ביאור בברכת אהבה רבה: 'בעבור אבותינו שבטחו בך'

[נוטר הכרמים]

אהבה רבה אהבתנו ד' אלקינו חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו. אבינו מלכינו בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כן תחננו ותלמדנו.

בביאור 'בעבור אבותינו שבטחו בך וכו'', מצינו כמה פירושים, הרוקח בפירושי סידור התפילה (עמוד רעח) כתב, בעבור אבותינו שבטחו בך, באברהם והאמין בה', וכשנאמר לאברהם לך לך, וליצחק גור בארץ הזאת, וליעקב אל תירא מרדה מצרימה, חמלת אותם ובטחו בך, ויתהלכו מגוי אל גוי. ותלמדם חוקי חיים [כלומר לפי שבטחו בך למדתם חוקי חיים עץ חיים היא, כי חיים הם למוצאיהם, עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' חוקותי ותורותי, מן ויעקב איש תם יושב אהלים. כן תחונינו כאשר חננתם.

באבודרהם כתב, ובעבור אבותינו שבטחו בך ע"ש (ירמי' ב, ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ותלמדם חוקי חיים כלומר נתת להם התורה שהיו בה חקים ומצות ונאמר בה (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם. כן תחוננו אבינו כלומר כמו שחננת להם ולמדתם חוקי חיים תחננו.

וכן פירשו ר"צ הכהן מלובלין בספר פרי צדיק פר' יתרו, ובשפ"א פר' בהר.

אולם נראה להציע ביאור אחר על ענין הבטחון, לפיו נרויח להבין יותר את הקשר בין מידת הבטחון של אבותינו לנתינת התורה להם, וכן את ענין הזכות שבזה לבקשתינו שיחננו ד' ללמדנו תורה.

איתא בגמ' שבת (פח, א), ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו. ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו קבליתו, ואי לא לא קבליתו. אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תמת ישרים תנחם וכו'.

וברש"י שם, דסגינן בשלימותא - התהלכנו עמו בתום לב, כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו.

הרי שכל קבלת התורה בדרך הקדמת נעשה לנשמע היתה מכח מידת הבטחון שסמכו אבותינו על הקב"ה ש'לא יטעננו בדבר שלא נוכל לו', ובטחון זה מקורו באהבתם להקב"ה, 'כדרך העושים מאהבה', ובזה הלכו בתמימות וביושר לבב.

ונראה שע"ז אנו מבקשים הנהגת מידה כנגד מידה, שאף שלנו לא מגיע להנחילנו תורה, מ"מ אנו מתפללים שנזכה בעבור אבותינו שבטחו בו מכח הפלגתם במידת האהבה, ולכך זכו ל'ותלמדם חוקי חיים', ואף אנו כיון שמופלגת היא מידת אהבת הקב"ה אותנו 'אהבה רבה אהבתנו וכו', א"כ 'כן תחננו ותלמדנו' מכח אותה אהבה, ודוק.

[עשוי לנחת]

אולם נראה להציע ביאור אחר על ענין הבטחון, לפיו נרויח להבין יותר את הקשר בין מידת הבטחון של אבותינו לנתינת התורה להם, וכן את ענין הזכות שבזה לבקשתינו שיחננו ד' ללמדנו תורה.

איתא בגמ' שבת (פח, א), ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו. ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו קבליתו, ואי לא לא קבליתו. אמר ליה אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן תמת ישרים תנחם וכו'.

וברש"י שם, דסגינן בשלימותא - התהלכנו עמו בתום לב, כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו.

הרי שכל קבלת התורה בדרך הקדמת נעשה לנשמע היתה מכח מידת הבטחון שסמכו אבותינו על הקב"ה ש'לא יטעננו בדבר שלא נוכל לו', ובטחון זה מקורו באהבתם להקב"ה, 'כדרך העושים מאהבה', ובזה הלכו בתמימות וביושר לבב.

