהיה בך אביון" - בך אביון" בקדמא ואזלא.
יש אולי מקום לומר שלא לכולם ידוע שתלישא קטנה הוא טעם מחבר ואולי הוא יותר מחבר מאשר קדמא ואזלא.
אולי יש בזה בכדי לענות על רוב או כל הפעמים.
דומני שהספרדים נהגו לנגן טעם זה יותר כטעם מחבר מאשר האשכנזים המסלסלים בו ואולי בגלל זה הרב נוריאל לא הבין את השאלה
עקבי כתב:ת"ק דינה כמשרת רק לענין בג"ד כפ"ת אחר יהו"א אבל לענין קביעות טעמי המקרא דינה כמפסיק. ופשוט להמעי' בתנ"ך שהת"ק מפסיק יותר מהקדמא.
אגב לא מוציאם מדרגות לענין המשרתים רק לענין המפסקים
עץ הזית כתב:עקבי כתב:ת"ק דינה כמשרת רק לענין בג"ד כפ"ת אחר יהו"א אבל לענין קביעות טעמי המקרא דינה כמפסיק. ופשוט להמעי' בתנ"ך שהת"ק מפסיק יותר מהקדמא.
אגב לא מוציאם מדרגות לענין המשרתים רק לענין המפסקים
כשיש תלישא קטנה אז ההפסק היחסי בתוך הרצף הארוך של המשרתים הוא או בתלישא קטנה או בקדמא שאחריה (ואם אחרי הקדמא יש עוד טעם משרת מצוי שההפסק בו גדול יותר), ואין כלל שתמיד הת"ק מפסיקה יותר מהקדמא שאחריה (אבל כמדומני שתמיד ההפסק בת"ק או בקדמא גדול מההפסק בין המונחים שלפני הת"ק).
עקבי כתב: ופשוט להמעי' בתנ"ך שהת"ק מפסיק יותר מהקדמא.
יוצא פוניבז' כתב:דפדפתי קצת בחומש, ומצאתי עוד מקומות רבים, אציין חלקם
וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י
וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ
חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אֹ֜רֶךְ
וַיֹּאמֶר֩ יְקֹוָ֨ק אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים
וַיַּקְטֵר֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־כָּל־הָאַ֜יִל
וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם
וּבַחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י
עקבי כתב:ביסודו ת"ק הוא מפסיק משא"כ הקדמא ביסודו משרת. רק במקום שאין תיבה הראוי למשרת בין מקום הראוי לתלישא ומקומו של האזלא אז התלישא נסו"א והקדמא בוא במקומו. אבל באופן רגילה התלישא מפסיק והקדמא משרת. וכמש"כ הגר"א שהבאתי לעיל.
האזלא לא בא לפני פקיד אלא אם כן יש משרת ביניהם. במקרה שאין משרת ביניהם האזלה הופכת להיות משרת (כמדומני בדר"כ מרכא או מהפך) לכן משרת הזאת מפסיק גדול יותר מהקדמא או הת"ק (הת"ק בא לפני האזלא כאשר יש הפסקה קטנה יותר מהאזלא משא"כ הת"ג בא לפני האזלא כאשר יש הפסקה גדולה מהאזלא וקטנה מהפקיד). כל זה מבואר בדברי הגר"א בדו"פ עה"ת ובדקדוק אליהו ע"ש.
יוצא פוניבז' כתב:דפדפתי קצת בחומש, ומצאתי עוד מקומות רבים, אציין חלקם
וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י
וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ
חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אֹ֜רֶךְ
וַיֹּאמֶר֩ יְקֹוָ֨ק אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים
וַיַּקְטֵר֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־כָּל־הָאַ֜יִל
וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם
וּבַחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י
עקבי כתב:יוצא פוניבז' כתב:דפדפתי קצת בחומש, ומצאתי עוד מקומות רבים, אציין חלקם
וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י
וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ
חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אֹ֜רֶךְ
וַיֹּאמֶר֩ יְקֹוָ֨ק אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים
וַיַּקְטֵר֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־כָּל־הָאַ֜יִל
וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם
וּבַחֲמִשָּׁה֩ עָשָׂ֨ר י֜וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֗י
מה הכוונה שלך. לחלוק על הגר"א. להביא מקרים שהם חריגים. להראות שזה נפוץ שיש את החריגה הזו. או משהו אחר.
