הנעלמים בפרשת ירושות. והחיסרון של בני משה.

[יהודהא]

בפרשת פנחס [במדבר כז]מוצאים אנו את דיני הירושה סדריה וקדימויותיהן . ומהעיון בהם עולים דברים
שיש להבינם או ליישבם.

חלק א'

א.
מי אינו מוזכר בפירוש כיורש ?
הקרובים ביותר לנפטר- הם אלו מבין כולם שאינם מפורשים :
1. בן הנפטר -
2. אבי הנפטר -
3. ובעלה של הנפטרת - ולמה ?

בן הנפטר שהוא יורש -
למדים אנו [כז,ח] " אִישׁ כִּי-יָמוּת, וּבֵן אֵין לוֹ- וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְבִתּוֹ. ט וְאִם-אֵין לוֹ, בַּת--וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ, לְאֶחָיו.
מכאן שרק באין לו בן הבת יורשת. אבל באם יש בן הוא קודם לה.

אב שיורש את בנו-
למדים אנו מ "והעברת" את נחלתו לבתו . וכיון שלא נאמר "ונתתם" אלא והעברתם משתמע מכאן שבעצם יש אדם נוסף הראוי היה לרשת = האבא. אבל התורה מצווה ל"העביר" זאת לבתו.

האיש שיורש את אשתו -
זאת למדים אנו מ"ונתתם את נחלתו 'לשארו' וירש אותה" . ובלימוד של 'גורעין ומוסיפין ודורשין' אנו מקבלין את המשפט : "ונתתם את נחלת שארו לו". שארו היא אשתו -והוא יורש אותה.

גורעין ומוסיפין , מאי משמע ?
שמורידים את את ה 'ו' שבסוף המילה "נחלתו" ואת האות 'ל' שבתחילת המילה "לשארו" ומוסיפים שתי אותיות אלו לבסוף ,ובכך קיבלנו את המשפט דלעיל המציין את את ירושת הבעל את אשתו.

ונחלקו בגמרא ובפוסקים על משמעות דרשה זו אם הוא דין דאורייתא, או אינו אלא דרשה \ אסמכתא בעלמא. וירושת הבעל היא רק דין דרבנן מתקנת חכמים וכך היא גם דעת הרמבם.

ב.
הנציב
לעצם השימוש כאן , במילים "העברה / נתינה " שש פעמים. כבר עמד על כך הנציב שלשונות אלו משמשים כאן בכל פרשת הירושה בעוד שלשון ירושה מופיעה כאן רק פעם אחת . וז"ל-

.....והעברתם וגו׳. וכן במקראות הסמוכות ונתתם. ואין הלשון מדויק.
וכי ב״ד עושים דבר. והכי מיבעי ועברה נחלתו לבתו. והיתה נחלתו לאחיו.

אלא ללמדנו שיש ביד ב״ד איזה כח להעביר וליתן. .. במשנה דנפל הבית. דספק יורש אינו נוטל כלום במקום שיש ודאי .. והיינו מדיוקא דהני קראי דיש כח לב״ד להאלים כח האחד. והיינו באם הוא ודאי והשני ספק להם. נותנים להוודאי וברור להם...

ג.
האבא אינו מוזכר במפורש כי-
כי דרך ברכה ידבר, ולא בנכרתים-
הסברו של הרמבן על הימנעות הכתוב לפרש את האב כיורש -
ט) ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו – קבלו רבותינו (בבלי ב״ב קט״ו.) כי האב יורש את בנו כאשר אין למת זרע,
* והכתוב לא הזכיר זה, והטעם כי במשפטי הירושה כל מנחיל נוחל כי הקורבה שוה, וכיון שאמר הכתוב שהבן יורש את אביו, גם האב יורש את הבן.
* ועוד, כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדין. אם כן: ונתתם את נחלתו לאחיו – משמוש נחלה שהאב יורש בקבר, וממנו תבא לאחים,
* אבל לא רצה לומר: ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו, כי דרך ברכה ידבר, ולא בנכרתים.
* ואולי לא אירעה זה בבאי הארץ שינחיל האב את הבן, שבהם ידבר.

ד.
הבן הנעלם
ולהימנעות הכתוב מציון הבן כיורש מתייחס האור שמח [בצפנת פענח שיג] שזה נובע מכך שהבן אינו מקבל את הנכסים 'כיורש ' , אלא הוא ממלא את מקומו וממשיכו של האב - ובשל כך באם יש בן יקבל הוא את הנכסים ,
ומביא שם מקומות ודינים נוספים המוכיחים את מעמדו המיוחד של הבן כלפי האב לא כיורש אלא כנכנס לנעליו ולמקומו של האב עצמו.


