הלל זה מי אמרו. רבי יוסי אומר אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהן. אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה. דבר אחר פסלו של מיכה עומד בבכי, וישראל אומרים את ההלל.
ופירש"י,
.דבר אחר פסלו של מיכה עומד - בימי דוד, בבכי, באותו מקום , וישראל אומרים הלל שכתוב בו כמוהם יהיו עושיהם וגו', אלא ודאי על הים נאמר תחלה ושוב לא פסק
ויש להבין מה היתה סברת חבריו של רבי אלעזר ברבי יוסי, היאך פסלו של מיכה עומד בבכי וישראל אומרים את ההלל שכתוב בו כמוהם יהיו עושיהם וגו'.
[ב] ומהרש"א בחידושי אגדות כתב וז"ל,
פסלו של מיכה עומד כו' פי' רשב"ם דבימי דוד היה כו' וישראל כו' אלא ודאי על הים נאמר כו' ע"ש. וצ"ע דא"כ על הים נמי לא היה להם לאמרו מה"ט שהרי פסל מיכה היה נמי בים כדדרשינן בפ' חלק ועבר בים צרה זה פסל מיכה. וי"ל דבים היה בסתר ביד מיכה ולא כן בימי דוד שכבר היה פסל מיכה מפורסם.
וכוונת מהרש"א לדברי הגמ' בסנהדרין (קג, ב):
ועבר בים צרה והכה בים גלים. אמר רבי יוחנן זה פסלו של מיכה.
ופירש"י שם,
זה פסלו של מיכה - כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף, בא מיכה ונטלו בהחבא, והיינו דכתיב ועבר בים צרה - כשהעביר הקדוש ברוך הוא לישראל עבר מיכה עמהם שבידו השם לעשות העגל, לישנא אחרינא: מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל הים.
ולכאורה כל קושיית מהרש"א היא רק לפי הפירוש השני בדברי רש"י, אבל לפי הפי' הראשון לא קשה מידי, כי כשעברו על הים לא היתה מציאות של פסל ממש אלא רק היה השם ביד מיכה שעמו היה במחשבתו לעשות הפסל.
ויעויין ביד רמ"ה בסנהדרין שם שמקשה על הפירוש השני ברש"י, וז"ל,
ולאו מילתא היא דהא קרא מוכח דבתר הכי עבדיה: תניא היה ר' נתן אומר מגרב לשילה שלשת מילין והיה פסלו של מיכה בגרב והמשכן בשילה והיה עשן של מערכה ועשן פסלו של מיכה מתערבין זה בזה באויר בקשו מלאכי השרת לדחפו למיכה על כך אמר להן כו'.
[ג] ונראה לבאר ולהרחיב מעט את היריעה, שהנה כתיב בשופטים (יז, ה) וְהָאִ֣ישׁ מִיכָ֔ה ל֖וֹ בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וַיַּ֤עַשׂ אֵפוֹד֙ וּתְרָפִ֔ים וַיְמַלֵּ֗א אֶת־יַ֤ד אַחַד֙ מִבָּנָ֔יו וַיְהִי־ל֖וֹ לְכֹהֵֽן. וכן כתיב כמה פעמים בהמשך הכתובים (פרק יח פס' יג-יח) שהיו תרפים.
ענין התרפים נתבאר היטב בדברי הרמב"ן ובעלי התוס' בפרשת ויצא, ומקור דבריהם במדרש תנחומא (שם סי' יב), וז"ל, ו
רחל לקחה את התרפים, למה גנבה אותם כדי שלא יהו אומרים ללבן שיעקב בורח עם נשיו ובניו וצאנו, וכי התרפים מדברים הם, כן דכתיב (זכריה י) כי התרפים דברו און, ואתה אומר עינים להם ולא יראו כל אותו ענין, אלא תרפים למה נקרא תרפים לפי שהן מעשה תורף מעשה טומאה, וכיצד היו עושין מביאין אדם בכור ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובשמים וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה ומניחין הציץ במכשפות תחת לשונו ומניחין אותו בקיר ומדליקין לפניו נרות ומשתחוים לו ומדבר עמם בלחש, זש"ה כי התרפים דברו און לפיכך גנבה אותן רחל, ועוד כדי לעקור עבודת כו"ם מבית אביה נתכוונה לפיכך לא ידע יעקב כי רחל גנבתם וכתיב ותגנוב רחל.
