מלחמת עיקשת - אבל בסוף הוא נכנע. חֶלְבּוֹ֙ הָאַלְיָ֣ה.
וְהִקְרִ֨יב מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ אִשֶּׁ֣ה לַיהֹוָה֒ חֶלְבּוֹ֙ הָאַלְיָ֣ה ... ויקרא ג, ט.
א.
מלחמת עיקשת - אבל בסוף הוא נכנע.
ובאבע שם - רסג טעה..
..חלבו האליה תמימה – טעמו: כאשר היא, שהאליה תיקרא חלב. ותעו הצדוקים, כאשר אפרש לך בפרשה השנית (ראב״ע ויקרא ז׳:כ״ג-כ״ז).
אליה מותרת או אסורה ?
ולמה הכוונה? הנה דבריו שם. ויקרא ז,כג.
ופעם אחת בא אלי צדוקי [קראי] ושאלני: אם האליה אסורה מן התורה.
ואען ואומר אליו: כי האליה תקרא חלב, כי כן כתוב: חלבו האליה (ויקרא ג׳:ט׳), רק קדמונינו התירוה ואסרו כל חלב.
אז ענה: הלא כל חלב אסור מהתורה, כי כן כתוב: כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג׳:י״ז), ובתחלה כתוב: חקת עולם לדורותיכם (ויקרא ג׳:י״ז).
גם אני עניתי: כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים, ואין ראיית חקת עולם ראייה גמורה, כי הנה כתוב: ולחםא וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם (ויקרא כ״ג:י״ד), ושם כתוב: חקת עולם (ויקרא כ״ג:י״ד), אם כן לא נאכל לחם בגלות ?! כי לא הקרבנו קרבן העומר.
גם הוא השיב: כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו (ויקרא ז׳:כ״ג).
גם אני עניתי: כי זה הפסוק דבק עם זבח השלמים. והעד: כי כל אוכל חלב מן הבהמה,
אשר יקריב ממנה אשה,
ניתן לדלג- להמשך
[לי״י (ויקרא ז׳:כ״ה), להוציא חלב כל הבשר שאיננו קרב עם השלמים, והכלל בשר חול, על כן הזכיר בפרשה הזאת: וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו (ויקרא ז׳:כ״ד), וידוע כי הנבלה והטרפה אסורות, והאסור הוא הבשר. ובעבור שאין החלב קרב על גבי המזבח, שמא יחשוב אדם שהוא מותר, על כן הזהיר: ואכל לא תאכלוהו, ובעבור זהה הזכיר הדם. ובאה זאת הפרשה הנה לבאר עונש האוכל חלב בשר קדש (ויקרא ז׳:כ״ה), וכן אוכל כל דם (ויקרא ז׳:כ״ז). והוסיף לעוף (ויקרא ז׳:כ״ו), על כן חלב העוף מותר. והראיה הגמורה שאמר בספר אלה הדברים בבשר תאוה (דברים י״ב:ט״ו-כ״ה), שהוא חול, שיאכל כולו, ולא יוציא רק את דמו לבדו, בשלש מקומות, ואין זכר לחלב כלל.]
אז פקח הצדוקי את עיניו,
ופצו שפתיו שבועה:
שלא יסמוך על דעתו בפירוש המצות,
רק ישען על העתקת הפירושים.
ב.
הרע מהם [דברי האבע גרועים מהצדוקים].
כך הרמבן שם.
לחיטה אין חֵלֶב.
חלבו האליה תמימה – שם חלב בלשון הקדש – השומן הנפרד שאינו עם הבשר כדבר אחד, כי השומן המתערב בבשר שאינו נפרד ממנו יקרא שומן,...ויאמר דרך השאלה בכתוב: בהרימכם את חלבו ממנו (במדבר י״ח:ל׳) – כי הטוב אשר יורם מן התבואה יכנה אותו בחלב, כאשר החלב מורם בקרבנות.
