מַד - בַד. השמן נשפך על הצווארון . צו

[יהודהא]

מַד בַּד מַדּוֹ מִדּוֹתָיו בּוּץ פִּשְׁתִּים שֵׁשׁ

מַד בַּד.
ומה הכוונה על פי מידה ?
”וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ...“ (ויקרא ו, פסוק ג) פרשת צו.
-----------------------------------------
א.
מִדּוֹ מה זה ?
לרשי הכותנת. לרמבן כל ארבעת בגדיו. ובאונקלוס תרגם לבושין באופן כללי .
בד"כ מציינים שהוא משורש מ,ד,ד, ופי שהביא רשי "ומה תלמוד לומר מדו? שתהא כמדתו.".
מדו בד, מדו כמדתו, (כאן למדך שיהא כתונת כהנים למדת קומתו לא נגררות ולא מסולקות) .

אולם לרדק מִדּוֹ לְבֻשׁוֹ (שמואל ב כ׳:ח׳), בחירק והו״ו בהם נוספת. וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ (תהלים ק״ט:י״ח), בפתח והו״ו לכינוי"". שהשורש הוא מ,ד והו' היא לציין בגד שלו.

ב.
בּוּץ,שֵׁשׁ, או פִּשְׁתִּים ? ומה עוביו ?
תנו רבנן בד, שיהיו של בוץ, בד שיהיו חדשים ,
בד שיהיו שזורים, בד שיהו חוטן כפול ששה,". וכן ת"א "לבושין דבוץ".

ולפי זה בד פירושו בוץ. כלומר פשתים והיינו הך.
ומנין הבד ? פירש המלבים - שיוצא מהארץ קנה יחידי מכל גרעין = בדד.
וברשר"ה - "בד – מלשון בדד, היות מבודד, נקי, זהו בד לבן (ראה שמות כ״ה:מ״ב)".
ושֵׁשׁ מנין ? ונקרא גם שש שנהגו לשזור כל חוט הפשתים משישה חוטים".[מלבים].

וברמבם כלי המקדש ח כתב:
יא .. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמָר בַּתּוֹרָה שֵׁשׁ אוֹ בַּד, הוּא הַפִּשְׁתִּים וְהוּא הַבּוּץ. ..
יב כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמָר בַּתּוֹרָה שֵׁשׁ אוֹ שֵׁשׁ מָשְׁזָר, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַחוּט כָּפוּל שִׁשָּׁה.
וּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמָר בַּד--אִם הָיָה חוּט אֶחָד לְבַדּוֹ, כָּשֵׁר; וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, שֶׁיִּהְיֶה כָּפוּל שִׁשָּׁה.
וּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמָר בּוֹ מָשְׁזָר בִּלְבָד, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה חוּטָן כָּפוּל שְׁמוֹנָה.

ג.
השמן נשפך על הצווארון .
זה הפירוש הנכון לנאמר בתהילים קלג, ב.
"כַּשֶּׁ֤מֶן הַטּ֨וֹב ׀ עַל־הָרֹ֗אשׁ יֹרֵ֗ד עַֽל־הַזָּקָ֥ן זְקַֽן־אַהֲרֹ֑ן שֶׁ֝יֹּרֵ֗ד עַל־פִּ֥י מִדּוֹתָֽיו׃"

רשי וכן במאירי -היורד מראשו אל זקנו אל פי ראש כתנת שלו שהזקן שוכב על פי הכתנת.
וברדק - והשמן שיצק על ראשו ירד על זקניו ועל פי מדותיו תחת הזקן, ופי הבגד הוא בית הצואר.
אמור מעתה במקום "נשפך על הצווארון ", השמן "יֹרֵ֗ד עַל־פִּ֥י מִדּוֹתָֽיו".

ועל מַדִּים בעיתות שמחה וצרה, אבל וחגיגה, לחימה ואסיר, שררה והוראה.
בעהי בהמשך.

[צופה_ומביט]

ב.
בּוּץ,שֵׁשׁ, או פִּשְׁתִּים ? ומה עוביו ?
תנו רבנן בד, שיהיו של בוץ, בד שיהיו חדשים ,
בד שיהיו שזורים, בד שיהו חוטן כפול ששה,". וכן ת"א "לבושין דבוץ".