ואם נחבר לזה את דברי רש"י בסנהדרין על מה דכתיב ועבר בים צרה - כשהעביר הקדוש ברוך הוא לישראל עבר מיכה עמהם שבידו השם לעשות העגל, מסתבר שזהו ענין התרפים שהיה בפסל מיכה, שמיכה השתמש באותו השם גם בהמשך בפסלו ולא רק בעגל, וזה היה כל כח הפסל שלו שהתעה את ישראל.
ומעתה נראה שבים היה רק את השם, ואילו בימי דוד כבר היה הפסל והתרפים מדברים און, ולכן קאמר בגמ' שלא יכלו ישראל לומר הלל שכתוב בו 'כמוהם יהיו עושיהם' למול פסל מיכה, שהרי לא ניתן לומר על כיוצא בזה 'פה להם ולא ידברו.
[ד] ברם בפירוש הרב חיד"א על הגש"פ כתב שכד הוי טליא פירש את הכתוב בסמוך, "לא יהגו בגרונם", וצ"ב, חדא, שכבר אמר פה להם ולא ידברו. ועוד דה"ל למימר גרון להם ולא יהגו, ומהו שינוי הלשון.
וביאר בהקדם מה שמצינו במדרש שיר השירים רבה (פרשה ז):
ורבנן אומרים כמה הוה נבוכדנצר מפתהו לדניאל ואומר לו לית את סגיד לצלמא דרידא ליה ואית ליה ממשא, אמר ליה תא חמי מהו עביד, ואת מן גרמך את סגיד ליה, מה עשה אותו רשע נטל ציצו של כהן גדול ונתנו לתוך פיו, וכינס כל זני זמרא והוו מקלסין קדמוהי והוא אומר אנכי ה' אלהיך, כיון דחמא דניאל כן אמר ליה לית את יהיב לי רשותא למיסק ולמנשק הדין צלמא דידך על פומיה, אמר ליה ולמה על פומיה, אמר ליה דהוא טעים משתעי, מיד נתן לו רשות וסלק מיסלק, אישתבע לציצא ואמר ליה בשר ודם אני ושלוחו של הקדוש ברוך הוא אני אלא הזהר שלא יתחלל בך שם שמים וגוזר אני עליך שתבא אחרי, בא לנשקו והוציא בלעו מתוך פיו, מן דנחת מתכנשין כל זני זמרא והוו מקלסין קדמוהי ולא הוה עביד כלום, באותה שעה הפיל הרוח את הצלם.
ומעין זה איתא גם בזוה"ק פר' תרומה ובתקוני זוהר תיקון סו, ודרשו ע"ז הפס' בירמיהו (נא, מד): וּפָקַדְתִּ֨י עַל־בֵּ֜ל בְּבָבֶ֗ל וְהֹצֵאתִ֤י אֶת־בִּלְעוֹ֙ מִפִּ֔יו וְלֹֽא־יִנְהֲר֥וּ אֵלָ֛יו ע֖וֹד גּוֹיִ֑ם, שאחרי שמוציאים את השם מפיו של האליל אין שום כח בו ולא ינהרו אליו עוד גוים.
[ומובא בשם רבינו הגר"א לבאר לפי"ז באופן נפלא לשון המקרא בפרשת ואתחנן (ד, כז-כט), ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, ובקשתם משם את ד' א' ומצאת, דלא כתיב כאן ולא ידברון, כי האליל ידבר בקול חזק וממלל רברבן, אבל כאשר תבקשו מתוך הצלם את השם אזי יראו שאין בו ממש, יעויין בספר קול אליהו שם ובפי' העמק דבר להגאון הנצי"ב].
ופירש החיד"א דהיינו 'לא יהגו בגרונם', שאף שנשמע הקול מפיו של האליל, אין זאת אלא שהשם מדבר מתוך גרונם ולא מגרונו.
ולפי"ז הדרינן לבאר סברת המ"ד דדוד אמר את ההלל, ואף שפסל מיכה עומד בבכי, והרי הדיבור יוצא מתוך פיו, מה בכך, הרי לעומתו יאמרו 'לא יהגו בגרונם', ויוציאו בלעו מתוך פיו ואין בו כח מאומה.
וזה כפתור ופרח.