מנושא בוער - ללא אקטואלי. ויחי

[יהודהא]

חלק א.
א.
ביטול המלוכה והממשלה - עם ירבעם.
רשבם.
לא יסור שבט מיהודה – המלכות הניתן לו להשתחות לו כל אחיו שנים עשר, לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה ולא מחוקק ושררה מזרעו,
עד כי יבא – יהודה, שילה – כלומר: עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה, שזהו קרוב לשכם. אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם, ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין (מלכים א י״ב:כ׳-כ״א).....

.....ופשט זה תשובה למינין(1),
שאין כתוב כי אם שילה שם העיר, שאין לעז במקרא (2) ,
לא ״שלו״ [בו' אלא בה'] כתוב כאן {ולא} כדברי העברים (3),
ולא ״שליח״ כדברי הנוצרים (4).
ויעקב עיקר הגדולה של יהודה שמדוד עד רחבעם פירש, אבל חוסר הגדולה {לא}ב רצה לפרש, אלא מכללו של מקרא אתה מדקדק שמשילה ואילך נתמעטה.
{כי יבא שילה – כמו: לשילה,.


וכך מסבירים מפרשיו של הרשבם את הקטע הזה : ההסברים למיספור.
(1) הכוונה לנוצרים שתרגמו "שילה" = אותו האיש.
(2) שפירשו "שילה" שבלטינית פירושו 'ישועה' ,והכוונה לאותו האיש.
(3) העברים - הלא הם המפרשים העבריים, רש"י ואונקלוס, מפרשים את הפסוק "שילה" - שלו - מי שהמלכות שלו,הוא המלך המשיח.
(4) הנוצרים תרגמו שילה = השליח , שכאשר משיחם יבוא תסור המלוכה מבית יהודה.

ב.
אין מלוכה אבל יש ממשלה.
לא אקטואלי .
ב"ה שכיום משוחררים אנו להתעמת עם טענותיהם של המינים, אך משך הדורות ובגלות פעמים רבות נאלצו היהודים לעמוד בויכוחים עימם או עם משומדים. ואף ראו צורך לחבר לשם כך ספרים מיוחדים כדי להודפם ולחזק את בנ"י באמונתם "ודע מה שתשיב": מלחמות השם ועוד אחרים.

"לא יסור שבט מיהודה"
--הפסוק "לא יסור שבט מיהודה" עלה שוב ושוב בפולמוס היהודי-הנוצרי, הספרותי
והממשי, שהתקיים בספרד ובארצות אחרות במערב אירופה, כיוון שבעלי הפולמוס
הנוצרים ביקשו להראות באמצעותו כי עם מימוש שליחותו של משיחם בעולם, סר השלטון
הפוליטי מיהודה. מבחינת הנוצרים בישר הפסוק את בואו של משיחם, במיוחד על
פי התרגום הלטיני ל"שילה": "עד כי יבוא זה אשר נשלח , כלומר משיחם .

ג.
החצרנות היא מימוש הפסוק על "שבט יהודה".
כבר במחצית השנייה של המאה השתים־עשרה ענה לטענה זו יעקב בן ראובן בחיבור מלחמות השם, שאמנם מלך משבט יהודה לא היה ליהודים מימי הבית השני ואילך, "אך נשיא ומחוקק מבית דויד ומשבט יהודה היה להם כל הימים.

ועוד היום הזה לחלוחית של בית דוד קיימת, כי גם היום הזה נשיאים ממשפחת בית דויד אשר יצא בכל
הארץ טבעם מרוב עשרם ומגודל מדעם, אשר בכל המדינות הולך שמעם וזכרם לא יסוף
מזרעם". נראה שכיוון את דבריו למשפחות הנשיאים בנרבון ובברצלונה, שהתייחסו לבית
דוד ומימשו בעיניו את הפסוק על "שבט יהודה".

, החצרנות היא שליחות אלוקית ומלכותית גם יחד.
[ובכך מתקיים- לא יסור שבט מיהודה].
ועל החצרן המנהיג לנהוג בעם כמו מלך, ביד ברזל. המקובל דון יוסף בן שושן מוולנסיה כי "חוק על כל בן ברית אם הגיע למלכות ]...[ יראה עצמו כאלו הוא שלוחו של מקום ]...[ ונתן את חנו בעיני המלך
להיות דבריו נשמעים ונעשים בעמדו בפרץ לפניו בעד עם קדש אלהיו. ויקח בידו שבט מושלים ויכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע".

