פורום אוצר החכמה

יל"פ עפי"ד הרמב"ן בויצא (לא לה, וכעי"ז ברמב"ם במורה ח"ג פרק מז) שהאומות הקדמוניות היו מרחקים את הנידה מאוד, והיה לה בית מיוחד בימי נדתה והיו נזהרים מלדבר עמה עיי"ש. ומובן שאף הם משקצים ומתעבים לטומאת הנדה. ויותר ממה שישראל משקצים לנדה. (ואמרו כל מצוה שהחזיקו בה כותים יותר נזהרים בה מישראל ויל"ע אם גם בגויים יש הענין הזה וודאי שאינו מצד מצוה אצל הגויים, רק מצד שיריאים מסכנה ועיין בספר בעי חיי על רבינו בחיי להגר"י שור בתוך ספר משנת יעקב שמביא מהרמב"ם שגינה אותם על ריחוק גדול זה )
ועד"ז יל"פ מש"כ באיכה א' ה' "על כן לנדה היתה",
ושם יז "היתה ירושלים לנדה ביניהם" , ו''ביניהם'' יל"פ כמו שהם הגויים מתייחסים ביניהם לטומאת הנדה.
(ופשוטו של מקרא נדרש נדה מל' נע ונד - גלות - וכ"כ ברבה שם, אמנם בתענית כ' א' נדרש כנדה וזה לברכה שיש לה היתר, והוא נפלא שהריחוק של הגלות אינו ריחוק רגיל, אלא לזמן, וכמו טומאת נידה שיודעים מעיקרא שהריחוק הוא לזמן.)
ועיין תיקו"ז קמג א' "ואע"ג דשכינתא איהי בגלותא לגבי בעלה כנדה"
ומהרה ניטהר לפניו ויזה עלינו מים טהורים לטהרנו ולקרבנו

"כטומאת הנדה היתה דרכם לפני" (יחזקאל לו יז).

לייטנר כתב:"כטומאת הנדה היתה דרכם לפני" (יחזקאל לו יז).

האם כונתך שזה מידה כנגד מידה?
ואגב, לא כתבתי מקודם אבל אפשר להוסיף ולקשר כמושכ הרמב"ן שהיה בית מיוחד לנדה, וגם לישראל היו עושים גטאות וכדו' שקצונו כטומאת הנדה.

אם הוזכר הפיוט הזה, יש לי בו כמה הערות.

להלן הפיוט:
הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּויִם. נֶחְשַׁבְנוּ כַּצּאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרוג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה:
וּבְכָל זאת שִׁמְךָ לא שָׁכָחְנוּ. נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ. יי:
זָרִים אומְרִים אֵין תּוחֶלֶת וְתִקְוָה. חון אום לְשִׁמְךָ מְקַוֶּה. טָהור. יְשׁוּעָתֵנוּ קָרְבָה. יָגַעְנוּ וְלא הוּנַח לָנוּ. רַחֲמֶיךָ יִכְבְּשׁוּ אֶת כַּעַסְךָ מֵעָלֵינוּ:
אָנָּא שׁוּב מֵחֲרונְךָ וְרַחֵם סְגֻלָּה אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ. יי:
חוּסָה ה' עָלֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ וְאַל תִּתְּנֵנוּ בִּידֵי אַכְזָרִים. לָמָּה יאמְרוּ הַגּויִם אַיֵּה נָא אֱלהֵיהֶם. לְמַעַנְךָ עֲשה עִמָּנוּ חֶסֶד וְאַל תְּאַחַר:
אָנָּא שׁוּב מֵחֲרונְךָ וְרַחֵם סְגֻלָּה אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ. יי:
קולֵנוּ תִשְׁמַע וְתָחון. וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ בְּיַד איְבֵינוּ לִמְחות אֶת שְׁמֵנוּ. זְכר אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבותֵינוּ כְּכוכְבֵי הַשָּׁמַיִם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם. וְעַתָּה נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה:
וּבְכָל זאת שִׁמְךָ לא שָׁכָחְנוּ. נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ. יי:

א. הפזמון הוא פזמון מתחלף ובכל זאת שמך לא שכחנו... ו אנא שוב מחרונך... אבל הפזמונים לא מתחלפים כסדר אלא כמו א'ב'ב'א'
ב. האקרוסטיכון מוזר ה' ז' ח' ק'
הנראה ששורה ג' צריכה להיות קודמת לשורה ב' . דבר שיתן לנו אקרוסטיכון של ה'ח'ז'ק' שהוא כנראה ה אחרונה של שם המחבר וסיומת חזק. וכך גם הפזמונים יתחלפו כסדר.
מה שבעצם מראה שמה שיש לנו הוא שריד של פיוט יותר ארוך.

מעניין אותי אם יש למישהו מידע נוסף על פיוט זה

במחזור ויטרי נוסף חרוז אחד: "ניתן בעפר פינו". וכן במקורות קדומים אחרים.
ובשינו"ס מובא האקרוסטיכון 'ה' ח' ז' ק' נ'.

לביאור פסוקי איכה שציינת ושלא ציינת, בדרך זו - ידי משה לפרק א פסוק ח, פלגי מים שם פסוק יג בביאור "כל היום דוה", רבי תנחום הירושלמי ל"היתה ירושלים לנדה".