ונראה שע"ז אנו מבקשים הנהגת מידה כנגד מידה, שאף שלנו לא מגיע להנחילנו תורה, מ"מ אנו מתפללים שנזכה בעבור אבותינו שבטחו בו מכח הפלגתם במידת האהבה, ולכך זכו ל'ותלמדם חוקי חיים', ואף אנו כיון שמופלגת היא מידת אהבת הקב"ה אותנו 'אהבה רבה אהבתנו וכו', א"כ 'כן תחננו ותלמדנו' מכח אותה אהבה, ודוק.

נפלא. וכמדומה שכך שמעתי מהגר"י אזרחי לפני כמה שנים. אך בהחלט ייתכן שאני מתבלבל בפירוש אחר.

[אוצר החכמה]

היתה לי הצעה שיש לפסק את זה כך (ולא כמו שנדפס בסידורים)

אהבה רבה אהבתנו ד' אלקינו, חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו אבינו מלכינו, בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים. כן תחננו ותלמדנו.

דהיינו שבעבור אבותינו הוא נימוק לאהבה ולחמלה המזכרים לעיל ולא למוזכר לקמיה. רק כיוון שהזכרנו שהקב"ה לימדם חוקי חיים אנו מבקשים שגם יחננו וילמדנו. ובזה מיושב מילת כן שלפי הפיסוק הרגיל נראית קצת יתירה, כן העיר כמדומני בסידור עבודת ישראל שנראה שהיא יתירה.

[תורה תמימה]

היתה לי הצעה שיש לפסק את זה כך (ולא כמו שנדפס בסידורים)

אהבה רבה אהבתנו ד' אלקינו, חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו אבינו מלכינו, בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים. כן תחננו ותלמדנו.

דהיינו שבעבור אבותינו הוא נימוק לאהבה ולחמלה המזכרים לעיל ולא למוזכר לקמיה. רק כיוון שהזכרנו שהקב"ה לימדם חוקי חיים אנו מבקשים שגם יחננו וילמדנו. ובזה מיושב מילת כן שלפי הפיסוק הרגיל נראית קצת יתירה, כן העיר כמדומני בסידור עבודת ישראל שנראה שהיא יתירה.

מה לא טוב הביאור הפשוט: אבינו מלכנו (בבקשה ממך) בעבור (בזכות) אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים (אותם למדת, אז עכשיו) כן תחננו ותלמדנו (באותה מידה גם אותנו תחון ותלמד אותנו).

[הוה אמינא]

ברור שבטחון האבות קשור לענין התורה, שאל"ה לא היה מוזכר כאן.
ושמעתי עוד פירוש, דהתורה לא ניתנה אלא לאוכלי המן, שהיה מבחן של בטחון כמפורש בתורה. ורק ע"י עמידה במידת הבטחון הוכשרו לקבל תורה.

[עושה חדשות]

על עצם דברי הגמ' בשבת, דאמירת נעשה ונשמע היתה מכח הביטחון שלא יטעננו וכו',
האם יש מי שאומר שלא נאמרו הדברים אלא לתשובת המינים?
(זכור לי משהו כזה, בערך. אשמח להשלמה).

[החושב]

על עצם דברי הגמ' בשבת, דאמירת נעשה ונשמע היתה מכח הביטחון שלא יטעננו וכו',
האם יש מי שאומר שלא נאמרו הדברים אלא לתשובת המינים?
(זכור לי משהו כזה, בערך. אשמח להשלמה).

נראה לי שזה כתוב שם באחד הראשונים (אולי ריטב"א) לגבי מודעא רבה לאורייתא.

[במסתרים]

היתה לי הצעה שיש לפסק את זה כך (ולא כמו שנדפס בסידורים)

אהבה רבה אהבתנו ד' אלקינו, חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו אבינו מלכינו, בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים. כן תחננו ותלמדנו.

לאחרונה נכתב בזה בגליון עץ חיים אלול תשע"ח מדור תמיהות וכו' עם מקורות מראשונים.
viewtopic.php?f=7&t=41892