ד.
ויכוח ברצלונה.
: במאה השלוש־עשרה בספרד נפתח ויכוח ברצלונה (1263) בדברי המומר פאולוס כריסטיאני לרמב"ן
התחיל ואמר: הנה הכתוב אומר לא יסור שבט מיהודה[/b] וגו' עד כי יבא שילה, שהוא
המשיח ]...[ ואם כן היום שאין לכם לא שבט אחד ולא מחוקק ]אחד[ כבר בא המשיח
שהוא מזרעו, ולו הממשלה.

[u]בלרידה שבאראגון .
בלרידה שבאראגון הטיף אחד מחכמי הנוצרים לקהילה את הפרשנות המשיחית
לפסוק "לא יסור שבט מיהודה". לא נמצא אז בין חברי הקהילה מי שיעלה וישיב לדרשן הנוצרי,
ומאחר שהדרשן הצליח לעורר בהם ספקות הם פנו אל שלמה בן אברהם בן אדרת המנהיג הדתי של יהודי אראגון,וביקשו ממנו להשיב בכתב על דברי הדרשן.
בתשובתו להם תיאר רשב"א ויכוח דתי שכבר קיים בעניין זה עם אחד הנוצרים.

ויכוח טורטוסה.
גם בוויכוח טורטוסה (1413–1414) השתמש המומר הירונימוס דה סנטה פה ( מומר, לשעבר
יהושע הלורקי) בפסוק זה: "הנה כתוב בתורתכם: 'לא יסור שבט מיהודה ]...[' והנה אין
לכם לא שבט ולא מחוקק — ואיך אמר שלא יסור?" ומן התשובות השונות שנתנו, ענה
לו דון וידאל (יוסף) בן לביא מסרגוסה ... "לא יסור איזה מנוי או שררה מן היהודים עד כי יבא שילה",

ה.
אין מלוכה. ואין \ יש - ממשלה ?
מאסרו של שמואל הלוי ומותו.
מתוך היכרות אישית קרובה עם התפיסה הספרדית החצרנית הזאת, הציג הבישוף של
בורגוס, פאולוס דה סנטה מריה (לשעבר שלמה הלוי, רב בקהילת בורגוס), בספרו העיון
במקרא (1434), את פרשת מאסרו ומותו בצו המלך של דון שמואל הלוי, החצרן החשוב,
הסוכן העליון ושר האוצר של מלך קסטיליה, פדרו הראשון (1369-1350), בנסיונו להראות את צדקת טענותיו לפירושם ל "לא יסור שבט מיהודה" .

הטענה היהודית
הטענה היהודית שהפסוק "לא יסור שבט מיהודה" אכן מתאמת ומתגשם בשבט השלטון הפוליטי שהחזיקו החצרנים היהודים בספרד, ובמיוחד החצרנים במלכויות קסטיליה וליאון.
לדבריו, ובכך מעידה בעיני היהודים על צדקת דרכם ודבקותם בדרכם הדתית.

ובמאסרו של שמואל הלוי ומותו של "מי שהיה הגדול ביותר בין היהודים וגדול מאד בחצר־המלכות", ראה הוכחה לדבריו את תחילת ירידתם של היהודים מגדולתם. .תהליך שהואץ במהלך פרעות קנ"א ובאמצעות התנצרותם של יהודים רבים בתחילת המאה החמש־עשרה.

ו.
הפרכת הפירכה.
אולם בימים שפאולוס דה סנקטה מריה כתב את ספרו עיון במקרא, וכן במחצית השנייה
של המאה החמש־עשרה, תפסו בתודעה הקיבוצית היהודית חצרנים גדולים אחרים את
מקומו של דון שמואל הלוי. כך למשל נכתב על רב החצר בקסטיליה, דון אברהם סניור,
באיגרת שנשלחה בשנת 1487 מקסטיליה לאיטליה: "וב]רוך אלהינו אשר ברוב[ חסדו
וטובו מעמנו לא סר ולא יסור שבט מיהודה, הוא ריש־גלותם אשר עלינו, אשר בידו חותם
(1492) במבט לאחור על חייו בחצי האי האיברי:

-----------------
עוד על הפרשה כאן -
viewtopic.php?f=46&t=61154&hilit=%D7%95%D7%99%D7%97%D7%99

[יהודהא]

חלק ב.