איש גלילי כתב:לא שמתי לב אם כבר כתבו: כשיש רצף של משרתים זה אחר זה - האחרון שבהם הוא מפסיק מעט.
עקבי כתב:איש גלילי כתב:לא שמתי לב אם כבר כתבו: כשיש רצף של משרתים זה אחר זה - האחרון שבהם הוא מפסיק מעט.
אפשר דוגמאות, תודה.
איש גלילי כתב:עקבי כתב:איש גלילי כתב:לא שמתי לב אם כבר כתבו: כשיש רצף של משרתים זה אחר זה - האחרון שבהם הוא מפסיק מעט.
אפשר דוגמאות, תודה.
כהתחלה, קח את כל הדוגמאות לעיל באשכול. כהמשך, פשוט תסתכל בפסוקים, זה מצוי מאד.
וסתם דוגמא קטנה שבדיוק עכשיו הסתכלתי:
וְ֠הָיוּ הָאֲבָנִ֨ים הָאֵ֧לֶּה לְזִכָּר֛וֹן (יהושע ד ז).
איש גלילי כתב:עיקר ה"מצוקה" נובעת מהרגיל אצלנו (לפחות האשכנזים) להאריך בתלישא הקטנה עד שהיא נשמעת כמפסקת, וצריך להשגיח בזה.
וזאת התלשא שבסוף התיבה היא שאנו קורי' אותה תרסא או תלישא קטנה, ואין לה דין מפסיק אף על פי שיש לה נעימה, לפי שנקשרת ומתגלגלת בנעימתה עם התיבה שאחריה.
מס' שאלה 8980
בעבר שאלתי על "ויאמרו לו חכמיו" שבמגילת אסתר אם היא מלעיל או מלרע?
והשיב לי הרה"ג אמיר דאדוואנד שליט"א שהיא מלרע והוסיף "שהכלל של נסוג אחור בא רק כאשר המלה השניה בטעם מפסיק".
והשבתי לו (בשינוי לשון קצת): אדרבא יש ראיות לסתור שתמיד ויאמרו לו/לה מלעיל גם אם מילת לו/לה במשרת מן הפסוקים הבאים: יהושע ב,יד; שופטים יב,ה-ו; שם יד,יח; שם טו,יג; שמואל א כט,ד; שמואל ב כא,ד; מלכים א א,ב - סה"כ 8 פסוקים! (וזאת מלבד שאר מקומות בהם המילה השניה במפסיק).
לגבי הכלל שמבטל את הנסוג האחור אם המילה השניה בטעם משרת, כלל זה הוא כלל חלש, והרבה פעמים יש נסוג אחור למרות שיש רצף של טעמים משרתים.
כמו כן יש כתבי יד בהם מופיעים שני תלשאות והם מוכיחים שהוא מלעיל, ומן כתבי היד ששמו תלשא אחת אין ראיה להיפך כי אינו קונה מקומו כמ"ש הרמד"ל על מילת שטו. ודוק.
והשיב לי הרה"ג: כבודו צודק ויישר כוחו שהחכים אותי בדבר זה. כדי לתקן בתיקון קוראים איש מצליח, יש לשאול את מרן ראש הישיבה שליט"א, ואין זה אפשרי כעת. (זה היה בחודש ניסן).
אודה לתשובת מרן ראש הישיבה שליט"א בנושא.