מגנטים-
משלי כג טו בְּנִי! אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי.
שלמה המלך אומר (משלי כ"ג, ט"ו): "בני אם חכם ליבך בני - ישמח ליבי גם אני". ומפרש הגר"א מווילנא: "כי האב ובנו הם משורש אחד ... כמו האבן הנקרא מגנט, כשיחתכוהו לשניים - כשחלקו האחד יתנועע אז גם החלק השני יתנועע, אף שיהיה מרחוק בקצה הארץ . כן הוא טבע הבן הנתח מהאב - בעת שמחת ליבו גם אביו ישמח בלבבו"!!!

ה.
מצוות עשה ? על מי ? מתי ?
לרסג - היא מצווה אך היא מוטלת על הציבור ועל בית הדין - ולא על כל יחיד.
גם הרמבם כתב " לדון בדיני נחלות" כרסג שהיא מצוות עשה על בית הדין.

אבל החינוך כתב - היא מצווה על כל יחיד לנהוג בדיני נחלות לפי דיני התורה. יותר מכך גם אם עבר ושינה בצוואתו לתת את את ירושתו לאחר הרי אין תוקף לדבריו, ומ"מ עבירה בידו על עצם הציווי.

אחד ועוד 2.
לרמבן יש בירושה מצוות נוספות -
והרמב’’ן זכרונו לברכה כתב, כי הרמב''ם זכרונו לברכה חיסר במקום זה שתי מצות:
אחת מצות עשה, ואחת לא תעשה, ושתיהן בבכור,
1. שהאדם מצוה להכיר הבכור[ולזהותו לאחרים, ואם זהות הבכור ידועה מכבר - האב מקיים את המצווה- בשתיקתו ואינו מכחיש] במתת פי שנים לו,
וזאת היא מצות עשה על האב, שלא חשב אותה הרמב''ם זכרונו לברכה במניינו,
2. וכמו כן מוזהר עליו מהעביר הבכורה ממנו, ועל זה נאמר (דברים כ טז) לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו', וזאת האזהרה גם כן לא חשב אותה הרב הנזכר,
אלא שכלל [הרמבם] הכל במצות דין הנחלות.

[יהודהא]

חלק ב

ו.
ייחודיותה של מצוות ירושה
המיוחד בדיני נחלות שלמרות שהם דיני ממונות ונפסק להלכה שיש בהם להתנות כנגד דברי התורה.כתבו המפרשים שזה רק כאשר האנשים הנוגעים בדבר מסכימים ומוחלים לכך, מה שאינו מתקיים כאן. וגם במוחל יש דעות שונות אם זה אפשרי.

..שההלכה אינה מעניקה בחירה בצוואה, משום שכבר נקבעה הלכה בחזל ובפוסקים שאין בידי המוריש כוח לצוות לחלק את רכושו בניגוד לדיני הירושה הכתובים בתורה. , משום שהוא נכנס לגדר "מתנה על מה שכתוב בתורה".

וכדברי הרמב"ם שפסק בעניין זה.
"אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט". לומר שחוקה זו לא תשתנה, ואין התנאי מועיל בה." [ה' נחלות ו,א].

. .והרמבן מוסיף לכך: וטעם והיתה לבנ"י לחוקת משפט" שיהיה המשפט לדורות ,
לא בנחלת הארץ בלבד".

שכן הנכסים עוברים מן המוריש אל היורש על פי דיני התורה בלא כל קשר להוראות המצַווה:
וכדברי החינוך "אבל הודיענו שזכות היורש קשורה בנכסי מורישו, ובהסתלק כוח המוריש מן הנכסים במותו מיד נופלת עליהם זכות היורש, כעניין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק.".

ז.
מטעמי המצווה
הסברו של הרמבם לדיני הירושה - [מו"נ ג,מב]
ממידה טובה ודרכי החסד.
..ומדיני ממונות גם כן - הירושות והם - מדה מעולה - רצוני לומר שלא ימנע האדם טוב ממי שהוא ראוי לו ואחר שהוא הולך למות שלא יקנא ביורשיו ולא יפזר ממונו אבל יניחהו למי שהוא יותר ראוי לו מכל בני אדם והוא - הקרוב לו יותר "לשארו הקרוב אליו ממשפחתו".

... וזאת המידה תשמרה ותחזקה זאת התורה הישרה מאד - רצוני לומר נשיאת פני הקרובים והיטב להם - כמו שאמר הנביא "ועוכר שארו - אכזרי" ודברי התורה בצדקות "לאחיך לעניך וגו'".
והחכמים ז"ל משבחים מאד מדת האדם שיהיה מקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו:

וכבר הודיעתנו התורה בזאת המדה הפלגה גדולה מאד והיא שהאדם צריך לישא פנים לקרוביו ולקרב מאד כל מי שיש לו עמו אחוה. ואפילו חטא לו וחמסו ואפילו היה הקרוב ההוא בתכלית ההפסד אי אפשר לו מבלתי שישא פנים לקרובו .