ז.
האברבנאל - ממשלה - בלי מלוכה.
וכך כתב יצחק אברבנאל בשנת ,1505 לאחר גירוש ספרד
וכן היה הדבר גם היום בגלות הארוך הזה עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד: אין
ספק שהנשיאים והנגידים אשר היו המלכים והקהלות ממנים על בני ישראל היו כלם
מזרע בית דוד, לקיים לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, כי היה רוב גלותנו
אשר במלכויות ההם [כלומר, צרפת וספרד] משבט יהודה. הנה אם כן נתקיימה ההבטחה
ההיא בזמן ההצלחה ובזמן הגליות עד היום הזה.

ח.
אבי הקמחיים.
לפניו אפשר למצוא את הטענה אצל יוסף קמחי,[ אביו של הרד"ק והרמ"ק] בספר הברית שנועד לשמש מדריך למתווכחים עם הנוצרים. שפירש ש"שבט" ו"מחוקק" הם ביטויים למונח "שררה", הפחוּת מן המונח "מלכות", ולכן בירך יעקב את יהודה "שלא תסור שררה מבניו עד בוא דוד לקבל מלכותו". קמחי מציין כי מלכות בית דוד פסקה לאחר צדקיהו ולא התקיימה לאורך ימי בית המקדש השני.


ט.
לא מלוכה ולא ממשלה .
אולם הרמב"ן נקט בוויכוח עמדה אחרת, שהסכימה עם רעיון ביטול השלטון הפוליטי מיהודה לתקופות מסוימות, והוא אף הקדים זאת לימים שלפני הנוצרי. וזו גם תפיסתו בפירושו לתורה. רמב"ן, פירוש לבראשית מט, י: "לא יסור שבט מיהודה — אין ענינו שלא יסור לעולם ]...[ והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה.

אל אחד מאחיו,
אבל ענינו: שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו. [/u]וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא בנו ולו יקהת כל העמים – לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח,

[b]י. הראבם .
גם הראבם למרות שחי בארצות מסולמיות מצא לנכון להאריך[/u] ולדון בפסוק זה :
רבנו אברהם משיב לטענה זו, שגם לדברי הנוצרים יצטרכו לפרש, ש"שבט" עניינו שלטון וכח - לאו דוקא מלוכה. וא"כ אין מהפסוק קושיא ליהודים שכן יש לפרש את הפסוק על שררה ונשיאות, כגון על הנשיאים וראשי הגלויות של היהודים לאורך הדורות, וזו סתירה לטענתם.

רבנו אברהם בפירושו לבראשית מט, י "עד כי יבוא שילה",
"אמרו הנוצרים הנה המלוכה כבר פסקה מכם קודם ביאת המשיח אשר אתם מחכים לו. ויעקב אמר כי "לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה", ואם היה רמז אל יש"ו, אז נבואה לו אמת, שהרי יש"ו נולד ועמד ונצלב קודם שפסקה מלכות ישראל בבית שני.
אבל אם היה הרמז אל המשיח אשר אתם מחכים לו, אז נבואה זו אינה אמת, שהרי כבר פסקה המלוכה מכם קודם ביאתו, ולא יתכן מאמרו "לא יסור וגו' עד כי יבא שילה וגו'".

שרביט הכח והשלטון
והיא כי אמרנו להם "לא יסור שבט מיהודה" (מוסב) אל שרביט הכח והשלטון, לא אל שרביט המלוכה דוקא כמו שחשבתם. ואם אמרתם לא כי אלא אל שרביט המלוכה (דוקא) אמרנו לכם, הרי מוכרח מזה שלא פסקה מלוכה מתמדת בזרע יהודה או בין היהודים עד שיבוא המשיח אשר מחכים לו.

יא. המשך הראב"ם
האם לא נפסקה המלוכה מן היהודים.
אמרנו להם האם לא נפסקה המלוכה מן היהודים בין בית ראשון ובית שני ולא היתה להם מלוכה לא ביהודה ולא בזולתה. ויש"ו לא נתגלה אלא בסוף בית שני אחר שנפסקה המלוכה משני הבתים. ודאי בתחילת בית שני לא היה להם מלך, וכאשר עמד להם מלך, לא עמד מבית דוד ולא משבט יהודה, כמו שהעידו על זה כתבי דבה"י,

אין עליה תשובה אלא בעקשנות ריקנית.
וכמו שאתם מוכרחים לפרש כי לא יסור שבט בין שני הבתים, היינו על תפישת שררה ונשיאות. כך נפרש גם אנחנו, כי לא יסור שבט בגלות זו אשר אנחנו בה, היינו על ראשי הגלויות, כמו שאמרו החכמים ז"ל. או על הנשיאים וזולתם, כעין ראשי הגלויות. וזו סתירה לראיה זו אשר אין עליה תשובה אלא בעקשנות ריקנית. וזו נקודה נפלאה ראוי לך לשמור אותה".