מרן ראש הישיבה
נהגנו מאז ומתמיד לומר ויאמרו לו חכמיו מלרע. וכן הוא בתנ"ך קורן. והכלל שכתב ר' אמיר יצ"ו מקורו בספר דקדוק אליהו להגר"א שער המקרא אות ד'. ע"ש. אבל מצאת לו סתירות רבות (ויש עוד). וצ"ע.
יש לבדוק בכתבי יד שהם בתרסא אחת האם יש געיא ביו"ד, שאם כן זו הוכחה שהמלה מלרע. ודוק.
1. כתב יד לא מצאתי, אולם בדקתי בכ11 דפוסים באתר hebrewbooks ובכולם יש מתג ביוד. ורק באחד יש תלשה שמציינת למלעיל.
2. כתב המנחת שי על ויאמרו לו חכמיו הנ"ל שבספר מדוייק אחד הלמד בדגש מה הסיבה לכך ומדוע אצלינו ללא דגש?
מרן ראש הישיבה
1. כשיש מתג זו הוכחה שהמלה מלרע.
2. אין סיבה ע"פ הפשט, ועיין בספרי סנסן ליאיר. אנחנו מדגישים כדעת מנחת שי.
בחפשי התייחסות לשאלה שנזכרה כאן ולכלל שכתב הרב אמיר שכשהמילה השניה ג"כ בטעם משרת, אז לא יהיה נסוג אחור, מצאתי ספר שנקרא "דרכי הנסיגה" מהרב יוסף בן ציון המכונה ווינקאהפ (או ווינקופ) זצ"ל (עמוד 2) שכתב את הכלל של "נסוג אחור" והחל מונה לו מבטלים. ובמבטל ג' כתב הכלל הנזכר כאן שכאשר המילה הב' ג"כ בטעם משרת לא יסוג אחור וזה לשונו: "ולכאורה נראה הכלל הזה אמת, כי רבים הפסוקים אשר נמצאו בהם שני משרתים קרובים זה לזה ועמדו על עמדם, אך אנחנו חיפשנו בכל הכ"ד ספרים ומצאנו שארבעים וששה פעמים שב הטעם אחור בתנאי זה, ובודאי שאין לחשוב מספר גדול כזה ליוצאים מן הכלל. ולצאת ידי חובתי אזכיר עשרה מהם, כי קצרה היריעה מהזכירם כלם. והם וכו' ולכן הכלל הזה אשר מקורו בדברי הרז"ה אין לו יסוד כלל. עד כאן.
וראו מה כתב עוד בעמודים 6-7 דבר מחודש (כמדומני) שלא הטעמים לבד קובעים פיסוק בענין כי גם משמעות הענין תגרום פירוד הענין אף אם הטעם אינו מורה עליו (תמצות שלי).
ובעמוד 8 כתב הכלל שדין נסוג אחור לא ימצא בטעם מפסיק. וכתב על תלשה קטנה (שהיא טעם משרת) כך: "ולי נראה שבנדון זה התלישא קטנה יש לו דין טעם מפסיק, כדרך שכתב בן זאב (מי הוא בן זאב?) בתל"ע (?) שי' שפ"ו וזה לשונו: דע כי מספר הטעמים וכו' ויוצא מהם תלישא קטנה, אף שהוא במספר המשרתים לענין בג"ד כפ"ת דאחר יהו"א (ואפשר שגם בזה אינו מוסכם שהוא משרת ועיין בחילופים שבין כ"א (?) וב"נ (?) תמצאנה במקראות גדולות דפוסים שונים. הערה מתחתית העמוד שם וכנראה היא מהמחבר) יחשב אף הוא למפסיק מה, כמו שיתבאר לך במה שיבוא עכ"ל (בן זאב), כן נראה לי שיש לו דין טעם מפסיק בנדון דידן, ולכן לא ימצא בתנ"ך שהושג תלישא קטנה אחור בשביל קרבת הטעם הסמוך לו, בכל אשר ימצא עמד הטעם במקומו וכו'. ונראה וכו' שתל"ק אשר הוא קרוב למפסיק גם בדינים אחרים נחשב בזה לגמרי כטמ"פ ולכן "ויאמרו לו" (שופטים יח (כצ"ל) יט ואסתר ו' יג) עמד הטעם "ויאמרו" מלרע, מה שאין כן בכל שאר מקומות שבתנ"ך שהוא (ר"ל תיבת "ויאמרו") מלעיל אם סמוך אל מלת "לו" (ולכן גם בש"ב כ"א ד' הדין עם הספרים שבהם "ויאמרו" מלעיל (ר"ל כיוון שהוא בטעם "דרגא" ולא בתל"ק) כי הוא ממש כמו במ"א ב' (ששם גם דרגא ומלעיל) וכן הוא במנחת שי וכו' (מביא עוד ראיות). עד כאן לשונו.
