הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ש' נובמבר 12, 2016 11:19 pm
ובזה מבואר היטב לשון הפייט, כדלהלן.
'זובדו' – היינו שזכו לחלק טוב מלשון 'זבדני א' אתי זבד טוב' – בראשית ל, כ. ופירש"י, כתרגומו. ואונקלוס תרגם, יתיה לי חולק טב.
'צורים חמשה' דהיינו חמשה אבנים חדים, כמו דכתיב גבי צפורה (שמות ד, כה) ותקח צפורה צר, ואונקלוס, ונסיבת צפורה טנרא, ובפי' הכתב והקבלה שם ביאר דהיינו אבן חד כמו חרבות צורים, אף תשיב צור חרבו, חדוד חרבו, וכן כל כלי יוצר עליך (ישעיה נ"ד) יחודד וילוטש, [והעיר דבכל המקומות אבן הצור שרוקה וכאן חלומה, יעו"ש].
'לברית בשרים' - ברית המילה שקרויה בכל מקום בדברי חז"ל 'ברית בשר' (יעוי' יומא פה, ב; סנהדרין צט, א; שבועות יג, א ועוד).
'חצב אבות שנים המה היוצרים' – נראה הכוונה ע"פ מאי דכתיב בדברי הימים (א ד, כג), הֵ֚מָּה הַיּ֣וֹצְרִ֔ים וְיֹשְׁבֵ֥י נְטָעִ֖ים וּגְדֵרָ֑ה עִם־הַמֶּ֥לֶךְ בִּמְלַאכְתּ֖וֹ יָ֥שְׁבוּ שָֽׁם. ואיתא בבראשית רבה (פרשת בראשית פרשה ח אות ז), רבי יהושע דסכנין בשם רבי שמואל אמר בנפשותן של צדיקים נמלך הה"ד המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שמה, המה היוצרים, על שם וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. [ומצאתי בפירושי סידור התפילה לרוקח ([צו] תפיסת התורה עמוד תקמו), כרצון יראיו הם האבות דכתיב המה היוצרים, ואברהם נקרא ירא אלקים שנמלך בנשמות האבות ובנשמות הצדיקים, זהו וכרצון כל בית ישראל].
'טהורה שילשה' – נראה הכוונה ע"פ מה דאיתא בפי' הקדמונים (פי' רבי חיים פלטיאל ופענח רזא ועוד) בפרשת שמות (שם), ותקח ציפורה צור. נקראת צפורה לשון טהרה שנ' כל ציפור טהורה וכו' ולא מצי' בו טומאה. וזהו ציפורה שהיא טהורה היא היתה השלישית שמלה בצור.
'ובן נון שתים הרים, ויעש לו יהושע חרבות צורים' – הכוונה ליהושע בן נון שעשה ומל בחרבות צורים, ומפרש הפייטן דלאו היינו חרבות כפשוטו דהיינו מברזל, כמו דאיתא בתרגום יונתן שם 'אזמלין חריפין' , אלא כמו דאיתא בבראשית רבה (פרשת נח פרשה לא אות ח) גלבין דטינרי, והיינו אבנים חדות.
אולם צ"ב מהו 'שתים הרים', ובפשוטו דלשון 'חרבות צורים' בל' רבים נראה דהיינו שעשה שתי חרבות צורים, אבל צ"ב מה ענינם של שתים בדווקא, שהרי בדברי המפרשים שם מבואר שעשה הרבה חרבות צורים למול את כל ישראל .
ואולי יש לומר לפי מה דאיתא ביבמות (עא, ב), אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו'. ודלמא הנך דלא מהול, דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וגו', א"כ, מאי שוב, אלא לאו לפריעה. ומאי שנית, לאקושי סוף מילה לתחלת מילה, מה תחלת מילה מעכבת, אף סוף מילה מעכבין בו; דתנן, אלו הן ציצין המעכבין את המילה.
ולפי"ז ניתן לומר דעשה שני חרבות צורים – אבנים חדות, האחת למילה ולפריעה והאחת לציצין המעכבין את המילה.