[יהודהא]

חלק ג.
הוויכוחים.
להלן סקירה קצרה של היסטוריית הוויכוחים - הפולמוס היהודי-נוצרי , שתפס תאוצה עם עלייתה של הנצרות בארצות אירופה ובגלות ירושלים אשר בספרד.

הפולמוס היהודי-נוצרי
לאחר התנצרותו של קוסטנטינוס וויעוד ניקיאה [325], משהפכה דת הנצרות למועדפת, ואף לדת
האימפריה הרומית, החלה לרדוף את שאר הדתות באף ובחימה. הנצרות שגשגה ופרחה
ומכאן התהווה מימד חדש בין היהדות לנצרות.
הנצרות טענה אפוא, כי משהיהודים שפלים נדכאים ומדוכאים, בזויים ונרדפים, ואילו הנצרות פורחת ומשגשגת, יש בכך הוכחה מכרעת לטענתה שהברית עם הקב"ה התגשמה בעם הנבחר האמתי - הכנסייה הנוצרית ובראשה יש"ו המשיח, , ואילו היהודים סובלים ועתידים לסבול לנצח הואיל ולא קבלו עליהם את האמונה האמתית לדידם.

נחוץ לנוצרים על מנת להגן על דתם,
הפולמוס יהודי-נוצרי בעת ההיא היה נחוץ לנוצרים על מנת להגן על דתם, כי הרי ידוע היה, כי עצם קיומה של היהדות מהווה מחאה גלויה נגד הנצרות. כי הנה אמונתם [השיתוף] לא יכלה לעלות
בקנה אחד מול אמונת אחדות האל היהודית.
מכאן, לא נותרה אפוא לנצרות כל ברירה אלא לרדוף אחר היהודים ולהכריחם להמיר את דתם ויזמה וויכוחים פומביים כאשר סברה, שבאמצעותם תנחל נצחון ויעלה בידה לגרום ליהודים להמיר את דתם לנצרות. הנוצרים, יוזמי הוויכוחים הזמינו את חכמי ישראל בעל כורחם לקיים עמם וויכוחים באמצעות צווים ממשלתיים של המלך או אבות הכנסייה.

המומרים.
בעוד שלפני כן הויכחים היו בין היהודים לנוצרים הרי בשלב הזה - אויבי היהודים העיקריים היו לאו דוקא הכמרים אלא היהודים המומרים ששלטו בספרות המקראית והחזלית והשתמשו בה נגד היהודים, אשר במקרים רבים, שינו המומרים המתווכחים את לשון טקסט המדרש על מנת שישרת את טענותיהם; הוסיפו או השמיטו טקסטים במקור המדרש; בדו מלבם טקסטים שלא נכתבו על ידי חז"ל.

מהתנך - לחזל.
הוויכוח עבר תהפוכות רבות. בתקופות הקדומות עד המאה ה12- התמקדו המתווכחים בעיקר בתנך שהיה מקודש לשתיהם, אשר ממנו ביקשו המתווכחים הנוצרים להוכיח את עיקרי דתם. בתקופות מאוחרות החלה התפתחות בתחומי הוויכוח וזה התמקד בספרות חזל התלמוד, מדרשי אגדה ולהבדיל בכתבי הנוצרים.

במאות ה13- וה14- וה15- עד גירוש היהודים (מספרד 1492, ומפורטוגל 1496) הוויכוחים
תפסו תאוצה. בצרפת ובפורטוגל וספרד בפרט נאלצו חכמי ישראל על כורחם להתווכח עם
הנוצרים ולהתמודד עם טענות הנוצרים המיוסדים על הספרות החזלית.

בהמשך- סקירה קצרה מפולמוסים נבחרים מראשיתה של המאה ה, 12- עד לתקופתו של דון
יצחק אברבנאל.

[יהודהא]

חלק ד.
ארבעת ספרים \ וויכוחים המפורסמים.

.1 ויכוח רבי יוסף קמחי - 1170-1105.
רבי יוסף קמחי, אבי הרד"ק, חי בנרבון צרפת. מחיבוריו הוא 'ספר הברית', שהוא ויכוח בין 'המאמין' לבין 'המין'. הספר כל כולו חובר על מנת להוות מדריך וכלי עזר לחכם היהודי, כל אימת שיקרא לזירת הוויכוח עם המתווכח הנוצרי.