והוא ממשיך שם בעוד עניינים מחודשים בעקבות דרכו שהעניין גם קובע עיין שם, וממשיך עם כללו המחודש לומר שאף באזלא גריש (הוא אומר קדמא אבל נ"ל כוונתו אזלא כי מביא דוגמאות עם אזלא גריש וקורא לאזלא קדמא ולגריש אזלא) פעמים שהאזלא דינה כקדמא ומפסיקא ומביא רעיות שמצד העניין אין שום חיבור בין המילה באזלא למילה בגריש. ע"ש. ומי יגלה לנו הסוד הזה איך ישמש טעם אחד בדרכים שונים כאלה הסותרים זה את זה, הלוא הוא אחד מהנסתרות של בעל הטעמים וכו' וא"כ הקדמא (נראה שר"ל "אזלא" וכאמור) פעם הוא כמו טמ"פ ופעם כמו משרת, או אפשר שהוא טעם שאינו לא מפסיק ולא משרת אבל עומד הוא בינהם, ולכן אין לתמוה שהקדמא (ר"ל האזלא באזלא גריש) לא שב אחור אם יסמוך לו אזלא (ר"ל גריש באזלא גריש, כמו ביקוו המים בבראשית א' ט'- דוגמא שהוא הביא לעיל).
ועיין שם מה שתרץ קושית הרווה בספר תורת אלוקים מפורש מן הפסוק "ויבא לי" (בראשית כז לג, ששם ויבא במלעיל נסוג אחור באזלא גריש) על ר' איציק פרעמסלא בקונטרס דברי אמת שלו וכתב שמה שהניח ר' איציק הנ"ל בספק נראה שיש לכונן ליסוד מוסד וכו'. עיין שם.
הנה עכ"פ, בין אם נקבל הצעתו המחודשת לעניין משמעות העניין אם לאו, נראה ברור שמאיזה סיבה שלא תהיה, יוצא מן הכלל של נסוג אחור הוא מילה בתלשא קטנה שלא תישוג אחור, ובזה מתורצת קושיית השואל. ופשוט.
מרן ראש הישיבה
וזה כמו המסורת שלנו שתיבת "ויאמרו לו" מלרע ולא מלעיל.
בן זאב – יהודה ליב בן זאב (מדקדק לפני כ-200 שנה).
בתל"ע – בספר תלמוד לשון עברי.
בחילופים שבין ב"א וב"נ – בן אשר ובן נפתלי.
והשאר ספרים או מחברים ידועים.
מעט דבש כתב:איש גלילי כתב:עיקר ה"מצוקה" נובעת מהרגיל אצלנו (לפחות האשכנזים) להאריך בתלישא הקטנה עד שהיא נשמעת כמפסקת, וצריך להשגיח בזה.
מנחת שי בראשית יט, כגוזאת התלשא שבסוף התיבה היא שאנו קורי' אותה תרסא או תלישא קטנה, ואין לה דין מפסיק אף על פי שיש לה נעימה, לפי שנקשרת ומתגלגלת בנעימתה עם התיבה שאחריה.
מעט דבש כתב:לגבי 'ויאמרו לו' שבמגילת אסתר (ו, יג) ראה ב'תורת הקורא' הערה סז, באריכות (ובדפוסים החדשים של קורן כבר תיקנו ועשו מלעיל).