מטיב לנגן איש הביניים כפלחו – 'מטיב לנגן' היינו דוד המלך, ע"ש הכתוב בשמואל (א טז, יז - יח), וַיֹּ֥אמֶר שָׁא֖וּל אֶל־עֲבָדָ֑יו רְאוּ־נָ֣א לִ֗י אִ֚ישׁ מֵיטִ֣יב לְנַגֵּ֔ן וַהֲבִיאוֹתֶ֖ם אֵלָֽי: (יח) וַיַּעַן֩ אֶחָ֨ד מֵהַנְּעָרִ֜ים וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה רָאִ֜יתִי בֵּ֣ן לְיִשַׁי֘ בֵּ֣ית הַלַּחְמִי֒ יֹדֵ֣עַ נַ֠גֵּן וגו'. 'איש הביניים' היינו גלית, ע"ש הכתוב בשמואל (שם יז, כג), וְהִנֵּ֣ה אִ֣ישׁ הַבֵּנַ֡יִם עוֹלֶ֫ה גָּלְיָת֩ הַפְּלִשְׁתִּ֨י שְׁמ֤וֹ מִגַּת֙ מִמַּעַרְכ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים. 'כפלחו' ע"ש הכתוב בתהלים (קמא, ז) כְּמ֤וֹ פֹלֵ֣חַ וּבֹקֵ֣עַ בָּאָ֑רֶץ נִפְזְר֥וּ עֲ֝צָמֵ֗ינוּ לְפִ֣י שְׁאֽוֹל. והיינו לשון של פילוח וביקוע, שפילח וביקע את גופו של גלית הפלשתי.
נזדמנו חמשתן ונעשו אחת לצלחו – היינו כמבואר במדרש הנ"ל שכל חמשת האבנים נתאחדו לאבן אחת, ו'נזדמנו' יתפרש ביותר לפי מה דאיתא בילקוט שמואל (רמז קכז), ר' יהושע דסכנין בש"ר לוי האבנים היו מתלקטות מאליהן.
סלק הברזל עצמו כזכר אורחו, ותטבע האבן במצחו – זה יתבאר ע"פ מה שמצינו בפירוש הש"ך עה"ת (פר' שמות) עה"פ ותיקח ציפורה צור, וז"ל, ולמה לקחה צור [שהוא אבן] ולא סכין ואין לומר שלא היה מצוי אצלה כי מי שלוקח אשתו ובניו למלון אין ספק שלוקחים כל תשמישי הבית ואף סכין בניהם, אלא לפי שהברזל לא היה לו חלק בקדושה כלל שנאמר לא תניף עליהם ברזל לזה לא נזכר סכין בתורה, שאף בעקידה נאמר ויקח את המאכלת דבר שחותך ואוכל ואינו סכין, וכן ביהושע נאמר עשה לך חרבות צורים ופי' בילקוט גלבין דטינרי, אבל כשבא דוד להרוג את גלית בה' חלקי אבנים ונעשו אבן אחד והיה כובע נחושת על ראשו של גלית א"ל לברזל תרכך עצמך כדי שיכנס בך האבן ואעשה לך מלך בקדושה דהיינו שיעשו ממך איזמל של מילה וסכין של שחיטה וזה אחד מן הדברים שהשליט הרך בקשה, עכת"ד.
וכן מצינו ברמיזה בדברי הפרישה (יו"ד סימן רסד ס"ק ז), על דברי הטור שם, ומצוה מן המובחר למול בברזל', וז"ל, שמעתי טעם ע"פ המדרש שכך הובטח לברזל ביום שנבקע הכובע של ברזל שהיה בראשו של גלית לפני דוד. וכן הביא בהגהות ר"ב פרנקיל בעל ברוך טעם על לשון הרמב"ם (פ"ב ממילה ה"א) 'ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספרים, ונהגו כל ישראל בסכין', בשם המדרש המובא בספר צאינה וראינה. ויעוי' עוד בספר זוכר הברית (סימן כו אות ע).
וזהו 'סלק הברזל עצמו כזכר אורחו', שהברזל זכר את דרכו שהוא נעשה ל'מלך בקדושה', ולכך סלק עצמו שהאבן תטבע במצחו של גלית הרשע.