לנוכח היעדר הידיעה בעקרונות הנצרות על ידי חכמי ישראל או חלקם, ראה רבי יוסף קמחי אפוא, צורך
להדריך את המתווכח היהודי. והנה פותח רבי יוסף קמחי את ספרו בזה הלשון:
והנה ביקש ממני תלמיד מתלמידַי לאסוף ולכנוס כל החזיונות ונבואות בתנ"ך שיש בהם תשובה על המינים והאפיקורוסים המתווכחים כנגד דתנו, וראיתי למלאות שאלתו בזה למען תועלת מרובה להוסיף באמונת אלהי ישראל. ואיש-דעת יוסיף אומץ, והמשכילים יבינו ויזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

רבי יוסף קמחי פותח את הוויכוח בהפרכת יסוד הנצרות - מושג השילוש:
כן דן הוא בעיקרי הנצרות: היות יש"ו בן הק ל; ושלידתו מרוח הקודש;
היות יש"ו מושיע כל הצדיקים מגהינם; כי יבא שילה [בראשית מט, י] - שהנוצרי הוא המשיח.
בסוף ספרו מונה שורשים באמונת ישראל שיש בהם כדי להפריך את טענות הנוצרים אגב
חיזוק אמונת ישראל בתורת משה: 'משה אמת ותורתו אמת ויש"ו ותורתו בדאים'

.2 ויכוח רבי דוד קמחי: [הרד"ק 1235-1160]
הרד"ק, בנו של רבי יוסף קמחי, מפרשני המקרא ומדקדקיו, שעליו נאמר: 'אם אין קמח
אין תורה', העלה על הכתב ויכוח שניהל עם חכם נוצרי צעיר. טענות הרד"ק כלפי הנצרות
מובלעים אף בתוך פירושיו למקרא, במיוחד בפירושו לתהלים. על פי רוב החוקרים, חיבור
זה גרם מבוכה רבה לנוצרים ולפיכך צונזר על ידי אבות הכנסייה הנוצרית.

למקרא הוויכוח, נמצא הרד"ק כמהתל בנצרות ולועג לה, כפי שעולה מפתיחת הוויכוח:
אמר הרד"ק לנוצרי: אני מבקש ממך להודיעני, כאשר יש"ו מתפלל - הושיעני מפי
אריה במזמור: אלי אלי למה עזבתני [תהלים כב, ב].
היה רוצה ישותו או לא? אם תאמר כי היה רוצה, שכח תנאי על מה שירד לקבל יסורין, או נתחרט?
ואם תאמר שלא היה רוצה ישותו, שוטה הוא," ככל שמתפלל על דבר שאינו רוצה.
ועוד אני שואל ממך, אם היה מתפלל על הצלת הבשר או האלהות?...
לא בכדי, ויכוח הרד"ק צונזר על ידי הכנסייה ולו מן הטעם כי היווה כלי נשק חזק למתווכחים היהודים.

.3 ויכוח פריס -ניקולאוס דונין.
ויכוח פריס או משפט פריס, היה ויכוח-דיון משפטי שתקיים בארמונו של המלך לואי התשיעי ב25- ביוני -1240 משפט שארך יומיים, כאשר כל כולו סב סביב התלמוד, בו האשמות רבות כלפי התלמוד וכל האמור בו, לרבות הברייתות שבו, המצביעים על הגשמת הא ל ועל דינים המלמדים על יחס שלילי ביותר לאלו שאינם יהודים.

ניקולאוס דונין, תלמידו של רבי יחיאל מפריס, שהמיר את דתו והצטרף לפרנציסקנים,
שלח איגרת לאפיפיור גרגוריוס התשיעי, בה האשמות רבות כלפי התלמוד. לאחר שלוש שנים התקבלה תשובה. שהאפיפיור גמר אומר כי כל ספרי היהודים יוחרמו מבתי הכנסיות ויועברו לעיון המסדרים. לצורך ביצוע החלטתו, הסמיך את ניקולאוס לפנות לבישוף של פריס ולמלכי אירופה.

שריפת התלמוד.
בראש סיעת היהודים ייצג ראש המדברים הרב יחיאל מבעלי התוספות, הרב משה מקוצי,
מחבר ספר מצוות גדול, רבי יהודה בן דוד ממילון ורבי שמואל בן שלמה משאטא-טיער.
הם נאלצו להגן על התלמוד בפני מותב שופטים שמורכב כולו מנוצרים, ראשי מנזרים
בפריס, ראשי המנזרים היחפנים.