עקבי כתב:איש גלילי כתב:עקבי כתב:איש גלילי כתב:לא שמתי לב אם כבר כתבו: כשיש רצף של משרתים זה אחר זה - האחרון שבהם הוא מפסיק מעט.
אפשר דוגמאות, תודה.
כהתחלה, קח את כל הדוגמאות לעיל באשכול. כהמשך, פשוט תסתכל בפסוקים, זה מצוי מאד.
וסתם דוגמא קטנה שבדיוק עכשיו הסתכלתי:
וְ֠הָיוּ הָאֲבָנִ֨ים הָאֵ֧לֶּה לְזִכָּר֛וֹן (יהושע ד ז).
שופטים עליה ראשונה
טז,יח שֹׁפְטִ֣ים וְשֹׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ
אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק:
פרק יז
א לֹא־תִזְבַּח֩ לַיהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ שׁ֣וֹר וָשֶׂ֗ה
אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא:
ב כִּֽי־יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֧ה אֶת־הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה־אֱלֹהֶ֖יךָ לַעֲבֹ֥ר בְּרִיתֽוֹ: [
ה וְהוֹצֵאתָ֣ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַה֡וּא
אוֹ֩ אֶת־הָאִשָּׁ֨ה הַהִ֜וא אֲשֶׁ֣ר עָ֠שׂוּ
אֶת־הַדָּבָ֨ר הָרָ֤ע הַזֶּה֙ אֶל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֶת־הָאִ֕ישׁ א֖וֹ אֶת־הָאִשָּׁ֑ה וּסְקַלְתָּ֥ם בָּאֲבָנִ֖ים וָמֵֽתוּ:
ח כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֨ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם ׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶ֨ל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ:
האם יש כלל שהוא מפסיק?
...
נוריאל עזרא כתב:ולכן לא ימצא בתנ"ך שהושג תלישא קטנה אחור בשביל קרבת הטעם הסמוך לו, בכל אשר ימצא עמד הטעם במקומו וכו'. ונראה וכו' שתל"ק אשר הוא קרוב למפסיק גם בדינים אחרים נחשב בזה לגמרי כטמ"פ ולכן "ויאמרו לו" (שופטים יח (כצ"ל) יט ואסתר ו' יג) עמד הטעם "ויאמרו" מלרע,
כדכד כתב:איש גלילי כתב:לא שמתי לב אם כבר כתבו: כשיש רצף של משרתים זה אחר זה - האחרון שבהם הוא מפסיק מעט.
מי זה הוא שהוא מפסיק?
האם כוונת מר לטעון בציטוטים שהביא שכאן הקדמא מחבר יותר מהתלישא?
לו יהי כן
אף אחד לא טען שאין מקרים שהוא מחבר יותר
אלא הביאו הרבה מקרים שבהם הקדמא נסמך לתלישא שלפניו יותר מלאזלא שאחריו ושאלו על כך.
גם בפרשת שופטים ברוב המובאות הקדמא מתחבר יותר לאזלא אך יש שבהם התלישא מתחברת יותר לקדמא ואפילו במה שהביא מר "כי יפלא ממך דבר" לכאורה ה"ממך" נסמך ל"יפלא" יותר מאשר ל"דבר".
עכ"פ הטענה שהביא מר לעיל ש"תלישא קטנה מחברת רק לענין דגש בבג"ד כפ"ת אחר אהו"י" אינה הגיונית. הרי הכלל הוא שאין דגש כשזה בטעם מחבר משמע שהטעם צריך לחבר וכך לבטל את הדגש ולא רק לחבר לענין הדגש
כדכד כתב:עכ"פ הטענה שהביא מר לעיל ש"תלישא קטנה מחברת רק לענין דגש בבג"ד כפ"ת אחר אהו"י" אינה הגיונית. הרי הכלל הוא שאין דגש כשזה בטעם מחבר משמע שהטעם צריך לחבר וכך לבטל את הדגש ולא רק לחבר לענין הדגש
איש גלילי כתב:לא שמתי לב אם כבר כתבו: כשיש רצף של משרתים זה אחר זה - האחרון שבהם הוא מפסיק מעט.
