מהרשום עמדי בע"ה.
הנה מושג 'גבורות' הוא הנהגה בדרך למעלה מן הטבע. ומצינו בלשון המשנה: גבורות גשמים. ויעויין מהרש"א (ח"א חולין ס, ב) שביאר ענין ואדם אין לעבוד את האדמה, דכאשר עדיין לא היה אדם בעולם לא המטיר ה' אלוקים במדת הדין שהיה שליט, שהרי כך עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין, עד שבא אדם וביקש רחמים להפך מדת הדין לרחמים, וזהו שלבסוף שיתף הקב"ה את מדת הרחמים, והוא ענין שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים שהם מטילים כח וגבורה בפמליא של מעלה שהוא מדת הרחמים שיגבר על מדת הדין, עכ"ד.
ומבואר דאע"פ שגשמים זה בעצם חסדים ורחמים, ועי' חולין סג, א: א"ר יוחנן למה נקרא שמו רחם כיון שבא רחם באו רחמים לעולם, ופירש"י: רחמים - מטר, מ"מ זה בא באופן של מדת הגבורה והשלטת מדת הרחמים על מדת הדין.
וראה באדרת אליהו ריש פרשת וזאת הברכה, וז"ל:
גשמים אינן ע"פ טבע כלל, כי כל הדברים שבעולם אומרים הפילוסופים שהוא על פי הטבע, אף זריחת השמש ושקיעתה, אבל על הגשמים מודים שאינן ע"פ טבע, כאשר אנו רואים שפעמים לא ירד כלל, ופעמים ירד כל יום ויום, ולכן נקרא גבורות גשמים שבזה ניכר גבורות ה' יותר מכל הדברים.
ועי' עוד מש"כ בשנות אליהו ברכות (פ"ה מ"ב).
(ועי' אב"ע איוב (ה, ז), ובעבור בא הגשם לפרקים מעטים, גם יש עתים שיכלא הגשם בשעת הצורך, ויצעקו בני אדם אל הבורא ויצוה על העבים להמטיר וזה יהיה להם אות גדול, על כן הזכיר אחר עושה גדולות [ואין חקר נפלאות עד אין מספר] הנותן מטר).
וראה עוד אריכות דברים בספר העיקרים (מאמר רביעי פ"א) בענין גבורת הגשמים שאינה מפעולות הטבע, וביאר לפי"ז כמה פסוקים באיוב ובירמיה. וביאר על דרך זה מאמר חז"ל: גדול יום הגשמים יותר מיום תחית המתים, שתחית המתים לצדיקים בלבד, וגבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, שהכונה בזה לומר שכמו שתחית המתים אינו ענין טבעי כן הוא ענין המטר, יעו"ש.
ב) והנה כיוצא בזה מצינו בענין מזונותיו של אדם, מחד גיסא, הוא ענין חסד ומתנת חנם, וכמו שאומרים מכלכל חיים בחסד, וכן בברכת המזון: הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים. וכן אומרים עוד 'ובטובו הגדול', ושמעתי לבאר בזה לפי מה דאיתא בפסחים (קיח, א), למה נקרא שמו הלל הגדול, אמר רבי יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה. ומבואר שזה מדת גדלו שהוא מחלק מזונות, וכידוע ש'גדול' היינו מדת החסד.
ומאידך גיסא, ראה באליהו רבה או"ח סי' קצב שביאר בטעם שתקנו בברכת הזימון שם אלקינו ובברכת התורה שם הוי"ה, משום שגבי מזון הדין נותן לכלכל את כל הברואים לפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין, אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו כדכתיב למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, כי איזה שורת הדין נותנת להודיע דרכיו לברואיו הרי לא עשה כן לכל גוי שהם ג"כ ברואיו, לפיכך תקנו שם של רחמים.
ונראה דבאמת עצם נתינת המזונות הוא בדין ולא בחסד, וכדברי הא"ר, אבל יסוד הדבר מבואר במתני' שילהי קידושין: רבי שמעון בן אלעזר אומר, ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעתי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. הרי שמעיקרא המזונות מגיעים במדת הדין והמשפט, אלא שכיון שאדם מרע מעשיו הוא מקפח פרנסתו, ואז כל מזונותיו הן במדת הרחמים.
ולפי"ז מבואר דאמנם ענין המזונות שייך למדת הגבורה שהיא משליטה את מדת החסד על מדת הדין, והקב"ה בטובו הגדול זן ומפרנס גם למי שאינו ראוי לכך במתנת חנם .
ג) וראה עוד בטור או"ח סימן קיד דמחיה מתים כנגד שלשה מפתחות שלא נמסרו לשליח, ופרישה שם.
ולפי"ז יש לפרש 'מחיה מתים ברחמים רבים', יעוין בברכות (נה, א), שלשה צריכים רחמים... שנה טובה. ופירש"י: צריכים רחמים - צריכים לבקש רחמים שיבואו לפי שהם בידו של הקב"ה ואין להם רשות לבא אלא ברשותו.
ד) לפי"ז נראה לבאר עוד יתר השבחים האמורים בברכה זו. הנה כאשר אדם הוא מן הנופלים או מן החולים או מן האסורים ח"ו הרי יש כאן ר"ל הנהגה של מדת הדין, ומ"מ גבורות ה' לכבוש את מדת הדין בהשלטת מדת הרחמים בכך שהוא סומך הנופלים ורופא החולים ומתיר האסורים.
ה) וענין מקיים אמונתו לישני עפר דקאי על תחיית המתים, נראה דהנה בחתימה אומרים מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה, הישועה באה בדרך של צמיחה, המיוחד בתהליך של צמיחה הוא שדוקא מתוך הריקבון והכליון של הגרעין באדמה בא מכחו אילן רב פארות, וכן הוא דרך הישועה תמיד שהיא צומחת ועולה מתוך הצרות, והגאולה באה מתוך ההסתר פנים, וכלשונו הזהב של רבינו יונה שהחשיכה היא סבת האורה.
כך הוא תהליך הבנין והתקומה של כלל ישראל בצמיחת קרן למשיח בן דוד, וכך בתחיית המתים בב"א מרקב עצמות תהא התחיה ותחיינה העצמות היבשות. וזוהי מדת גבורתו ית' שמתוך מדת הדין בוקעת ועולה השפעת הרחמים.
וביותר נראה בהקדם דברי המדרש (שוחר טוב סוף מזמור יח), וז"ל: כתוב אחד אומר מגדול וכתוב אחד אומר מגדיל, ר' יודן אמר לפי שאין הגאולה באה על אומה זו בבת אחת אלא קימעא קימעא, ומהו מגדיל לפי שהיא מתגדלת והולכת לפני ישראל עכשיו הן שרויין בצרות גדולות וכשתבוא הגאולה בבת אחת אינן יכולים לסבול ישועה גדולה וכו', לפיכך היא באה קימעא קימעא ומתגדלת והולכת לפניו וכו'.
ונראה שזהו מענין גבורה דמשום שאין ביכולת המקבלים להכיל בבת אחת את אור הגאולה הקב"ה כובשו ומפציעו קימעא קימעא כשחר הזה שבוקע ומאיר לאיטו.