ולפי זה בד פירושו בוץ. כלומר פשתים והיינו הך.
ומנין הבד ? פירש המלבים - שיוצא מהארץ קנה יחידי מכל גרעין = בדד.
וברשר"ה - "בד – מלשון בדד, היות מבודד, נקי, זהו בד לבן (ראה שמות כ״ה:מ״ב)".
ושֵׁשׁ מנין ? ונקרא גם שש שנהגו לשזור כל חוט הפשתים משישה חוטים".[מלבים].

וברמבם כלי המקדש ח כתב:
יא .. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמָר בַּתּוֹרָה שֵׁשׁ אוֹ בַּד, הוּא הַפִּשְׁתִּים וְהוּא הַבּוּץ. ..
יב כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמָר בַּתּוֹרָה שֵׁשׁ אוֹ שֵׁשׁ מָשְׁזָר, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַחוּט כָּפוּל שִׁשָּׁה.
וּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמָר בַּד--אִם הָיָה חוּט אֶחָד לְבַדּוֹ, כָּשֵׁר; וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, שֶׁיִּהְיֶה כָּפוּל שִׁשָּׁה.
וּמְקוֹם שֶׁנֶּאֱמָר בּוֹ מָשְׁזָר בִּלְבָד, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה חוּטָן כָּפוּל שְׁמוֹנָה.

יש לפשתן עוד שם במקרא ובחז"ל, והוא כשאינו מנופץ, שאז נקרא "חוסן" בלשון משנה, ובמקרא "חסון", ראה משנה שבת ב, א ובגמרא שם כ, ב וירושלמי שם.

[יהודהא]

חלק שני.
על מַדִּים בעיתות שמחה וצרה, אבל וחגיגה, לחימה ואסיר, שררה והוראה.

א.
בַד. במובן בגד מופיע בתנך רק 9/10 פעמים - וכולם כבגדים ייצוגיים של כהונה-
או כאנשי מלחמה ואלה רובם .
ואילו בגד מופיע כמאה ותשעים פעם.

ראשיתם ככיסוי-",ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
ובהמשך הפך לבגד ולאותה מטרה: ביחזקאל יח,ז. לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב יִתֵּ֔ן וְעֵירֹ֖ם יְכַסֶּה־בָּֽגֶד׃
וכן ביחזקאל יח, טז. וּגְזֵלָ֖ה לֹ֣א גָזָ֑ל לַחְמוֹ֙ לְרָעֵ֣ב נָתָ֔ן וְעֵר֖וֹם כִּסָּה־בָֽגֶד׃

אבל בהמשך הם הפכו לייצוגיים, למלכותיים,למפוארים וגם לסמליים.

ב.
מצניעות לכבוד ותפארת.. [מדברי הר' ל']
"ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגֹרֹת" (בראשית ג', ')
"ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבִּשם" (ג', כ"א)

על היחס בין שני הפסוקים הללו כותב רבנו בחיי:
"עשה להם מלבושים מעולים ונכבדים מעור, יתעטפו בהם כל גופם דרך כבוד, כי היה כבודם לבלימה אם יעמדו באותן חגורות שעשו להם לכסות בשר ערוה בלבד"

לדברי רבנו בחיי, עלה התאנה וכותנות העור נבדלים זה מזה הבדל מהותי:
עלה התאנה נועד "לכסות בשר ערוה בלבד", בעוד שכותנות העור הן בגדים מכובדים יותר.

ואמנם, כפילות דומה אנו מוצאים בבגדי הכהונה:
"ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה ממתנים ועד ירכים יהיו" (שמות כח, מ"ב)
"ולבני אהרן תעשה כֻתֳנֹת ועשית להם אבנטים ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת" (שם כ"ח,מ')
יש בגדים שהם לכבוד ולתפארת, ויש בגדים שאינם אלא לכסות בשר ערווה.
ע"כ.

כבן מלכי קדם.
וכן מצאנו ברמב"ן לגבי בגדי הכהג " לכבוד ולתפארת – שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב: כחתן יכהן פאר (ישעיהו ס״א:י׳), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתונת: ועשה לו כתונת פסים (בראשית ל״ז:ג׳)
– שפירושו מרוקמת בדמות פסים, והוא כתונת תשבץ כמו שפירשתי (רמב״ן שמות כ״ה:ז׳), והלבישו כבן מלכי קדם.שמות כח.ב.

