איך לצטט קטע מהזוהר שנאמר גם בתפילה בנוסח ספרד

[מסיח לפי תומו]

אני צריך את עזרתכם.

אני צריך לכתוב מקור לקטע הבא

זוהי השבת שהיא "אתאחדת ברזא דאחד למשרי עלה רזא דאחד" (זח"ב קלה, ב )

-

מצד אחד הספר הוא ליטאי, אז לא נכון לכתוב: (תפילת ערבית ליל שבת)

מצד שני יש פה קצת "עמרצות", לציין את זה כקטע מהזוהר.

מה הייתם עושים?

[תוכן]

לציין בשופי מהזוהר, ואם אתה רוצה אפשר להוסיף בסוגריים, שנאמר על ידי החסידים בתפילת ליל שבת.

[מסיח לפי תומו]

תודה.
לפי דבריך עלי להשאיר כך.

אני מוותר על ההוספה שזה נאמר אצל החסידים, לדעתי זה מתאים למאמר, לא לספר.

[דרומי]

גם אם הספר היה חסידי לא מתאים לכתוב שהמקור של המלים הוא בתפילת ליל שבת. ברור שיש לציין לזוהר המקורי.

אגב, מה תעשה כשתצטט מלים מ"בריך שמיה"?

[מסיח לפי תומו]

גם אם הספר היה חסידי לא מתאים לכתוב שהמקור של המלים הוא בתפילת ליל שבת. ברור שיש לציין לזוהר המקורי.

אגב, מה תעשה כשתצטט מלים מ"בריך שמיה"?

לא חשבתי לרגע לציין רק את התפילה.

השאלה היתה האם צריך להזכיר את ענין התפילה.

ואם אתה כבר שואל,

יש לי בעיה נוספת, איך לציין קטע מ"פתח אליהו",

נראה לי שלא מספיק לציין רק את מקומו בזוהר, האם לכתוב בסוגריים "פתח אליהו"? מה אתם אומרים כאן?

תודה רבה לכם.

[תוכן]

מ"מ לא אמור להיות סקירה היסטורית, אלא מטרתו לתת ללומד את האפשרות לבדוק את המקור אם הוא זקוק לכך. בהתאם לכך, אין לציין אלא למקור העיקרי של המובאה, או לחילופין, אם יש שינויים בינו לבין מה שהמחבר מצטט, לציין למובאה לפי המקור שעמד לפני המחבר. אם אי אפשר לברר מאיפה מצטט המחבר, אז מציינים למקור העיקרי, ובהערות מציינים לשינויים משמעותיים בין המקור ובין איך שהוא מובא אצל המחבר.

[חד ברנש]

הרי הסידור הוא לא מקור הקטע, ומה טעם לציין אליו?

[בריושמא]

ועד שאתה שואל על 'אתאחדת ברזא דאחד' מדוע אינך שואל על 'פותח את ידיך ומשביע'?
וכיצד תכתוב בו: תפילת שחרית פסוקי דזמרה, תפילת שחרית לפני ובא לציון, תפילת מנחה, תפילת נעילה.
יכלה הנייר.
ולא כתבתי זאת אלא כדי להביע דעתי הצנועה כי לא יפה לכתוב זח"ב. איזה ספר זה?
בכל התגובות המלומדות הקודמות לא ראיתי מי שהעיר על כך, ועל כן הוספתי תגובתי.
מן הראוי לכתוב: זוהר ח"ב קלה ע"ב.
כך יאה וכך נאה.

[ספרים וועלט]

הכל תלוי למה המחבר התכוון, כלומר אם הוא מביא הרבה מובאות מהזוהר, אז קטע זה של הזוהר לא שונה מהשאר. אבל אם קטע זה הוא יחודי, מסתבר שהמחבר לא מזכיר קטע זה אלא בגלל פופולריות שלו מכך שנכנס לסידור התפלה.

[איש גלילי]

אפשר לציין את המ"מ בתוספת המילה 'כגונא' (אם כי לדעתי אין כ"כ צורך).
אגב, לגבי פתיחת אליהו, מקובל מאד שכותבים (בנוסף למ"מ של החלק והדף) 'פתיחת אליהו'.

[טברייני]

ועד שאתה שואל על 'אתאחדת ברזא דאחד' מדוע אינך שואל על 'פותח את ידיך ומשביע'?
וכיצד תכתוב בו: תפילת שחרית פסוקי דזמרה, תפילת שחרית לפני ובא לציון, תפילת מנחה, תפילת נעילה.
יכלה הנייר.
ולא כתבתי זאת אלא כדי להביע דעתי הצנועה כי לא יפה לכתוב זח"ב. איזה ספר זה?
בכל התגובות המלומדות הקודמות לא ראיתי מי שהעיר על כך, ועל כן הוספתי תגובתי.
מן הראוי לכתוב: זוהר ח"ב קלה ע"ב.
כך יאה וכך נאה.

ולמה לא רעיא מהימנא או זוהר הקדוש או רבי שמעון בר יוחאי בזוהר קדשו?!

[בריושמא]

כתב השולחן ערוך הטהור (שם סעיף ח): "השואל או שוכר כלי מהעו"ג, אינו טעון טבילה. אבל אם ישראל קנאו מהעובד כוכבים והשאילו לחברו, טעון טבילה, שכבר נתחייב ביד הראשון". ועל כך הוסיף הרמ"א הקדוש והמופלא: "אבל הראשון אסור להשתמש בו לצורכי סעודה אפי' דרך עראי בלא טבילה, אע"פ שלקחו לצורך קלפים. וכן אם קנאו ישראל השני לכבוד סעודה, צריך טבילה גבי השני". ומקור כל ההלכה מדברי האמוראים המופלאים למעלה בקודש שכתבו בגמרא הקדושה במסכת עבודה זרה (עה:) שיהודי הרוכש מנכרי כלי סעודה חדשים, העשויים ממתכות או מזכוכית, עליו להטבילם במקווה מים כשר. רבא האמורא הגדול שהלכה כמותו חוץ מיע"ל קג"ם לומד את הדין מהפסוק הנאמר בתורתנו הקדושה שקיבלנו אותה בהר סיני מפי הגבורה: "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, אך במי נידה יתחטא". (במדבר לא כג) . והנה עמוד הימיני הט"ז והפטיש החזק הש"ך סוברים שכלים אלו ראוי להטביל בלא ברכה, אך דעת צדיק יסוד עולם 'הפרי חדש' שלא להצריך כלל טבילה במקרה שכזה. וכן דעת ה'בינת אדם' נשמתו בגנזי מרומים (סימן סה). ובאמת ניחא ליה לבעל ה'דרכי תשובה' שכל דבריו מכוונים היטב (יו"ד סימן קכ ס"ק ט) במנהג העולם, היושבים בבתי מרזח ושותים יין ושיכר בכוסות של בעל האורנד"א, ואף על פי שהוא לא נוהג להטביל את כליו רחמנא ליצלן. אלא שכבר הסתפק מרן רבן של כל בני הגולה המהרי"ל דיסקין (שו"ת, קונטרס אחרון אות קלו) האם הקונה כלים כדי להשכירם לאחרים חייב לטבלם ככל כלי סעודה, או שאינו חייב להטבילם משום שהינם ככלים שנועדו לשימוש אחר.