חלב כליות חטה (דברים ל״ב:י״ד) – ידמה החטה לכליות ואל החלב אשר בם, כאשר יאמר: ודם ענב תשתה חמר (דברים ל״ב:י״ד) – ואין היין דם. ואכלו את חלב הארץ (בראשית מ״ה:י״ח) – שיאכלו כל חלב שור וכשב ועז וכל החיה דרך משל.
קר - וחם.
והנה אין באליה חֵלֶב כלל, אבל יש בה שומן שאינו נפרד, כמו שיש בכל נתח טוב ירך וכתף. וכן ידעו הרופאים בטבעיהם שאין החלב נעשה לעולם סמוך לעור, ולא באבר שינוע תדיר.[האליה =הזנב]
ואמרו כי טבע השומן שאינו נפרד מן הבשר בצלעות ובצדדין ובאליה הוא חם ולח, והנפרד מן הבשר, כמו אשר על הכליות, קר ולח וגס ועבה וקשה להתבשל באצטומכא וממהר לכלות ויוליד לחה לבנה וסותם.
אם כן, הכתוב שאמר: כל חלב וכל דם לא תאכלו (ויקרא ג׳:י״ז) – אין שומן שעל גבי האליה בכלל, כי איננו חלב בשמו ולא בטבעו.
החלב הסמוך לאליה.
... אבל כל הנקרא חלב נאסר ואף על פי שאינו קרב למזבח, כגון החלב שעל הטחול. ושאינו נקרא חלב מותר אף על פי שהוא קרב, כגון הכליות והיותרת והכבד וכן האליה. .... והכתוב הזה שאמר: חלבו האליה תמימה – פירושו:
שיקריב ממנו חלבו באליה תמימה, כי כאשר יסיר האליה תמימה עד העצה יוסר עמה חלב רב אשר הוא מחובר בה בצד הפנימי. וכך אמרו בתורת כהנים (ספרא ויקרא ג׳:ט׳): להביא את החלב הסמוך לאליה, זה החלב שבין הפקוקלות.
...והוצרכתי להאריך בזה לסתום פיהם של צדוקים, ימחה שמם,
כי בדברי תורה נאמר:
ענה כסיל כאולתו (משלי כ״ו:ה׳), ואמרו:
הוי שקוד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס (משנה אבות ב׳:י״ט).
.... ועוד אזכור (ויקרא ז׳:כ״ה) טעות גדולה שטעה ר׳ אברהם בטענותיו עמהן,
ה ר ע - לאמר - מ ה ם.
[ הרמבן הבין באבע שהתיר לאכילה כל חלב חולין , ובזה הרע יותר מהצדוקים שאסרו האליה באכילה,כיון שנקראת חלב]
.....אבל שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק הוצרכנו לראיות וטענות שכתבנו.
ג.
מלחמה בטעות.
כי מהדברים הנל של האבע הבין הרמבן [ואחרים] שכאילו האבע התיר לאכילה כל חלב חולין.
אך רבים אמרו שוודאי הוא שלא זאת הכוונה בדברי האבע.
אלא שבדבריו בא לפרוך את דברי הקראים להראותם שלא ניתן ללמוד הדינים [איסור אכילת חלב בחולין] רק מפשטי המקראות. ולכן הביא להם כל המקראות וההוכחות. וממילא, העולה מכך שמוכרחים לסמוך על קבלת חזל לאיסור חלב בכלל, וגם על הבנתם בפסוק
" חֶלְבּוֹ֙ הָאַלְיָ֣ה " בפרט,
שהאליה מותרת באכילה ואין בה איסור חלב.
ד.
להלכה - מויקי ישיבה.
אכילת האליה - בחולין
האליה בבהמת חולין אינה אסורה באכילה משום חֵלֶב, אף על פי שבכבשים נקראת האליה בתורה חֵלֶב (חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה - ויקרא ג ט), והיא מן האימורים .