הייצוגיות בבגדים אינה רק במערכת [סט] הלבוש שהוא לובש, אלא גם בשימוש הנעשה בו -
ובמה שנלווה להם או עימהם.

ג. שלל מטבעות לשון.
ואכן פוגשים אנו שלל של "מטבעות לשון" עם המילה בגד\לבוש הבאים לציין: איכויות, מצבים, וארועים.

רוממות.
1. קדושה. וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃..
2. ממלכתיים. וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ..
3. מלכותיים. .אסתר ח, טו. וּמׇרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א ׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן ..

צבאיים.
4. נקמה. ישעיהו נט, יז. וְכ֥וֹבַע יְשׁוּעָ֖ה בְּרֹאשׁ֑וֹ וַיִּלְבַּ֞שׁ בִּגְדֵ֤י נָקָם֙ תִּלְבֹּ֔שֶׁת..
5. נשק. שמואל א, יח,ד. וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן .. אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד־חַרְבּ֥וֹ וְעַד־קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד־חֲגֹרֽוֹ׃
6. להגנה. שמואל א יז, וְכ֤וֹבַע נְחֹ֨שֶׁת֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשִׁרְי֥וֹן קַשְׂקַשִּׂ֖ים ה֣וּא לָב֑וּשׁ ו.

יוקרתיים.
7. חמודים. בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת..
8. רקומים. יחזקאל טז, יח. וַתִּקְחִ֛י אֶת־בִּגְדֵ֥י רִקְמָתֵ֖ךְ..
9.יוקרתיים. משלי לא, כב. מַרְבַדִּ֥ים עָֽשְׂתָה־לָּ֑הּ שֵׁ֖שׁ וְאַרְגָּמָ֣ן לְבוּשָֽׁהּ׃
10.עוצמתיים . משלי לא, כה. עֹז־וְהָדָ֥ר לְבוּשָׁ֑הּ וַ֝תִּשְׂחַ֗ק לְי֣וֹם אַחֲרֽוֹן׃

קרועים.
11. פרומים. ויקרא יג, מה. וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ ..
12. קרועים. שופטים יא, לה. וַיְהִי֩ כִרְאוֹת֨וֹ אוֹתָ֜הּ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיֹּ֨אמֶר֙ אֲהָ֤הּ..
..הִנֵּה֩ אִ֨ישׁ בָּ֤א מִן־הַֽמַּחֲנֶה֙ מֵעִ֣ם שָׁא֔וּל וּבְגָדָ֣יו קְרֻעִ֔ים וַאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשׁ֑וֹ..
[בס"ה הצירוף של קריעת בגדים בתנ"ך מופיע כשלושים פעם !]
13. בלויים. איוב יג, כח. וְ֭הוּא כְּרָקָ֣ב יִבְלֶ֑ה כְּ֝בֶ֗גֶד אֲכָ֣לוֹ עָֽשׁ׃ תהילים קב,.כז. וְ֭כֻלָּם כַּבֶּ֣גֶד יִבְל֑וּ
14. שק - לצער. אסתר ד, א. וּמׇרְדֳּכַ֗י יָדַע֙ .. וַיִּקְרַ֤ע מׇרְדֳּכַי֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּלְבַּ֥שׁ שַׂ֖ק וָאֵ֑פֶר ..

שימושיים.
15. תחפושת. מלכים א כב, ל. וַיֹּאמֶר֩ מֶ֨לֶךְ יִשְׂרָאֵ֜ל .. וְאַתָּ֖ה לְבַ֣שׁ בְּגָדֶ֑יךָ וַיִּתְחַפֵּשׂ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל..
16. להחלפה. מלכים ב ה,.וְעֶ֖שֶׂר חֲלִיפ֥וֹת בְּגָדִֽים׃ ובמצודת - חליפות – כן יקראו הבגדים, כי בהסיר האחת, יחליף אחרת תחתיה. [בתרגום אצטלוין=גלימה].
17. לחופשה.. יחזקאל כז, כ. ..רֹֽכַלְתֵּ֔ךְ בְּבִגְדֵי־חֹ֖פֶשׁ לְרִכְבָּֽה׃
[אבל ברד"ק - רכלתך בבגדי חפש לרכבה – בגדים יקרים הראוים לחפשי ולבן חורין.]


