מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

דעת תפילה ופירושה, חקר ועיון בנוסחאות ומנהגי התפילה, לשונם ומקורם של פייטנים
נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' מרץ 14, 2021 11:07 pm

טֶרֶם מֵרוּר מִמְּעֻנִּים יֻשְׁבַּת. יְשׁוּעָה צָמְחָה לִנְצוּרֵי כְּבָבַת: כִּתַּרְתָּ כְלִיל לְנֶפֶשׁ מְשִׁיבַת. לְשֶׁעָבַר קִדַּמְתָּ מַתַּן שַׁבָּת.

מבואר ענין 'מצמיח ישועה' עוד בהיותם במצרים, והיינו בעוד שהיו מעונים קודם שהפסיק השעבוד, כבר ניתנה מתנת השביתה והמנוחה של שבת, כדאיתא במדרש (שמו"ר ה, יח). וראה עוד להלן: סִגַּבְתָּם חוֹק מַרְגּוֹעַ וָנוֹפֶשׁ. עֲרוֹךְ תְּחִלָּה לִמְשִׁיבַת נָפֶשׁ.

ועומק הענין של מצמיח ישועה נתבאר בדברי הרמח"ל בספר דעת תבונות, וז"ל,
אמנם, הנה זה הוא מחוקו של היחוד העליון לבדו ב"ה להראות עוצם ממשלתו השלימה; שכל הזמן שהוא רוצה, מניח העולם להיות סוער והולך בילדי הזמן, עת אשר שלט הרע בעולם; ולא עוד, אלא שאינו מעכב על ידי הרע הזה מעשות כל אשר בכחו לעשות, ואפילו מגיעות בריותיו עד הדיוטא התחתונה. אפס כי לא מפני זה יאבד עולמו, כי הממשלה לו לבדו, והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ, והוא ירפא, ואין עוד מלבדו. והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל, אשר לא ירך לבם לא מאורך הגלות ולא ממרירותו הקשה. כי אדרבה, הרשה הקדוש ברוך הוא והניח לרע לעשות כל מה שבכחו לעשות, כמו שביארנו. ובסוף הכל כל יותר שהקשה הרע את עול סבלו על הבריות, כן יותר יגלה כח יחודו ית' וממשלתו העצומה אשר הוא כל יכול, ומתוך עומק הצרות הרבות והרעות מצמיח ישועה בכחו הגדול.

ויתכן שעולה מן האמור טעם נוסף לקביעת 'שבת הגדול' כהודאה על הניסים הגדולים בתוככי מצרים עוד קודם הגאולה, כי זכות השביתה בהיותם במצרים היה באותה בחינה של 'מצמיח ישועה' כמו ה'משכו וקחו לכם' בהיותם במצרים.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' מרץ 14, 2021 11:09 pm

בְּחֵיל אֲלָפִים רְבָבוֹת תִּשְׁעִים. וּבְצֶדֶק נִפְקַד לְתֵשַׁע וְתִשְׁעִים. הוּעֲמָסָה מַשָּׂא פְרָדִים תִּשְׁעִים.

המכוון הוא ע"פ הא דאיתא בתרגום יונתן פר' בא (יב, יב): וְאִתְגְּלֵי בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בִּשְׁכִינַת יְקָרִי בְּלֵילְיָא הָדֵין וְעִמִּי תִּשְׁעִין אַלְפִין רִבְוָון מַלְאָכִין מְחַבְּלִין וְאֶקְטוֹל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם, וראה מדרש שכל טוב שם.

וכן ע"פ דברי הגמ' בבכורות (ה, ב): אמר ר' חנינא, שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, א"ל גזירת הכתוב היא, ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

וחזינן הדגשה על המספר תשעים וצ"ב.

