נוסח העולם הוא לומר מילת זכור עם קמ"ץ. והנה רבינו הבני יששכר כתב בטעם הדבר בבני יששכר (מאמרי חודש תשרי מאמר ב - יום הכסא אות לא):
בתפלת אבינו מלכנו, זכור כי עפר אנחנו, הנהוג לומר זָכור בקמ"ץ, ואין לזה ביאור לכאורה, ומובן הדבר עפ"י מה שכתב הרב הקדוש בעל עשרה מאמרות [חיקור דין ח"א פי"ב] בפסוק כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו [תהלים קג יד], ופירש בו, כי הוא ידע יצרנו הזכור בתורה שקדמה אלפים לעולם, כי כאשר עדיין עפר אנחנו רצ"ל כאשר היינו עדיין בהעפר קודם להויה כבר היתה התורה ומבואר בה כי יצר לב האדם רע מנעוריו [בראשית ח כא] עכ"ד.
ולפי זה גם בתפלה הנ"ל אנחנו אומרים אבינו מלכנו פתח שערי שמים לתפלתינו, ואח"כ אומרים זכור כי עפר אנחנו וכו', היינו עפ"י מה דמבואר בזהר [ח"ג קי"ב ע"א] ברא דמלכא עייל בכל חדרין ובכל תרעין בלא רשו עיין שם, וזהו שאמר זכור כי עפר אנחנו, כבר נזכר בתורה בעוד היינו עפר, היינו בהעפר, כבר נזכר שם בנים אתם לי"י אלקיכם [דברים יד א], וכיון שאנחנו בנים, פתח כל שערי שמים וכו', דהבן עייל בכל תרעין דמלכא, כנ"ל.
אכן באגרא דפרקא (אות נה) כתב הבני יששכר איפכא:
שם [בעשרה מאמרות], כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו [תהלים קג יד]. תיבת זָכוּר אין לו ביאור כאשר כתבו המפרשים, ופירש בו הרב, כי הוא ידע יצרנו הזכו"ר (בתורה שקדמה אלפים לעולם) כי (כאשר עדיין) עפר אנחנו ר"ל כאשר היינו עוד בהעדר קודם להויה כבר היתה התורה, ומבואר בה [בראשית ח כא] כי יצר לב האדם רע מנעוריו ע"כ. ולפי"ז בתפלת אבינו מלכנו אין לומר זכור בקמץ רק בשבא זְכוֹר והבן.
הדברים נראין כסותרים להדדי. האם יש לאחד מן החברים הסבר בדבר?