ח.
אבל הטעם לפי החינוך - רצף והמשכיות הדורות.
משורשי המצוה -
..כדי שידע האדם ויתבונן, כי העולם ביד אדון משגיח על כל בריותיו, וברצונו וחפצו הטוב, זוכה כל אחד ואחד מבני העולם בחלק הנכסים שהוא משיג בעולמו, ומתנתו ברוך הוא מבורכת, שתמשך לעולם לאשר יתננה לו, אם לא כי מחטא הקדמוני נקנסה מיתה בעולם, ומפני סלוק גופו אינו בדין להיות הפסק למתנת האל המבורכת, אבל תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו שזהו בנו או בתו.

ט.
טעם רק לשעתו - מדיני כיבוש וירושת ארץ ישראל
היה זה בהוראה שבנות השבט לא יינשאו אלא לבני שבטם כדי שלא תעבור נחלתם לשבט אחר, היינו שדין זה בנחלות - קשור היה לכניסת וחלוקת ארץ ישראל לשבטים.

בימי משה, באו אליו בנות צלופחד, שאביהן נפטר ולא הותיר אחריו בנים יורשים, ותבעו לרשת את נחלתו. הבנות זכו אמנם בנחלת אביהן, אולם נאסר עליהן להינשא לאיש שאינו מבני שבטן, כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר.
ואז נקבע שאסור לבנות שירשו את אביהן לבוא בקשרי נישואין עם בני השבטים האחרים.

כעבור שנים רבות, בעקבות מקרה פילגש בגבעה (ר' שופטים י"ט-כ"א), נשבעו בני ישראל שלא להשיא את בנותיהם לבני שבט בנימין.
חכמי ישראל בדקו היטב את האיסורים, והבינו שאיסור נישואיהן של יורשות לבן שבט אחר, חל אך ורק על דור כובשי הארץ, שבו אסור היה להעביר קרקעות משבט לשבט. ובטל בשלב מאוחר יותר.

. . .חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה [תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכא עמוד א].
"זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" וגו', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה' (תענית ל,ב). 'זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' - "זה" מיעוט הוא, כלומר: לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה, בדור של בנות צלפחד' (רש"י).

בתורה תמימה - מקשה איך אפשר שבגלל לימוד של דרשה משנים מפשט דברי התורה? ומתרץ שכנראה הייתה להם מסורת שכזו, שלאחר חלוקת הארץ יהיו מותרים בזה, אלא שעדיין לא עשו כך עד שמצאו לכך רמז בתורה.

י.
הטעם למצווה לפי הרמב"ן במדבר לו ז – כל כורחנו תיסוב נחלה משבט לשבט -
......ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה – לא חשש הכתוב אלא לתקן העת ההיא. כי אם היו בישראל נשים נשואות לשבט אחר, והן יורשות נחלה היום, או שתירשנה מיום זה ואילך שימות אביהן או אחיהן בלא בנים,
על כרחנו תסוב נחלתן ממטה אל מטה,

ומי יוכל לתקן בזמן את אשר עותו? כי לא רצתה התורה לצוות שלא יירשו אותן הבן והבעל, שלא ראתה לעקור משפט הירושה.
וכן לא יחוש הכתוב למקרים העתידים לבוא, כי הבנות שאינן יורשות נחלה יכולות להינשא לכל השבטים, ואפשר שתהיינה יורשות נחלה בזמן הבא כי ימותו אחיהן בחיי האב ותעבור נחלת אביהן או קרוביהן להן.

...כי הקפדה להם תהיה יותר גדולה בעת החלוק שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה. כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך … והשם אשר בידו נפש כל חי אין לו לחוש מכאן ואילך.

הסבר דברי הרמבן דלעיל -
הרמב"ן מדגיש שההקפדה של התורה הייתה רק על הנחלה הראשונה. שבעת שחלקו ונחלו את הארץ בתקופת יהושע, תהיה לכל שבט נחלה ראשונית מוגדרת וברורה ולא שסועה ומפולגת.

לאחר מכן, אין יותר הקפדה כי אי אפשר אחרת: "על כורחנו תיסוב נחלה ממטה למטה" ו"לא יחוש הכתוב למקרים העתידים לבוא" ובכלל, גם בת שבשעת נישואיה לא הייתה מועמדת לקבל ירושה (כי יש לה אחים), עשויה להפוך ליורשת לאחר שנשאת (כי מתו אחיה ואין יורשים קרובים ממנה).

