'ואתם אל יגמור' – בירידת המלקוש בניסן המאוחר
פורסם: ד' אפריל 03, 2019 11:05 pm
בקדושתא לפרשת החודש ב'משלש' המתחיל קיחת עלית עקד: "החדש הזה לכם לשמור, בסכם אסופי הר מור, ואתם אל יגמור שלשת אותות בו לשמור".
הקטע הזה עוסק בקביעת חודש ניסן שהוא נעשה על בהסכמת הסנהדרין הנאספים בהר המוריה, ואתם הקב"ה מסכים [כדאיתא בשמות רבה פרשת בא פרשה טו אות ב: ד"א החדש הזה לכם, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתיב (דניאל ד) בגזירת עירין פתגמא, אמר להם אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה שנא' (תהלים נז) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי], וקביעת החודש הזה אם לקובעו או לעבר את חודש אדר ולאחרו נעשה ע"פ שלשה אותות [סימנים, והכוונה לדברי הגמ' בסנהדרין (יא, ב), תנו רבנן על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה].
ב'סדר יוצרות המבואר כוונת הלב' בעריכת הרב יעקב לויפר (מכון תכין לבם ב"ב תשע"ה) החזירו עטרה ליושנה. בשלשת פיוטי הקדושתא הראשונים נהגו לומר פסוקים הקשורים לתוכן הפיוט לפני חרוז החתימה. מסיבה לא ברורה הושמטו כל הפסוקים האלו מן המחזורים והסידורים במאות השנים האחרונות, ומבנה הפיוטים נפגם בשל כך. במהדורה הנ"ל שבו והדפיסו את הפסוקים.
והנה כתוספת לקטע זה מופיעים שני פסוקים:
וחשבתי לבאר בס"ד, בגמ' ריש מס' תענית (ה, א; ו, א) פירשו שהמלקוש זמנו הוא ב'ראשון' בחודש ניסן, וזוהי ברכה מיוחדת של המלקוש בניסן – מלקוש בעתו (אגב, אולי ראוי לכוין על כך בברכת החודש ב'וגשמים בעתם').
והנה כאשר הסנהדרין עיברו את השנה, נמצא שחודש ניסן מתאחר, ועמו גם המלקוש וברכתו, ובזה הקב"ה גומר ומסכים עם קביעתם של הסנהדרין לעבר את השנה.
לא מצאתי עדיין תימוכין לרעיון כזה או בדומה לו.
הקטע הזה עוסק בקביעת חודש ניסן שהוא נעשה על בהסכמת הסנהדרין הנאספים בהר המוריה, ואתם הקב"ה מסכים [כדאיתא בשמות רבה פרשת בא פרשה טו אות ב: ד"א החדש הזה לכם, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולם אימתי אתה עושה את המועדות, שכן כתיב (דניאל ד) בגזירת עירין פתגמא, אמר להם אני ואתם מסכים על מה שישראל גומרין ומעברין את השנה שנא' (תהלים נז) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי], וקביעת החודש הזה אם לקובעו או לעבר את חודש אדר ולאחרו נעשה ע"פ שלשה אותות [סימנים, והכוונה לדברי הגמ' בסנהדרין (יא, ב), תנו רבנן על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה].
ב'סדר יוצרות המבואר כוונת הלב' בעריכת הרב יעקב לויפר (מכון תכין לבם ב"ב תשע"ה) החזירו עטרה ליושנה. בשלשת פיוטי הקדושתא הראשונים נהגו לומר פסוקים הקשורים לתוכן הפיוט לפני חרוז החתימה. מסיבה לא ברורה הושמטו כל הפסוקים האלו מן המחזורים והסידורים במאות השנים האחרונות, ומבנה הפיוטים נפגם בשל כך. במהדורה הנ"ל שבו והדפיסו את הפסוקים.
והנה כתוספת לקטע זה מופיעים שני פסוקים:
. פסוק זה נדרש על ענין עיבור השנה שהפייטן דבר עליו בחרוז האחרון.ככתוב (דברים טז, א) שמור את חודש האביב ועשית פסח לד' א' כי בחודש האביב הוציאך ד' א' ממצרים לילה
מה ענינו של פסוק זה לכאן? הלא ב'משלש' עסקינן ולא ב'מחיה', ואין בברכה זו מענין הזכרת גשמים.ונאמר (יואל ב, כג) ובני ציון גילו ושמחו בד' א' כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון.
וחשבתי לבאר בס"ד, בגמ' ריש מס' תענית (ה, א; ו, א) פירשו שהמלקוש זמנו הוא ב'ראשון' בחודש ניסן, וזוהי ברכה מיוחדת של המלקוש בניסן – מלקוש בעתו (אגב, אולי ראוי לכוין על כך בברכת החודש ב'וגשמים בעתם').
והנה כאשר הסנהדרין עיברו את השנה, נמצא שחודש ניסן מתאחר, ועמו גם המלקוש וברכתו, ובזה הקב"ה גומר ומסכים עם קביעתם של הסנהדרין לעבר את השנה.
לא מצאתי עדיין תימוכין לרעיון כזה או בדומה לו.