צהריים טובים וברוכים הנמצאים!
שאלה בעריכה:
בכתיבה בסגנון תורני-עברי (לא ישיבתי),
כיצד מקובל לסמן ציטוט ארוך המחולק לכמה קטעים?
לדוגמא, המג"ש שאני עורך את שיעוריו,
ציטט קטע ארוך מספר,
ומחמת אורכו, חילקתי את הציטוט לקטעים,
כך:
בהמשך דבריו הוא מעמיק בשורשה של מצוות מזוזה, מצווה שאנו שגורים בה ואיננו יודעים את עומקה: "הנה מצות מזוזה לכאורה היא פשוטה ושקופה בצד הגלוי שבה, 'כל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים' . אכן מה יקרה וחביבה לנו מצוה זו הקבועה לפתחו של כל בית דירה בישראל. הן היא תזכורת ליוצא ולנכנס לבל ישכח את עצמו וחובתו בעולמו. הריהי כאם מסורה זו החרדה על בניה בלכתם ובבואם המלווה אותם במבטי אהבה ומקבלת אותם בפנים שמחים.
ברם, ראה זה פלא יש בה במצוה זו, גם מצדה הגלוי ובצורה החיצונית שבה הרבה יותר משעולה על הדעת בהתבוננות ראשונה. יש בה גובה לא ישוער ועומק לא יתואר. יש בה במיצוי כל אותה תפיסה נשגבה של 'קוב"ה ואורייתא וישראל חד הם' , כל אותה קירבה אינטימית כביכול בין ישראל לאביהם שבשמים, כל אותה הפיכה יסודית שהביאה תורת ישראל מפי ה' במחשבת האדם על האלקות ויחסה לאדם ויחס האדם אליה. מצוה זו בתכנה ובצורתה היא מחאה אדירה כנגד כל שארית של תפיסה אלילית, ומקצת שימת לב יותר רצינית למצוה זו יש בכחה לחולל מפנה מכריע לטובה אפי' בלבו של האדם שהוא רחוק ביותר מאמונת אמת. אפי' את זה השקוע כולו בתהומה וטומאתה של עכו"ם היא מסוגלת להביאו בין רגע לרגע ממש לאמונה שלמה באלקי ישראל עד כדי ניתוקו המוחלט מכל עברו משפחתו סביבתו ועמו, עד לידי גיור בפועל. זה כחה של מזוזה, זה כחה של שימת לב למצוה זו, זאת פעולתה בנפש אדם, זה גילוי אורה הפנימי.
ועל כך מוסרים לנו חז"ל, לא דברי עיון גרידא על האפשר והצריך אלא מעשה שהיה על פרטיו הקטנים והגדולים, עובדא חיה שהיא דוגמא חיה: מעשה באונקלוס בר קלונימוס שנתגייר והיה קיסר משגר אחריו קבוצות מאנשיו להחזירו וכשבאו אליו נתגיירו גם הם בהשפעתו. לסוף שגר אחריו קבוצת אנשים והזהירם שלא להשתעות עמו כלל בדברים אלא ליטלו ולהחזירו, כשבאו ונטלוהו ראה אונקלוס מזוזה קבועה בפתח, שם ידו עליה ושאל אותם: מה זה? אמרו לו: אמור לנו אתה. אמר להם: מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב בפנים ועבדיו משמרין אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנא' "ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ" , והתוצאה היתה נתגיירו גם הם .
דוק, הוא לא נכנס אתם לויכוח עיוני על אמונות ודעות, לא ניסה עליהם השפעה אישית, לא סיפר להם אותות ומופתים, אלא הצביע להםעל פרט מסוים בולט וגלוי שבמצות מזוזה: הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, וזה שהפך את לבם לחלוטין, ברק אור זה שפרץ ללבם השרוי בחשכה גמורה גירש הימנו את כל הצללים בפני גילוי זה שנתגלה להם באותו רגע מן המזוזה. לא יכלו לעמוד בפני אמתו המדהימה בפשטותה, לא יכלו לעמוד לא חינוך ולא סביבה ולא אזהרת קיסר. הם פשוט נשתנו בן רגע והיו לאחרים לאור ההדגמה החיה של מושג מלכות טהור וקדוש שפירושו לא שלטון אלא חסד השגחה של אופי הדירה הישראלית שכבוד אלקים חופף עליה, של יחס הבורא לנבראיו כאב לבניו ממש, של הרגשת האושר המיוחדת לכל בן ישראל שהוא תמיד 'בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן' . בשבתו, בצאתו ובבואו פור התפוררה לאבק פורח כל השקפתם הקודמת, היו כלא היו כל חייהם עד עתה והרי הם כתינוקות שנולדו בו ברגע. ודאי לא כל מה שהבין הוא הבינו הם, ואין אנו יודעים כלל מה הבינו ועד היכן הגיעה השגתם, אבל הפרט שהועלה ע"י חכמים, שהובלט והודגש בסיפור ללמד אותנו הוא בא שגם התבוננות בפרט מסוים בנגלותיה של מצוה יש בו משום גילוי אור גדול וחדש, עולם מלא" .
האם עלי להשאיר את המרכאות כפי שהן כעת,
או שמא יש לפתוח כל קטע במרכאות חדשות, מבלי לחתום אותו במרכאות (כפי שעושים לעיתים בספרי קריאה)?
תודה מראש,
אביאל