היהודים לא צלחו במשימתם להגן על התלמוד מפני האשמות הנוצריות בכפירה,
ואלפי כרכים של תלמוד בכתבי יד עלו על המוקד ברחבה שלפני כנסיית נוטרדאם.
אירוע מחריד זה, הותיר חותם מחריד על יהודי אותה תקופה. ואליה מכוונת הקינה שאלי שרופה באש.

.4 ויכוח ברצלונה - הרמבן.
אחד הוויכוחים היותר מפורסמים שהותיר חותם בפולמוס יהודי-נוצרי הוא, ויכוח ברצלונה.
הוויכוח התרחש במשך ארבעה ימים בתאריכים: ,20 ,27 ,30 31 ביולי 1263 בברצלונה,
בירת ארגוניה בארמונו של המלך יעקב חואן הראשון.

* הרמב"ן (1270-1194), ראש המקובלים, הגדול שבחכמי ספרד באותו הדור, נאלץ בעל כורחו
להשתתף בוויכוח שלא מרצונו, לאחר שערב המלך לבטחונו, והובטח לו כי יהיה חופשי לומר את כל אשר יחפוץ, וז"ל -
'ואען ואומר: אעשה כמצות אדוני המלך אם תתנו לי רשות לדבר כרצוני, ואני מבקש (בזה) רשות המלך ורשות פראי רמון דפינא פורט וחבריו אשר בכאן', וכי הוויכוח יהיה אך עם אנשי דת - נעתר הרמב"ן והסכים להשתתף בוויכוח.
* בראש סיעת המתווכחים הנוצרים נצבו ראשי הדת והחשובים שבין הנוצרים, ראש מסדר הדומיניקני ריימונד די פיראפורטה, דמות מרכזית בוויכוח, והמומר פאבלו כריסטיאני, שהיה מומחה ובקי בתנך ובחזל. כן השתתפו בוויכוח המלך בעצמו, ראשי המסדרים הנוצרים: הפרנציסקנים והדומיניקנים, פקידי מלכות רבים,

הוויכוח התמקד בשני נושאים עיקריים:
א. משיחיותו של יש"ו שכבר הופיע לפי הנצרות. או שמא הופעת המשיח לעתיד לבוא, לפי היהדות;
ב. אמונת השילוש ואליליותו של הנוצרי - היות יש"ו בן הק-ל, לפי הנצרות, או היות המשיח
אדם ילוד אשה מזרע בית דוד, לפי היהדות.
* הוויכוח הסתיים כשידו של הרמב"ן על העליונה, ואילו הנוצרים נחלו תפוסה מחפירה, ולא עלה בידם לאשש את טענותיהם שנדחו לגופן על ידי הרמב"ן. חרף נצחונו של הרמב"ן, לנוכח לחץ ראשי הכמורה בספרד וברומא, ומשחשש לחייו, נאלץ הרמב"ן לעזוב את ספרד והיגר לארץ ישראל בשנת 1267 וחי בה עד פטירתו בשנת .1270

.5 ויכוח טורטוסה.
ויכוח טורטוסה שבספרד, בשנים 1413-1414 אף הוא אחד הוויכוחים המפורסמים שהתרחשו בימי הביניים. יוזם הויכוח היה המומר יהושע לורקי, רופאו של האפיפיור בנדיקוס ה13- אשר שינה את שמו למאישטרי גירונימו די שאנטה פי, אשר נקרא בפי היהודים המגד"ף.
* המלך פרננדו הראשון שמלך אז בארגון, לא עיכב ביד האפיפיור, והכריז על קיום הוויכוח. לאחר הכנות רבות לקיום הוויכוח, החל הוויכוח רשמית ב7- בפברואר .1413 מדובר בוויכוח ארוך, קשה ומייגע אליו הוזמנו ראשי חכמי ישראל של הקהילות החשובות בספרד הנוצרית.

* בראש סיעת חכמי ישראל עמדו להגן על היהדות: דון וידל בנבנישתי, רבי זרחיה הלוי,
רבי מתתיה היצהרי, הנשיא דון שמואל הלוי, רבי משה בן מושא, דון טודרוס מרדכי אלקושטנטין,
דון יוסף בן ארדוט, דון מאיר אלחדיואה, דון אשתרוק הלוי, רבי יוסף אלבו, דון יוסף הלוי,
רבי יום טוב קרקושה, דון יוסף אלבלג, החכם בונגואה, רבי טודרוס בן יחייא מגירונה.

הוסכם כי ראש המדברים יהיה דון וידל בנבנישתי.
ובראש סיעת הנוצרים עמד יהושע לורקי והיה ראש המדברים מטעמם.
גם האפיפיור השתתף בוויכוח.