סמליים
18. בגדי ישע. ישעיהו סא,י. תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֨נִי֙ בִּגְדֵי־יֶ֔שַׁע..
19. אלמנות. וַתָּסַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ..
20. אבלות. שמואל ב יד, ב. וַיֹּ֣אמֶר אֵ֠לֶיהָ הִֽתְאַבְּלִי־נָ֞א וְלִבְשִׁי־נָ֣א בִגְדֵי־אֵ֗בֶל וְאַל־.
21. שק - שרוי בצער. אסתר ד, א. וּמׇרְדֳּכַ֗י יָדַע֙ .. וַיִּקְרַ֤ע מׇרְדֳּכַי֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וַיִּלְבַּ֥שׁ שַׂ֖ק וָאֵ֑פֶר ..



מקצועיים.
22. שירות. שמות לא, י. וְאֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַשְּׂרָ֑ד ו..
23. בגדי רועים. ירמיהו מג, יב וְהִצַּ֣תִּי אֵ֗שׁ בְּבָתֵּי֙ אֱלֹהֵ֣י מִצְרַ֔יִם וּ.. כַּאֲשֶׁר־יַעְטֶ֤ה הָֽרֹעֶה֙ אֶת־בִּגְד֔וֹ וְיָצָ֥א..
24. מדי אסיר. ירמיהו נב, לג. וְשִׁנָּ֕ה אֵ֖ת בִּגְדֵ֣י כִלְא֑וֹ וְאָכַ֨ל לֶ֧חֶם לְפָנָ֛יו תָּמִ֖יד כׇּל־יְמֵ֥י חַיָּֽו׃
25. מקצוע. יחזקאל ט, ב. וְאִישׁ־אֶחָ֤ד בְּתוֹכָם֙ לָבֻ֣שׁ בַּדִּ֔ים וְקֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמׇתְנָ֑יו
26. עבודה שחורה. וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת־הַדֶּ֨שֶׁן..

מצבם
27. מטונפים. . זכריה ג, ג. וִיהוֹשֻׁ֕עַ הָיָ֥ה לָבֻ֖שׁ בְּגָדִ֣ים צוֹאִ֑ים וְעֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י הַמַּלְאָֽךְ׃ [מטונפים].
28. טהורים. [ נקיים] קהלת ט, ח. בְּכׇל־עֵ֕ת יִהְי֥וּ בְגָדֶ֖יךָ לְבָנִ֑ים וְשֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשְׁךָ֥ אַל־יֶחְסָֽר׃.


למזג האויר.
22.חמים. איוב לז, יז. אֲשֶׁר־בְּגָדֶ֥יךָ חַמִּ֑ים בְּהַשְׁקִ֥ט אֶ֝֗רֶץ מִדָּרֽוֹם׃
23. להגנה מקור. איוב כד, ז. עָר֣וֹם יָ֭לִינוּ מִבְּלִ֣י לְב֑וּשׁ וְאֵ֥ין כְּ֝ס֗וּת בַּקָּרָֽה׃


בהמשך בעהי - על בגדים בהלכה.

[יהודהא]

חלק ג.
א.
כמה בגדים !
לא רק פרשיות הכהונה עוסקות בפירוט רב בבגדי הכהונה ,אלא גם מגילת אסתר , עוסקת רבות בבגדים- בגדי מלכות ובגדי אבל, בגדי המלך אחשורוש ובגדי ושתי, בגדי אסתר ובגדי מרדכי היהודי והבגדים שאסתר שולחת לו, בגדי המן, וכך הלאה לאורכה ולרוחבה של המגילה. יש התעסקות רבה בבגדים ובתיאורם .

ב.
ותלמיד חכם -מה ילבש.
דברי הרמב"ם שראה צורך לעצמו ליצור כללי לבוש היאים לתלמיד חכם, מה שמלמד על החשיבות שיש בלבוש: והרי תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו -חייב מיתה.

"מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים.
ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים, ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ כמו בגדי גסי הרוח, אלא עד עקבו ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו" (הלכות דעות ה').

* שבת וחול.
הגמרא במסכת שבת קי"ג: "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר– "וכבדתו" – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי".

ג.
מקולב לקולר.
שללבוש ואביזריהם יש משמעות עמוקה - עד כדי מסירות נפש ממש. ערקתא דמסאנא.
אנו מוצאים בהלכה הדרכה איך ומתי ומה ללבוש , או לא ללבוש.
ממצרים נגאלו בזכות "שלא שינו את לבושם". מצוות ציצית על ארבע כנפות הפך להיות מצווה מחייבת לכל שומ"צ. בגדי נשים לגברים והפוך נאסרו מפני "לא ילבש". וכן לגבי בגדי נוכרים בשל "חוקות הגויים".

לא. לא שהם ראו בבגד חזות הכול, ואין העיסוק בכך קטנוני. אין כאן הפרזה והגזמה,

לא שהעניקו ערך מוחלט הקובע את אישיותו ומעמדו של האדם לפי בגדו.
אבל כן היו ערניים לסכנות ולהשפעות ולאפשרויות שהבדים\הבגדים השונים יאפשרו ללובשם.
ויש חשש ממשי שהבגד יוביל ליצירת זהות חדשה שלילית ואסורה.

סיבה ולא סימן.
והיה מי שאמר "לבגדים פוטנציאל לעשות את האדם - לאיכותי. אבל לרוב הם הופכים אותו לקולב [סמל וסימן]. .והיה מן הראוי היה שהלבושים יתאימו ויציגו את תוכנו וייחודיותו הפנימית של האדם . ולהוות עדות לאישיותו וערכיו,[ המהות כסיבה]

ד. בלעדיות.
מותר האדם מן הבהמה.
הקב"ה לא יצר בריות נוספות אשר נזקקות לכסות- אלא האדם בלבד- והרי זה אומר דרשני, ובעצם ללמדנו בא - על חשיבותן של הבגדים: היוצרים הפרדה ופער בין האדם לבין בעלי החיים .

הבושה הולידה את הבגד.
האדם לא בא לעולם עם בגד. הבגד ניתן לו לאחר החטא של אדם וחווה. החטא גרם לתחושת הבושה מהיותם עירומים, והבושה 'הולידה' את הבגד. מני אז האדם מתבייש בערוותו, ונזקק לבגד לכיסויה.
בושה זו מעולה היא, ומסימני ההיכר של עם ישראל, כתובות ח ע"ב. ונרמז בכינויו "לבוש", לא בוש[ה].

ה. כבוד המת.
* ראשית,- מניעת בושה, כאמור, ובמיוחד לכסות על אותם איברים שטבע האדם מבקש לכסותם.
בתנך - בנוסף לאדם וחוה, יש לציין את נח שנגלה בקלונו בעת שכרותו;
אחי יוסף הפשיטו את כותנתו, ובכך גם ביישו אותו קודם שפגעו בו;

למת יש מעמד מיוחד, שכל גופו צריך כיסוי ; כמו גם הצורך מההלכה להמציא תכריכין למת .
והתנ"ך מספר "וַיַּסֵּב֩ אֶת⁠־עֲמָשָׂ֨א מִן⁠־הַֽמְסִלָּ֤ה הַשָּׂדֶה֙ וַיַּשְׁלֵ֤ךְ עָלָיו֙ בֶּ֔גֶד כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ה כׇּל⁠־הַבָּ֥א עָלָ֖יו וְעָמָֽד׃
ובכך שמר על כבוד המת. שמו"ב כ:יב.

* יש סדר.
ובהלכות צניעות באשר לכיסוי מקום ערווה,ואף איסור לומר דברים שבקדושה בפני גוף מגולה או"ח עג-עה. ויש הלכות באשר לדרך של לבישת בגדים והפשטתם,
כמו גם על צורת הישיבה בבית הכיסא )שם, סי' ב-ג.
כמו"כ קנסו בסכום גדול על מי שמפשיל בגדי חברו בבא קמא פו ע"ב; .
שעטנז - גם הוא בין הדברים הנמנעים ללבישה.

ו.
ממולאים.
מילא את תפקידו.
מדוע אומרים סיים את תפקידו ואין אומרים רוקן את תפקידו. שהוא הפוך מ 'מילא'.
בתצווה. "וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת־אַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָֽשַׁחְתָּ֨ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִֽהֲנ֥וּ לִֽי.

* כפפה מספיקה.
בפרשה, מתואר סדר 'ימי המלואים', שנקראים כך משום שבאותם ימים משה 'מִלֵּא את ידם' של אהרן ובניו, כפי שנאמר לו: "וּמִלֵּאתָ יַד אַהֲרֹן וְיַד בָּנָיו". לכן גם האיל שהקריבו באותם ימים נקרא: 'אֵיל הַמִּלֻּאִים'.

פעולת המילוי בלשוננו כיום, מתייחסת לאיזשהו כלי קיבול, שניתן למלאותו. על פי משמעות זו, מה משמעות הביטוי 'מילוי יד' שבו נצטווה משה על אהרן ובניו, ציווי העומד ביסוד כל שבעת
ימי המלואים והעבודות בהם ?

ו.
* ריוישטי"ר .
מבאר רש"י (שמות כח, מא):
כל מלוי ידים לשון חנוך, כשהוא נכנס לדבר להיות מוחזק בו מאותו יום והלאה הוא מלוי.
ובלשון לעז, כשממנין אדם על פקידת דבר, נותן השליט בידו בית יד של עור שקורין גנ"ט בלעז [כפפה], ועל ידו הוא מחזיקו בדבר, וקורין לאותו מסירה ריוישטי"ר בלעז והוא מלוי ידים:

את הפעולה המציינת את חניכת בעל התפקיד וכניסתו הרשמית לתפקידו. נעשית בדרך סמלית ע"י מסירת הכפפה [או הלבשתה] - וכשם שהיד ממלאת את הכפפה כך הוא ממלא את תפקידו.

[ומכאן כנראה זה עבר לשפות אחרות אנגלית וצרפתית בהן מציינת המילה INVESTITURE שמשמעותה "הלבשה",למינוי אדם לתפקיד ציבורי.]

* קרע אותם.
המשמעות של לבישת בגד\בגדים מסוימים סימנה את הכתרתו ומינויו לתפקיד.
וגם הפוך - כאשר שמואל מדיח את שאול ממלכותו הוא אומר לו "קרע השם את ממלכות ישראל מעליך".

חלק ד - בהמשך.
מנהג, פטור וכובע.

[יהודהא]

חלק ד.
ז.
המנהג אינו ראייה.
הרמבן חולק על הסברו של רשי שפרשו ע"פ המנהג באירופא. וז"ל -
ומה שאמר הרב כי בלשון לעז כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בית יד של עור שקורין גונ"ט ועל אותו בית יד הוא מחזיקו בדבר והוא מלוי ידים.
לא ידעתי אם ירצה הרב לומר שעל שם הבית יד יקרא החנוך מלוי ידים ויביא ראיה מן המנהג .

ודע כי הענין ההוא יצא להם מן התורה שהוא אצלם קנין החליפין של בועז וכך מתורגם להם שלף איש נעלו (רות ד ז) ששולף הגנ"ט שלו והם אומרים שהגואל נתן לבועז וזה מנהגם הוזכר בספרי חכמיהם והנה דברנו בדברי הבאי..

המנהג מהוה ראייה.
מעניין שבהמשך דבריו גם הרמבן עצמו כן מסתמך על מנהג המדינות להבנת פסוקים.
" .. וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים (שמואל ב י״ג:י״ח), ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר וכתנת הפסים אשר עליה קרעה (שם שם יט):

והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים, ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות הסר המצנפת והרם העטרה (יחזקאל כא לא), וכן כתוב וצניף מלוכה (ישעיה סב ג), וכך יקראם הכתוב פארי המגבעות (שמות ל״ט:כ״ח), וכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם (יחזקאל מד יח), שהם פאר ושבח למכתירים בהם והאפוד והחשן לבוש מלכות..

...ומעין כך גם בר בחיי ""וכתנת תשבץ" הוא כתנת פסים האמור ביוסף: בר' לז:ג. "ועשה לו כתנת פסים", "והמצנפת" מנהג המושלים והמלכים בארצות ישמעאל שיתעטפו בה הצואר והראש.

ח.
לא מלא, אלא שלם .
ועוד ברמבן - הנכון בלשון מלוי ידים בתורה שהוא לשון שלמות כלשון כי מלאו ימי (בראשית כט כא) ובמלאת הימים האלה (אסתר א ה) עד יום מלאת (ויקרא ח לג) בהשלימם... וכן איל המלואים בפרשה הזאת (להלן כט כב) שמלוי הכהנים בו כי חטאת והעולה לכפר, וזה למלאת ידו בהקרבה. ומצאתי בתרגום הירושלמי שתרגם איל המלואים דאשלמותא (כ"ה בתרגום יונתן ויקרא ח כב) וכן תרגם בכולם לשון שלמות.

* לתרגל.
ולפי ראב"ע מלאות\השלמת היד פירושה התרגלות בעבודה: 'הלא תראה כי בימי המלואים למד הכהן המעשה להרגיל ידו בעבודה אז תהיה שלמה במעשיה ולא חסרה.' דהיינו לפני שהתרגל האדם לעשות דבר מה, הוא עושה אותו בצורה חסרה, ואחרי שהתרגל הוא עושה אותו כראוי, בשלמות.



ט. פְּטוֹר.
חייבים היו - ונפטרו.
מלכים כוהנים, ומה עם דיינים -גם הם חייבים.

* שכן מצינו בחז"ל . שבת י, א. "מאימתי התחלת דין רבי ירמיה ורבי יונה חד אמר משיתעטפו הדיינין .היינו הדיון נפתח "משיתעטפו הדיינין". ופירש רש"י: "דיינין מתעטפין בטליתן כשפותחין בדין מאימת שכינה, ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן, ותהא דעתן מיושבת עליהם".

* וכך נפסק בשולחן ערוך:
צריכים הדיינים לישב באימה וביראה, בעטיפה ובכובד ראש. ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטלה בבית דין. ויראה הדיין כאילו חרב מונחת לו על צוארו וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו, וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן, ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין.

י.
התבטל או ביטלו ?
השל"ה .[ ראש השנה, עמוד הדין שלמטה].
..בענין העטיפה שאינה נהוגה עתה בדיינים, מכל מקום ראיתי מורי החסיד הגאון מורנו הרב רבי שלמה ז"ל, כשהיה יושב בדין היה מתעטף בבגד העליון אשר בו הלך לבית הכנסת.

משמע שאף שבטל מנהג עטיפת הטלית, מ"מ נהגו הדיינים ללבוש בגדים מכובדים
ולחבוש כובע לראשם בשעה שהם יושבים על מדין, ..

* למה כובע .
וכן בחו"מ ח,ב. ערוך השולחן כתב:
ועכשיו לא נהגו בעטיפה, ויש להשים הכובע על ראשו, וזהו אצלינו במקום עטיפה, כדרך שמשים הכובע בשעת תפלת מנחה וערבית כשאינו מעוטף בטלית, וגם בשעת הדין יש כבוד השכינה, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" (תהלים פב, א). כלומר שהשם יתברך דן הדיינים שמַטים מדרך הדין, ונותן שכר להדנים דין אמת.

יא.
ומה לגבי המתדיינים ?
כולם עם סמרטוטים. במסכת שבועות לא.
..מנין לשניים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך ? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז).

ופירש רש"י: "לבוש כמותו - שלא תגרום לנו לישא לך פנים או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך, ואמר [ויאמר?]: איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה".

* בימי הראשונים כבר נתרופפה הלכה זו. כדברי הראב"ן המנמק זאת : "והאידנא לא נהיגי הכי. ונראה לי דוקא איצטלא של מאה מנה . אבל האידנא, דלא מלובשים בכך מלבושים, לא חיישינן להטיה".

יב.
* יד העשירים על העליונה.
אבל - אל תפחד.

והב"ח כתב בחו"מ יז. , בשם ר' שלמה לוריא:
..ומיהו, בזמן הזה אין לנו כח להעמיד משפטי הדת על תִּלם, כי יד העשירים תקפה עלינו, ודי כשיאמר לעני: אל תירא... וכן אנו נוהגין. היינו שהתקשו לאכוף את הלכה זו בשל תוקפנותם של העשירים,
-------------
להבדיל - גם לשופטים ועו"ד בבתי המשפט בעולם ובישראל יש לבוש רשמי הכולל גלימות שחורות \ אדומות וצווארונים לבנים, ובמקרים מסוימים גם פיאות בהירות שבעבר נעשו משיער סוס, שנחבשים זה מאות בשנים על ידי שופטים ובני חצר המלוכה. [ י"א באשמת הקרחת של לואי ה 14. 1715].

חלק מהדברים נלקטו ממספר מקורות - ונערכו מחדש.