ונחלקו אמוראים בטעם הדבר:
1. רב זביד אמר, לפי שכתוב: כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ז כג), ואליה אינה נוהגת אלא בכשב בלבד, ולא בשור ועז (חולין שם ורש"י ד"ה כל חלב), ואינה נקראת חֵלֶב אלא בכשב בלבד (רש"י כריתות ד א ד"ה ששוה).
2. רב אשי אמר שאפילו בכשב אינה נקראת אלא חלב האליה, ולא חלב סתם (חולין שם, וראה שם שאמרו: מחוורתא כדרב זביד).
אף הראשונים כתבו טעמים לדבר:
1. יש שכתבו שאין האליה נקראת חֵלֶב אלא מפני שהיא המובחר שבבהמה (רש"י ויקרא ג ט), כמו: וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ (בראשית מה יח) וכיוצא (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ז ה), אבל אינה חֵלֶב ממש, שכן חֵלֶב הוא נפרד מהבהמה, שהוא קרום ונקלף, והאליה אינה נפרדת מן הבשר .
2. ויש אומרים שלא נקראת האליה חלב אלא לענין קרבן בלבד, כמו הכליות ויותרת הכבד, שאין דבר טוב אלא המורם לה' (רמב"ם מאכלות אסורות שם).
3. ויש אומרים שאין האליה נקראת כלל חֵלֶב, אלא שומן, כמו שנאמר במלואים: הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה (שמות כט כב), הרי שאין האליה בכלל חלב (רמב"ן ויקרא שם), ואינה קרבה למזבח אלא משום אליה ולא משום חֵלֶב (תוספות חולין צב ב ד"ה אמר).
ה.
ובפירושי התרגומים.
באונקלוס : תַּרְבֵּיהּ אַלְיְתָא שַׁלְמְתָא לָקֳבֵיל שַׁזַרְתָּא יַעְדֵּינַהּ וְיָת תַּרְבָּא ..תרבא = חֵֽלֶב.
ובת"י ..-טוב שומניה אליתא שלמתא כלקבל דקיתא יעבר יתיה...טוב שמניה = שומן טוב = מובחר.
רסג ..וַיֻקַרִּבֻּ מִן דֻ׳בֻּחִ אלסַּלַאמַתִ קֻרבַּאנַא לִלָּהִ אַלתֻּ׳רבַּ וַאלּאִליַתַּ..= חלב והאליה.
ו.
הֶעָצֶה : עֵצִים וְעֵצוֹת. יחידה בתנך.
....חֶלְבּוֹ֙ הָאַלְיָ֣ה תְמִימָ֔ה לְעֻמַּ֥ת הֶעָצֶ֖ה יְסִירֶ֑נָּה ..
ברשי -לעמת העצה יסירנה – למעלה מן הכליות היועצות, יסירנה.
שכך אמרו חזל: לְעֻמַּת הֶעָצֶה אָמַר רַחֲמָנָא מְקוֹם שֶׁהַכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת..חולין יא ,א.
ולראבע. ואין לו אח. ויש מי שהוציא מגזירת עץ בדרך רחוקה.
קצה השדרה. שהשדרה דומה לעץ וענפיו.
----------------
ז.
לא קשור - כן קשור.
קשור לגמרא ולפורים. ושניהם בְּעִתָּ֑ם.
לא קשור לפרשת ויקרא.
ב"מ כג ,ב. הדף לשבת.
אָמַר שְׁמוּאֵל בְּהָנֵי תְּלָת מִילֵּי עֲבִידִי רַבָּנַן דִּמְשַׁנּוּ בְּמִלַּיְיהוּ בְּמַסֶּכֶת וּבְפוּרְיָא
ומהרש"א במקום: פוריא .. עוד י"ל ע"פ מ"ש פ"ק דמגילה דחייב אדם לבסומי בפוריא
עד דלא ידע בין ארור המן כו'.
עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע - גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע: