חד ברנש כתב:הצורה השנייה יותר נכונה.
חד ברנש כתב:המיקום של ההערה הוא אחרי שלוש הנקודות והגרשיים.
שלוש הנקודות באו לבטא, שיש חלקים מן הציטוט שלא הובאו, ולכן גם שלוש הנקודות צריכות להיות "בתוך" הגרשיים (התוחמים ומציינים את גבולות הציטוט).
חד ברנש כתב:בזה יש 'מחלוקת' נוראה...
פעם נהגו, שההפניה להערה תעמוד לפני הפסיק/נקודה. וכן מסתבר לדעתי, שכן ההערה מתייחסת לנאמר לפני הנקודה,
אבל לאחרונה, לפני כעשרים שנה (ואולי יותר), החליט מי שהחליט, שעדיף שההפניה תגיע אחרי הפסיק.
ועביד כמר עביד ועביד כמר עביד, רק שיהיה עקבי.
כדכד כתב:את הגרשיים לפני המספר כי הוא לא חלק מהציטוט
כדכד כתב:מה הקשר
כדכד כתב:בין המיקום של הגרשיים לנקודה
כדכד כתב:הנקודה מסמלת את סוף המשפט. אפשר להניח שהמשפט מסתיים אחרי ההפניה להערה ואפשר להניח שהוא מסתיים לפניה ולכן יש מקום להפניה הן לפני הנקודה והן לאחריה.
גרשיים מסמלים את סוף הציטוט. ההערה וההפניה אליה אינם חלק מהציטוט בשום מקרה ולכן אין מקום להפניה בתוך הגרשיים.
לגבי שלש נקודות אני לא זוכר שהתייחסתי אבל נראה לי שכמו שכתבתי לעיל - זה תלוי אם ההערה מתייחסת לחלק שחסר ושלש הנקודות ממסמלים אות אז הגיוני למקם את שלש הנקודות קודם. אם ההפניה מתייחסת לתוכן המשפט שלפני שלש הנקודות הגיוני יותר למקם את ההפניה לפניהם אבל לענין שלש נקודות נאה לי שזה פחות עקרוני מגרשיים.
חד ברנש כתב:לפי החוק היבש, הנקודה צריכה להגיע לפני הגרשיים, אבל אם תעשה כן תהיה מן המתמיהים...
עדיף להניחה אחרי הגרשיים, כפי המקובל והנוהג הנפוץ.
חיימקה כתב:למעשה, באקדמיה שתי שיטות בנידון:
[העתקה]
סדר סימני הפיסוק בסביבת מירכאות
בהבאת דיבור ישיר בין מירכאות מצטרפות שתי מערכות פיסוק: הפיסוק של הטקסט המצוטט והפיסוק של הכותב. ראוי להימנע מגיבוב של סימנים רצופים, ועל כן יש לוותר לפעמים על סימן פיסוק השייך לאחת המערכות. הינה שתי שיטות הנוהגות בעניין זה:
שיטה א
סימן הפיסוק יבוא לפני המירכאות. למשל:
והוא אמר: "אין דבר. זה בסדר."
הוא פרס זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
"מצוין," אמר, "אם כך אין מה לדאוג."
"פרנסה טובה?" "מכובדת."
אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף המשפט הראשי, יבוא סימן הפיסוק המתאים מחוץ למירכאות. למשל:
איפה נאמר "אבן מקיר תזעק"?
שיטה ב
כשהציטוט מובא בסוף משפט תבוא הנקודה אחרי המירכאות. למשל:
והוא אמר: "אין דבר, זה בסדר".
אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא תבוא נקודה אחרי המירכאות. למשל:
הוא פרס זרועותיו וקרא: "ריבונו של עולם!"
אני שואלת את השומר: "לאן אני צריכה ללכת?"
כך גם בהבאת ציטוטים בלא משפט ראשי:
"פרנסה טובה?" "מכובדת".
כשהציטוט מובא בראש המשפט יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
"מסכן אבא", אמרה לי בצאתנו משער החצר.
אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
"לְמה אפשר לצפות?" נד בראשו.
כשהציטוט מפוצל, עשוי הפסיק לתרום לגיוון ההנגנה או לגיוון המשמעות, ועל כן הכותב חופשי לסדר את סימני הפיסוק על פי הגיונו. למשל:
"בסדר", אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה בין הציטוט למשפט הראשי.]
"בסדר," אמר, "עלה. כל העולם כבר ער".
[הפסיק מציין הפסקה ברצף הדיבור בתוך הציטוט.]
חיימקה כתב:בד"כ.
לשון תקנית ועקבית
יש להקפיד על לשון תקנית לפי הכללים של האקדמיה ללשון העברית, חפה משגיאות כתיב והקלדה. כתיבה אחידה של מספרים, מושגים ומונחים, שמות של אנשים, מקומות, ארגונים.
חד ברנש כתב:כי אם הגרשיים תוחמות, למשל, משפט שאמר פלוני, הרי שבסיומו של המשפט הוא עשה אתנחתא, הנסמנת בנקודה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 6 אורחים