אמירת 'ויכלו' שאחר שמונה עשרה
איתא בגמ' שבת (קיט' ע"ב): אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו. דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר ויכלו, אל תקרי ויכלו אלא ויכלו. אמר רבי אלעזר: מניין שהדיבור כמעשה, שנאמר (תהלים לג'): בדבר ה' שמים נעשו. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו, וסר עונך וחטאתך תכפר.
בגמ' לעיל מבוא' שבתפילת שמונה עשרה של ליל שבת צריך לומר 'ויכולו'. ובספרים כתוב שצריך לומר ג' פעמים בליל שבת 'ויכלו'. א' בתפילה כדלעיל. ב' כשחוזר החזן. ג' בקידוש. במאמר שלפנינו נדבר בעז"ה במקצת בענין אמירת 'ויכלו' כשחוזר החזן.
המקור והטעמים
כתב הטור (סי' רסח'): וחוזרים ואומרים ויכולו בציבור משום י"ט שחל להיות בשבת שאין אומרים אותו בתפילה, שמתפללין 'אתה בחרתנו', ואז צריך לאומרו מפני שלא אמרוהו בתפלה. ואגב זה תיקנו לומר בכל השבתות. וגם להוציא מיד שאינו יודע אותו. וי"א שנהגו לומר אותו בקול רם ומעומד, משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית, וכתיב (דברים יט' יז'): ועמדו ב' האנשים. ודרשינן (שבועות ל'), אלו העדים שצריכים להעיד ביחד ומעומד, ולכן צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד, ע"כ. מדברי הטור משמע שזה עדות ולכתחילה צריך לומר 'ויכלו' בצבור. אך אם אין צבור אפשר לכאו' לומר בשנים כדין כל עדות. וכך כתב במשנה ברורה (שם ס"ק יט'): וטוב לומר אותה ביחד בצבור דעדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה, ועל כל פנים יהיה בשנים. אמנם הט"ז (ס"ק ה') אחר שהביא דברי הטור כתב: וע"כ נ"ל דיחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכולו דאין עדות ליחיד, ועדה שלימה בעינן להעיד להקב"ה דהיינו עשרה. ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה כנלע"ד, ע"כ. אמנם במ"ב הביא את דעת האליה רבא, דס"ל דגם יחיד יכול לאומרה, לפי הטעם הראשון שכתב הטור שחוזרין לומר 'ויכלו' משום יו"ט שחל להיות בשבת (שער הציון שם).
בחזו"א (או"ח סי' לח' י') העיר על דברי המ"ב שכתב 'ועל כל פנים יהיה בשנים', ונראה דאין להדר אחר שנים, דלא מצינו בפוסקים הידור של שנים. ויש לחוש דמחזי כמעמיד עדים על מעשה בראשית. וגם על מה שכתב בביאור הלכה, שהמתפלל בלחש ימהר לסים תפילתו כדי שיאמר וכלו עם הצבור. העיר החזו"א, שהוא צ"ע, דכיון דעיקר מעלת אמירת 'ויכלו' הוא יוצא בתפילת שמונה עשרה שאומר עם הצבור, והאמירה אחר התפילה היא הידור ולא מוזכר בגמ', ומעלת המאריך בתפלתו הוזכר בגמ', אין ראוי לקצר בשביל זה. ואפי' ביום טוב שחל בשבת, ע"ש.
הגדרת העדות
בספרי האחרונים נתנו גדר לענין 'העדות' באמירת 'ויכלו', שודאי שלא נוהג בזה דין הגדת עדות לכל פרטיה ודקדוקיה, שהרי נאמר בלילה ואין מקבלים עדות בלילה. וגם אינו נאמר בפני ב"ד. ולפי"ז ודאי שכשר גם בקרובים. רק להדגשת חשיבות אמירתו תקנוהו לאומרו בעמידה ועשו סימן לדבר שהוא כהגדת עדות. ובאמת אין כאן דיני עדות גמורה כלל שהרי אומרים אותה גם אב ובנו יחדיו וכו'. ומצד הסברא נראה דגם אמירת ויכלו עם האשה תחשב כעדות שנים, דהרי גם היא מצווה בעדות זו על בריאת שמים וארץ (ספר באר אליהו, או"ח א' סי' קלד'. הליכות שלמה, תפילה עמ' קעז', ע"ש).
אמנם בספר בית מנוחה (לרבי יהודה שמואל אשכנזי. ערבית של שבת - ג'. י"ל בליוורנו בשנת תרמ"ח) כתב: נשים באמירתן 'ויכלו' בין בתוך התפילה בין לאחר התפילה, נראה דיש להן שלא להתכוון לשם עדות, אלא כקורא בתורה, כיון דעיקר אמירת ויכלו הוא עדות שאנו מעידין להקב"ה במעשה בראשית, ונשים לאו בני עדות נינהו, ע"כ. אמנם בספר פתח הדביר (לרבי חיים בנימין פונטרימולי. סי' רסח' ז'. י"ל באיזמיר בשנת תרט"ו) האריך בזה הענין, וכתב דגם הנשים יאמרו אותו לשם עדות.
יחיד שבאמצע שמו"ע
העומד בתפילת הלחש ועדיין לא אמר 'ויכלו', ורואה שהצבור עומדים לומר 'ויכלו' שאחר שמו"ע, ימתין בתפילתו, ויאמרנה בלחש בשעה שיאמרוהו הצבור בקול. וכן אם הוא בסיום התפילה אחרי 'יהיו לרצון' שקודם 'אלקי נצור וכו', יאמר ויכלו עם הצבור (הליכות שלמה שם). [נכתב בס"ד ע"י א.פלשניצקי]