ובוודאי שלא נגביל אותה לכתחילה עם מי להתחתן שמא תירש ותעביר נחלה. וכי נאסור באופן גורף נישואים בין שבטיים (גם אם הם יוגבלו רק לבת יחידה)? הרי דבר זה לא יעלה על הדעת. "והשם אשר בידו נפש כל חי אין לו לחוש מכאן ואילך".
ונתגלגל הדבר על ידי בנות צלפחד. שחכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן.


יב. ירושה נוספת - בפרשה.
על מעמדו של הבן - כיורש את תפקידו ורבנותו של האב. שהרי זאת מבקש משה רבינו כאן בסוף הפרשה "כיון ששמע משה שאמר לו המקום: תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר: הגיעה שעה שאתבע צורכי, שיירשו בניי את גדולתי.
אמר לו הקב"ה: לא כך עלתה במחשבה לפניי, כדי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה: נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כ"ז:י"ח)"
אך הוא לא נענה - אלא יהושע הוא זה שימלא את מקומו.

ומחלוקת גדולה במפרשים האם אירוע זה הוא גם דין לדורות שאין הרבנות עוברת בירושה !
כך היא דעת החת"ס [או"ח יב], שמכאן שאין כתר תורה עוברת בירושה.

שונה מכך היא דעת אחרים וביניהם הכלי חמדה בפרשת פנחס ,שאין ללמוד מבני משה . שכן הם נולדו כגויים ורק אח"כ התגיירו, וממילא אין להם דיני ירושה ביניהם - שהיא רק הישראל.
אבל בין יהודים מלכתחילה אפשר שיש לבנים דין ירושה גם לעניין רבנות .

[יהודהא]

חדש וגם-
תזכורת לפרשת פנחס -תשפד.

א.
השאלה המטרידה -
העולה מכתוב היא מדוע לצרור את המדיינים ולא את המואביות ? שהרי
"; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.
ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף ה', בְּיִשְׂרָאֵל.
ובמפרשים הסבירו בצורות שונות ראה בספורנו ואחרים, ועדיין יש מה לתרץ.
אבל נפנה לעניין הלשון.

לשון בפרשה+ וענייני היום.
בין המְצָרִים + צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים;

צַר צוֹרֵר צָרוֹת....במדבר כה,יז.
* מקום צר "וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר .“ (במדבר כב, כו)
* מועט -"לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ.“ (ישעיהו ל,כ).
* מצב קשה וגרוע "וְהָיָה כִּי־תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת ..כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ...“ (דברים לא, כא)

ב.
יז צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. יח כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם..
* לרשי מובנו אוייב. "עליכם לאייב אותם".
* בתרגום : אַעֵיק לְמִדְיַנָאֵי וּתְקַטֵּיל יָתְהוֹן. מועקה. פרשגן: אַ\העֵיק \ הָצֵק למדינים
(חילופי ע/צ).
* לרסג מלשון "מצור". חַאצִרִ אלּמִדיַאנִיִּין =הטל מצור.
* רשר"ה :צרור וגו׳ –משמעותו העיקרית של ״צרור״ היא לצמצם, לדחוס, להגביל את כוחו של אדם.
[לשון צַר]

ג. לא רק-
יש גם במובנים נוספים ושונים לחלוטין .
* האשה השנייה =”וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם-כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ “ (שמואל א׳ א, פסוק ו).
* חבילה \ לצרור את החפצים = ”כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד“ (משלי כו, פסוק ח)
וכווולם מאותם אותיות השורש צ,ר,ר.

ד.
בין המְצָרִים. ו "לְלֹא מְצָרִים".
* י"א מאותו שורש -צ,ר,ר. ובאותו מובן שבפסוק "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ"
(תהלים קיח, ה)[מיצר -לעומת מרחב].
כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (א, ג). מפסוק זה נלקח הצירוף בין המצרים .

* וי"א שהוא מלשון חכמים -ומשורש מ,צ,ר.
(בבא בתרא ז, ג) דנה בשאלה מה הדין אם אדם מכר שטח "בסימניו ובמְצריו" = גבול. "בר־מִצְרָא"
וממנו "לְלֹא מְצָרִים" בלי גבולות. "כל המענג את השבת, נותנין לו נחלה בלא מצרים".

ויש שרוצים למצוא כאן מיצר במובן של "חבלי" -
ואפשר שגם במובן זה נמצאהו בתנך: ב"תהלים קטז, ג (על פי התקבולת): "אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי. מצרי = חבלי.

ומחידושים עממיים שהוצע אך לא נקלט.
- קֶנְיֹון = מקום עמוק וצר = גֵּיא + צַר =גֵּיצַר. רצו ולא נקלט.