עקבי כתב:הבנתי מאיש גלילי שיש כלל שהמשרת האחרון הוא מפסיק מעט. "כלל" מרמז שהוא נפוץ יותר. גם לא היה לי ברור אם הוא מתייחס למקרה תלישא קטנה וקדמא אפילו או אף למקרים אחרים כמו:
טז,יח שֹׁפְטִ֣ים וְשֹׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ
אֲשֶׁ֨ר יְקוָ֧ק אֱלֹקֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק:
יז, ה וְהוֹצֵאתָ֣ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַה֡וּא
קמנו ונתעודד כתב:איש גלילי כתב:לא שמתי לב אם כבר כתבו: כשיש רצף של משרתים זה אחר זה - האחרון שבהם הוא מפסיק מעט.
מעט דבש כתב:לא ידוע לי על כלל כזה. המדקדקים לא חילקו את המשרתים לדרגות, ובאופן כללי מתייחסים לכולם כאותה דרגה.
מה שכן, יש לפעמים שמצד מבנה הפסוק היה ראוי לבוא מפסיק, ומכיון שאינו מתאים לניגון המפסיק שאחריו, הוחלף למשרת.
לדוגמא:
מִ֣י יַעֲבָר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ (דברים ל, יג) - בא מפסיק במילה 'לנו'.
מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ (שם פסוק יב) - במילה 'לנו' לא בא מפסיק, כיון שאם היה בא גרש היה הוא סמוך מדאי לפשטא, ואינו מתאים לניגון, לכן הוחלף למשרת.
(תורת הטעמים, מבוא פרק ה).
נוריאל עזרא כתב:כדרך שכתב בן זאב (מי הוא בן זאב?) בתל"ע (?) שי' שפ"ו וזה לשונו: דע כי מספר הטעמים וכו' ויוצא מהם תלישא קטנה, אף שהוא במספר המשרתים לענין בג"ד כפ"ת דאחר יהו"א (ואפשר שגם בזה אינו מוסכם שהוא משרת ועיין בחילופים שבין כ"א (?) וב"נ (?) תמצאנה במקראות גדולות דפוסים שונים. הערה מתחתית העמוד שם וכנראה היא מהמחבר) יחשב אף הוא למפסיק מה, כמו שיתבאר לך במה שיבוא עכ"ל (בן זאב),
עקבי כתב:נוריאל עזרא כתב:כדרך שכתב בן זאב (מי הוא בן זאב?) בתל"ע (?) שי' שפ"ו וזה לשונו: דע כי מספר הטעמים וכו' ויוצא מהם תלישא קטנה, אף שהוא במספר המשרתים לענין בג"ד כפ"ת דאחר יהו"א (ואפשר שגם בזה אינו מוסכם שהוא משרת ועיין בחילופים שבין כ"א (?) וב"נ (?) תמצאנה במקראות גדולות דפוסים שונים. הערה מתחתית העמוד שם וכנראה היא מהמחבר) יחשב אף הוא למפסיק מה, כמו שיתבאר לך במה שיבוא עכ"ל (בן זאב),
יהודה ליב בן זאב. תלמוד לשון עבריה.
ניסיתי פעם למצוא אותו. אם מצאתי אותו אני לא יכול למצוא אותו במחשב שלי עכשיו.
נוריאל עזרא כתב:לא זכיתי לקוראו עדיין. ובע"ה.
מה שנכון נכון כתב:נוריאל עזרא כתב:לא זכיתי לקוראו עדיין. ובע"ה.
לפני ש'תזכה בעה"ו' תעיין במקצת שבחו בהאלף לך שלמה יו"ד סרנ"ז.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 50 אורחים