בפיוט "שמרו שבתותי" (זמירות ליום השבת; שם המחבר חתום בראשי החרוזות 'שלמה חזק', יש מייחסים אותו לרשב"ג): לעמל קראו דרור. ונתתי את ברכתי. אשה אל אחותה לצרור. לגלות על יום שמחתי.
ונראה לבאר המכוון, הנה 'לעמל קראו דרור' מיוסד עה"פ בפרשת בהר (כה, י): וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם. 'ונתתי את ברכתי' מיוסד עה"פ האמור שם על ברכת השנה השביעית שנת השמיטה (כה, כא) וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים.
הרי לנו שהפייטן מצא קשר ושייכות בין היובל והשמיטה ליום השבת קודש, ונראה שזה עומק כוונתו בהמשך דבריו "אשה על אחותה לצרור, לגלות על יום שמחתי", שיש שפירשו שהמכוון הוא שיהיו עוד ועוד ברכות שיהיו צרורות יחד, אולם יותר נראה שהכוונה היא שהשמיטה שהיא שנה שביעית – שבת הארץ היא בחינת אחות וצרה ליום השבת, ולא ללמד על עצמה לבד יצאה, אלא "לגלות על יום שמחתי", דהיינו יום השבת, יום שמחת הקב"ה.
ונראה לטעום בקצה המטה מיערת הדבש הטמון כאן, ובהקדם דיוק לשון המקראות, דהנה כבר ידוע שישנם הרבה שינויים בעשרת הדברות בין אופן כתיבתם בפרשת יתרו לאופן כתיבתם בפרשת ואתחנן, וניתנו להידרש בכמה פנים.
והשינוי הגדול הוא בדברה של שבת קודש, מלבד החילוק בין זכור לשמור, הנה בדברות דפרשת יתרו כתיב (כ, ט-יא): שֵׁ֣֤שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣֖יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒: וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֣֖ת לד' אֱלֹהֶ֑֔יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֙֜ וּבְהֶמְתֶּ֗֔ךָ וְגֵרְךָ֖֨ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ: כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה ד' אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־ כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ ד' אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ.
הנה כי כן, נזכר הציווי על השביתה ממלאכה, וגם נזכר הטעם שענינו הוא 'זכר למעשה בראשית', כי ששת ימים עשה ד'... וינח ביום השביעי.
ואילו בדברות בפרשת ואתחנן (ה, יג-טו) שֵׁ֣֤שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣֖יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒: וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֣֖ת׀ לַד' אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָ֛נוּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ: וְזָכַרְתָּ֗֞ כִּ֣י־עֶ֥֤בֶד הָיִ֣֨יתָ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗֔יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֩֜ ד' אֱלֹהֶ֤֨יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֥֤ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ ד' אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת.
הרי שכאן נוסף ההדגשה על המנוחה – למען ינוח, ולא רק שביתה ממלאכה, וכן טעם נוסף שענינו הוא 'זכר ליציאת מצרים', וזכרת כי עבד היית... ויוציאך.
והנה ידוע וא"צ לפנים שענין ל"ט מלאכות יסודו הוא מענין השביתה זכר מעשה בראשית, שאסרה תורה כל מלאכת בריאה ויצירה, מלאכת מחשבת אסרה תורה, אולם בנוסף ישנו ענין של מנוחה, והיינו לא רק הימנעות ממלאכת יצירה אלא גם מנוחה מעמל וטירחה בעלמא, ויסודו הוא מענין המנוחה וביטול העבדות 'זכר ליציאת מצרים'.
ונראה בדברי הרמב"ם שענין זה של מנוחה זהו אחד מטעמי איסור מוקצה, וז"ל (פכ"ד הי"ב): אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח.
ומעתה לא רחוק הוא לומר ששני ענינים אלו מקבילים לשמיטה ויובל, שמיטה ענינה הוא זכר למעשה בראשית, חידוש העולם, 'כי לי הארץ', ואילו היובל ענינו הוא זכר ליציאת מצרים, וביותר מורה ע"ז ענין שילוח עבדים. [עי' במשך חכמה ריש פרשת בהר].
וזהו מה שלמד הפייטן 'אשה אל אחותה לצרור – לגלות על יום שמחתי', מלבד 'ונתתי את ברכתי' האמור לגבי השנה השביעית, גם את 'לעמל קראו דרור' דומיא דשלוח עבדים, והיינו שאין די בשביתה ממלאכה, אלא צריך מנוחה מכל עמל וטורח.