ויש לצרף את דבריו הנפלאים של ר"י אבן ג'נאח בספר הרקמה שער ו עמ' 34 על "סורו טמא קראו למו", שהכתוב מדבר בגודל הפלגת הטומאה שאומות העולם מייחסים לנו, ואמר שאפילו הפחותים מבין הגוים והטמאים שבהם, כמו העיורים אשר הם נעים בחוצות והם מגואלים בדם עד שלא יוכל אדם לנגוע בהם ולא להגיע בלבושיהם מטומאתם, אף הם 'סורו טמא קראו למו', ואמרו שהיהודים הם כטמאים. והטעם שהזכיר את העיורים הוא מפני שהם קרובים ללכלוך ולגיאול יותר מזולתם, כיון שאינם רואים ממה שיזהרו.
וכתב בכפות כסף שלפי דעתו שיער ר"י אבן ג'נאח נכונה כוונת ירמיה, ונראה מסגנון דבריו שכותב כן מנסיון עגום.

כתב בספר מטה משה (סי' רכ) וז"ל:
כתב רבינו יהודא החסיד ז"ל שתפלה זו חזקיה מלך יהודה יסדה כשצר סנחריב על ירושלם ובקש להחריבה, עמד בב' שעות בלילה ועלה בבית המקדש [ויסד] תפלה זו. ויש בה תיבות כמניין חזקי"ה ועוד ב' תיבות יותר על שם אותן ב' שעות, וחתם בה שמו למפרע בראשי חרוזות מרוב ענוה יתירה שהיתה בו, ח'וסה ה', ז'רים אומרים, ק'ולינו תשמע, י'דוד אלקי, ה'בט משמים, הרי חזקי"ה.

ומקורו בפירושי סידור התפילה לרקח.

זרים אומרים אין תוחלת ותקוה וכו' נראה כאינו שייך לשאר הבתים אלא חלק מפיוט אחר. הוא היחיד שיש בו חריזה והוא מסודר לפי א"ב מח' עד י'.

אבן זועקת כתב:זרים אומרים אין תוחלת ותקוה וכו' נראה כאינו שייך לשאר הבתים אלא חלק מפיוט אחר. הוא היחיד שיש בו חריזה והוא מסודר לפי א"ב מח' עד י'.

אולי באמת מדובר באוסף של פסקאות מתוך פיוטים שונים, ולא בפיוט אחיד.

ובספר משנה שכיר (טייכטאל, שיר השירים) כתב בזה"ל,

בשם הגאון מו"ה חיים סופר זלה"ה שפירש את נוסח תפילתנו [תחנון לב' וה'] אל הביטה דל כבודנו בגוים ושקצונו כטומאת הנדה, הכוונה דכמה מאות שנים עברו עד אשר באו להשגה כי עם בני ישראל הם בגדר בני אדם, כי בימים הקדמונים לא החזיקו אותם אף בגדר אנשים פשוטים פחותי ערך כי רק לבהמה נחשבו, ובימים האחרונים האיר ה' עיניהם וראו כי זרע ברך המה אנשים מחוכמים עוד יותר מעמם. אבל בכל זאת אף בעת שהגביהו את ישראל ברום המעלה, אם יחטאו נגדם אף בדבר פחות וקטן, אז ישפילו אותם בפעם אחת ומורידין אותן מגדולתם, ומניחין אותן על המדרגה שהיו בימי קדם. וזה מן הפלאים כי לעלות למעלה זהו הי' שוהה כמה מאות שנה ולא נעשה בפעם אחת, אבל כשהן נופלין הם נופלים בפעם. והיא ממש כנדה שעד כמה תשהה עד שתוכל לטהר, ואחר שכבר תטהר אם תראה טיפת דם כחרדל נעשה בפעם אחת טמאה וימים הראשונים אבדו. וזה הכוונה אל הביטה דל כבודנו בגוים ושקצונו כטומאת הנדה וק"ל.

ובמקו"א (מועדים - בין המצרים) כתב באופ"א, וז"ל,

דרכי לפרש מה שנאמר ב'והוא רחום' [בשחרית של ימים ב' וה'] "הביטה דל כבודנו בגוים ושקצונו כטומאת הנדה". דלמה נקט דוקא טומאת הנדה הלא יש הרבה מיני טומאות, דידוע דשאר הטומאות באות מבחוץ, וטומאת הנדה באה מעצמה, וזה נמי הכוונה יען כי שקצנו כטומאת הנדה, שאנחנו מעצמנו משקצים זה את זה ע"י המחלוקת והוא כטומאת הנדה שבא מעצמה, וזה גורם להשפיל כבודנו גם אצל הגוים וד"ל.

ובתוך אריכות דברי המשך חכמה פר' חוקת (יט, יג) שמענו ביאור נוסף, וז"ל,

שהאומות העולם אומרים דהנדה שטומאתה יוצאת מגופה, כן הם אומרים על עם ה' שטמאים בגופם והחסרונות דבוק בתולדה שלהם ואינו מסיבה חיצונית, ולכן אין מקרבים לישראל ואין ישראל מתערבים בהם.