חכמי ישראל נפגשו תחילה עם האפיפיור, וזה הבטיח להתייחס אליהם בכבוד וכי לא יאונה אליהם כל רע ויטענו טענותיהם ככל העולה על ליבם, לאמור:
בשבעה ימים לחודש פברואר שנת תע"ג (1413) לחשבון הנוצרים, הלכנו, כל השלוחים, ובאנו לפני האפיפיור, והוא יושב בהיכלו הנקרא היכל ההגמון בעיר טורטושא, ובעזר האל המציל עני מחזק ממנו קבל אותנו בסבר פנים יפות, ובקש לדעת ממנו הערים אשר ישבנו וישאל שם כל אחד ממנו וצוה להסופר שיכתבם.

.. אחר כך אמר לנו האפיפיור: 'חשובי היהודים! עם הנבחר בימי קדם והם נמאסים עתה לאשמתם, אל תיראו מהויכוח, כי לא תקבלו בפני שום אונאה או עַ וְ לָ ה, ינוחו מחשבותיכם ותדברו בלב אמיץ, אל תראו ואל תרגזו. הנה מאישטרו גירונימו אמר כי רוצה להוכיח כי המשיח כבר בא וזה מהתלמוד שלכם ויראה לפנינו אם אמת בפיו או חלום חלם...

באותו מעמד, נכנס להיכל האפיפיור גירונימו והציג את נושאי הוויכוח שכולו יעסוק סביב -
השאלות הבאות:
* אחת. משיחיותו של ישו והעדויות להופעתו על פי התלמוד ומדרשי חז"ל. כך למשל:
לידתו של המשיח ביום החורבן. ולמאמר :
" ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו סנהדרין צז, א-ב".
** שנייה. האשמות כנגד התלמוד הבבלי, שממנו ניתן ללמוד על דברי כפירה וגידופים כלפי הנצרות.

* עם פרוץ הוויכוח איתגר גירונימו את המשיבים היהודים בשאלה הראשונה, שאלת הופעתו
של המשיח או לידתו וכי זה כבר הופיע והוא ישו, וכל הדיון סב סביב הופעתו של המשיח
על פי מקורות חז"ל או היעדר הופעתו וביאתו לעתיד לבוא.

* חלקו השני -
של הוויכוח התמקד בשאלת הדברים שעל המשיח לקיים. על פי היהדות, על המשיח לקבץ את כל נדחי ישראל מארבע כנפות הארץ, להילחם את מלחמות ה' ולבנות את בית המקדש;
ואילו הנצרות הציגה בשאלה זו פרשנות שהגאולה שיביא המשיח היא גאולה רוחנית.
* החלק השלישי - נסוב סביב הגדרתו של 'משיח' ומשמעות המלה ביהדות ובנצרות.
כן נדון 'ויכוח על התלמוד' בדבר כל האמירות המגדפות את הנצרות.

התוצאות הקשות.
יהודה אייזנשטיין מעיר בספרו בשם המעתיק: 'ומפי השמועה אמרו לי שיצאו השלוחים בכבוד גדול
אף על פי שעברו מצוקות רבות עליהם ועל הקהלות המקוים ישועתם'.

בפועל התוצאות היו קשות.
בתום הוויכוח הארוך והמייגע - שנכפה על היהודים ובשל הנסיבות הקשות ההגבלות הלחצים וכ"ו שבהן פעלו, יכולתם של היהודים להצליח יותר הייתה מוגבלת.
ורוב חכמי היהודים הגיעו למסקנה, שהמשך הוויכוח יגבה מחיר כבד מדי והנזק שנגרם לקהילות ולמשפחות בהיעדרם הוא בלתי נסבל, והחליטו להפסיקו בכל מחיר.
ובדצמבר 1414 הסתיים הוויכוח רשמית.
----------
ועוד על הויכוח של הרמבן כאן -
viewtopic.php?f=19&t=60329&hilit=%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%D7%9F+%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%9D+%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A9+%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA

חלקים ג' ד' מעובדים ומקוצרים מהקדמתו של הרב משה צוריאל לספרו של האברבנאל - 'ישועות משיחו' .

[יהודהא]

ברצלונה, ארמונו של מלך אראגון, ג'יימס הראשון [יעקב או חיימה], המקום בן התקיים בשנת 1263 -
הויכוח בין הרמבן ופראי פול,כפי שהרמבן תיארו בספר "מלחמת השם".

