להשלים מנין או להתפלל במקום מכובד?

[סגי נהור]

מה מקורה ההלכתי של חובה זו לפעול לפי ההרגשים שלך?

משנה היא בריש פאה: גמילות חסדים אין לה שיעור, והיינו גמילות חסדים בגופו, כדמוקמינן לה בירושלמי.
וביאור הענין, שלא נתנה תורה חק וזמן למצוה זו, אלא איש איש כפי אשר ידבנו לבו כן עוסק בה, אם מעט ואם הרבה.
וכבר מצאנו אצל גדולי חכמינו, רבה עסק בגמילות חסדים מעט, ואביי עסק בה הרבה.

התכוונתי לשאול מהי החובה (או הסמכות) להכריע בין חסד לתפילה
וזו בעצם שאלה כללית למהלך החיים כשאתה נתקל בין שני אפשרויות ואין ביכולתך לקיים שניהם ואין ההלכה אומרת את דברה, ואתה מקבל החלטה לפי צו מצפונך ו'ההרגשים' - האם זה מה שנדרש ממך לעשות? ומה המקור לזה?

המקור הוא דבר משנה והלכה פסוקה בשו"ע (סי' רלא) שצריך האדם לשקול ולכוון את מעשיו שיהיו לשם שמים, והוא דבר התלוי בלב ("הרגשים" כלשונך).

[ביקורת תהיה]

המקור הוא דבר משנה והלכה פסוקה בשו"ע או"ח סי' רלא.

וזה לשון מרן שם בסוף הסימן:

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ – יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו – לֹא יַעֲשֵׂהוּ. וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.

[ביקורת תהיה]

מי שמוותר על חייו הרוחניים בשביל הזולת, זילא בעיניו רוחניותו, ולא שחשוב בעיניו זיכוי הרבים.

שמעתי ממורי

בֵּאוּר 'גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה'. וְהִקְשָׁה. וְהָעוֹלֶה שֶׁלִּפְעָמִים הַכְנָסַת אוֹרְחִים הוּא בִּטּוּל תּוֹרָה אוֹ סִפּוּרֵי לָשׁוֹן הָרָע וְכוּ', מִכָּל מָקוֹם גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים.

[אוצר החכמה]

על ספור לשה"ר איני יודע מי התירו. אבל על ביטול תורה זה הפירוש של המימרא. אבל צ"ע לגבי שימוש ת"ח לפי הדעה בתוספות כתובות שאפילו מת מצווה לא דוחה ומסתמא הא לא עדיפא.

[קרית מלך]

ראה בהליכות שלמה מה שכתב הגרש"ז בענין דברי התולדות בשם רבו הבעש"ט הק' זיע"א אלו, שכוונתו לאבק לה"ר, וכן שבשעה"ד היה מצרף סברא זו להקל [מתוך הזכרון].

הנני שב לעיקר הנידון. [למרות שבין התגובות הרבות הובהרה גם נקודת הדברים דלהלן, אך כמדומני שעדיין מן הראוי להעמיד דברים על דיוקם התורני.
הרב ביקורת תהיה הרבה לכתוב את רגשות לבו הטוב [המתפרץ מחד כהר געש לטובת המבוגרים מבלי להכיל שיש כאן שאלה נוספת אודות איכות תפילתו של בחור ביום ראש השנה, ומאידך בהתקפה חריפה על הכרעת ההלכה של מורה הוראה מופלג], אכן לרגשות לב יש מקום גדול בכל תחומי החיים על פי התורה, אולם כאשר עומדת בפני האדם שאלה הלכתית גרידא הרי פשוט וברור שעליו לנהוג כהכרעת ההלכה, ואין בכה"ג כל מקום לרגשות הלב, האריכות בזה אך למותר.
כשהנידון הוא האם על הבחור להצטרף למנין המבוגרים או שעליו להתפלל בקהל רב במחיצת רבו - ראשית דבר יש לדעת מהי ההלכה! על שאלה זו השיב לי אחד מגדולי מורי ההוראה בירושלים זצ"ל באופן ברור שהלכתית אין עליו חובה להשלים את המנין. כמובן דבריו נסבו על המבואר בשו"ע להדיא שאסור לאדם לעזוב את עירו אם הוא העשירי למנין, על כך אמר שאין לזה כל קשר לנידון דנן, מאחר שברור שתשעה יהודים אלו יכולים להתפלל במנין, אי לכך אין האחריות מוטלת על שכמו מה גם שאצל רבו יתפלל ברוב עם ובהדרת מלך
[לחידוד הדברים: וכי מאחר שבדיוק באותו רגע הוא זה שעבר ברחוב העיר הוטלה עליו המצוה להשלים להם את המנין? אתמהה!].

כעת נשאלת השאלה מה הרגשת הלב הנכונה בשעה כזו? לאחר שברור שמצד ההלכה אין עליו חיוב להשאר במקום.
כמדומני שגם על זה אמרו [בהשאלה כמובן] "אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו", ואין לאדם אלא מקומו ושעתו.

[ביקורת תהיה]

על שאלה זו השיב לי אחד מגדולי מורי ההוראה בירושלים זצ"ל באופן ברור שהלכתית אין עליו חובה להשלים את המנין.

אמנם בנוסח הראשון נאמר:

שאלתי את אחד מגדולי מורי ההוראה בירושלים זצ"ל מה היה על הבחור לעשות, והשיב לי בנחרצות שלא היה עליו להשאר ולהתפלל עמם אעפ"י שלא היה נשאר שם מנין.

משמע, הבחור לא התנהג כשורה. וכבר הזהיר אבטליון: חכמים, הזהרו בדבריכם.

[קרית מלך]

על שאלה זו השיב לי אחד מגדולי מורי ההוראה בירושלים זצ"ל באופן ברור שהלכתית אין עליו חובה להשלים את המנין.

אמנם בנוסח הראשון נאמר:

שאלתי את אחד מגדולי מורי ההוראה בירושלים זצ"ל מה היה על הבחור לעשות, והשיב לי בנחרצות שלא היה עליו להשאר ולהתפלל עמם אעפ"י שלא היה נשאר שם מנין.

משמע, הבחור לא התנהג כשורה. וכבר הזהיר אבטליון: חכמים, הזהרו בדבריכם.

לא הבנתי מה ראית לחלק: התשובה ההלכתית היתה אכן פשוטה וברורה. אינני רואה כל הבדל בין הדברים שכתבתי.