רמבן.jpg (256.83 KiB) נצפה 287 פעמים

כיכר המלך ברובע הגותי בברצלונה Plaça del Rei הארמון המלכותי הגדול, הבניין השולט
על כיכר המלך, הוא מבנה מורחב שהיה במקור ביתם של רוזני ברצלונה. כאן ניתן לבקר הן בארמון המלך והן במוזיאון ההיסטורי של העיר. מצד ימין כנסייה מהמאה ה-14, שהיתה בזמנו חלק מארמון המלך.

הויכוח נמשך 4 ימים אבל לרמב"ן לא הירשו לשאול שאלות אלא רק להשיב. הרמב"ן הצליח להדוף את כל הטענות של הנוצרים,ומספרים כי אפילו השופטים "האובייקטיביים" שמינה המלך, נאלצו להודות שהרמב"ן ניצח בויכוח.ובסופו המלך העניק לו פרס נצחון של 300 דינרי זהב,
שלמעשה הוכן עבור המנצח הצפוי, האח פול.

בנמל של ברצלונה עומדת אנדרטת קולומבוס, שהגיע לכאן בחזרתו ממסעו הראשון ביבשת החדשה. וטוענים שכאן לארמון הזה הגיע קולומבוס כשהביא את החדשות למלכה איזבל
על העולם החדש שגילה- [אמריקה].

[יהודהא]

חלק א.

רשבם.
לא יסור שבט מיהודה – המלכות הניתן לו להשתחות לו כל אחיו שנים עשר,
.....ופשט זה תשובה למינין(1),
שאין כתוב כי אם שילה שם העיר, שאין לעז במקרא (2) ,
לא ״שלו״ [בו' אלא בה'] כתוב כאן {ולא} כדברי העברים (3),
ולא ״שליח״ כדברי הנוצרים (4).
ויעקב עיקר הגדולה של יהודה שמדוד עד רחבעם פירש, אבל חוסר הגדולה {לא}ב רצה לפרש, אלא מכללו של מקרא אתה מדקדק שמשילה ואילך נתמעטה.
{כי יבא שילה – כמו: לשילה,.
וכך מסבירים מפרשיו של הרשבם את הקטע הזה : ההסברים למיספור.
(4) הנוצרים תרגמו שילה = השליח , שכאשר משיחם יבוא תסור המלוכה מבית יהודה.

זו לא הפעם היחידה.
בתקופת בעלי התוספות ומסעי הצלב עמדו היהודים בצרפת וגרמניה תחת לחצים קשים וכפייה לשמד , ומשום כך הרבו בפירושיהם להכחיש את סילופיהם של הנוצרים - בד"כ במרומז ופעמים בגלוי, וגם הרשבם בפירושו בתורה בשני מקרים מפורשים - טען והוכיח את הסילופים של התרגום הלטיני - [הוולגטה] . הראשון בפרשתינו על "שילה. והשני ברשב"ם שמות כ, יב.

א.
”עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה - ... ופשט זה תשובה למינין, שאין כתוב כי אם "שילה" שם העיר. שאין לעז במקרא, לא "שלו" כתוב כאן כדברי העברים (=הפרשנים היהודיים: אונקלוס ורש"י),
ולא שליח כדברי הנוצרים (וולגטה: donec veniat qui mittendus est = עד שיבוא זה שעליו להישלח)” (רשב"ם בראשית מט, י).

יש לציין שבמהדורה המתוקנת שהוציא הוותיקן בשלהי המאה ה-20, ה"נאו וולגטה" (אנ'), התרגום משקף את "דברי העברים": donec veniat ille, cuius est=עד שיבוא זה שהוא שלו. (בראשית שם).

ב.
–כל רציחה, הריגה בחינם היא בכל מקום: מות יומת הרוצח (במדבר ל״ה), הרצחת וגם ירשת (מלכים א ), . אבל הריגה ומיתה: יש בחינם כמו: ויהרגהו (בראשית ד׳:ח׳) דקין, ויש בדין כמו: והרגת את האשה (ויקרא כ׳:ט״ז). לכך הוא אומר ואם רציחה זו בבלי דעת – פטור. תשובה למינים והודו לי. ואף על פי שיש בספריהם: אני אמית ואחיה (דברים ל״ב:ל״ט) בלשון לטין של לא תרצח, הם לא דיקדקו.
(רשב"ם שמות כ, יב).
וממה שאמר "והודו לי" משמע שלא בכתב בלבד אלא נראה שהוא התפלמס אתם ישירות..

על פי המכלול.