ומעניין הדבר שגם על הגאולה דלעתיד לבוא איתא במדרש יאשיהו (מובא אוצר המדרשים) בזה"ל, תנו רבנן קודם שתפול אדום הרשעה עשרה מקומות יחרבו ועשרה שופרות יתקעו ועשרה קולות ישמעו וחמש עשרה מדינות יקטלו זועות ועשרה קרנות מלכות יהפכו ומלך עז פנים יעמוד וגזרות רעות יגזרו במלכותו ומלך אדום יצא ועל אלכסנדריא יצא, ורעה גדולה בעולם יהיה ושלש שנים ימרוד ושרי אדום יפולו ועשר מלחמות יהיו וישראל באותה שעה מתגברין וכל או"ה ינתנו בידי ישראל. הה"ד ונתתי את נקמתי באדום. עתידין תשעים ספינות מארץ מצרים לילך לאדום ובכל ספינה וספינה תשעים אלף מישראל וכשנכנסין בים יאמרו ישראל מה לנו באדום מי יובילנו עיר מצור וגו' (תהלים ס' י"א) וישראל הולכים וחונים על צור מ' ימים וביום מ' עומדין בעת ק"ש ואומרים בקול רם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וחומת המדינה נופלת והמדינה נכבשת וכל הגוים שבתוכה מתים ואין לאחד מהן רוח מפני פחד ישראל, וישראל נכנסין במדינה ובוזזין מתוכה כל כסף וזהב שלהם והשאר עושין אותו חרב מתוכה, ומשם ילכו לאדום (נ"א לרומי) ומביאין כלים של בית המקדש ומלך משיח יצא עליהן והן באין לירושלם.


נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' מרץ 14, 2021 11:37 pm

ולמה אכילת חמץ עד שש שעות, זכר לחפזון שכינה להעביר גזירות רעות.

ביאור הדברים ע"פ מה דאיתא במכילתא דרבי ישמעאל פר' בא (מסכתא דפסחא פרשה ז), רבי יהושע בן קרחה אומר ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון ישראל. אתה אומר כן או אינו אלא חפזון מצרים כשהוא אומר כי גורשו ממצרים הרי חפזון מצרים אמור. ומה תלמוד לומר בחפזון זה חפזון ישראל. אבא חנן משום רבי אליעזר אומר זה חפזון שכינה אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות וכו'.

ובפשוטו ביאור דברי המכילתא הוא כמו שכתב בספר תורת חיים בסנהדרין (צח, א), וז"ל, והטעם לפי שישראל לא היו ראויין להגאל מצד מעשיהן ולא נגאלו אלא מפני שהזמן גרמה שנאמר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים שהגיע השעה שקבע לגאלם ואלו עבר הזמן אפילו כהרף עין מיד היה מקום למקטריגים שלמעלה לקטרג עליהם אלו עבדו כוכבים ומזלות. ואלו עבדו כוכבים ומזלות והיינו דאיתא במדרש ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון שכינה פי' השכינה היתה ממהרת מפני המקטריגים להוציא באותו הרף עין שקבע להן.

והרחבת הענין במדרש שיר השירים רבה (פרשה ב), רבנן אמרי קול דודי הנה זה בא זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין אמרו לו משה רבינו היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם אלא מדלג על ההרים ואין הרים אלא עבודת כוכבים המד"א על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו ובחדש הזה אתם נגאלים שנא' החדש הזה לכם. [ועי' בספר בית הלוי דרוש ב].

אכן צ"ב, מה ענינה של חפזון דשכינה שייכא להקדמת איסור חמץ בערב הפסח, וגם מהו 'להעביר גזירות רעות'. וצריך תלמוד.

ומצאתי בספר שם משמואל (צו תערב), וז"ל,
בפייט ולמה אכילת חמץ עד שש שעות, זכר לחפזון שכינה להעביר גזירות רעות. הפירוש פשוט, כי ששה חדשים מקודם פסק השעבוד שנפסק מהם כח המצרים שנמשל לחמץ, ולא זכו לבוא לתחת כנפי השכינה שהוא דוגמת המצה שהיא מאכל בלי פסולת עד פסח, וזה הי' חפזון שכינה להעביר גזירות רעות שהוא השעבוד עוד קודם תם קץ הגלות, שהרי ברית בין הבתרים היתה בפסח כפירש"י (שמות י"ב מ"ב) בפסוק ליל שמורים, ושלמו ימי הגלות נמי בפסח. ויש לומר שהרי זה כענין מתן תורה שהי' רחוק מעת היציאה שלשה חדשים ובמדרש שהוא ג' חדשי הבחנה, ופי' המהר"ל כדי שיהיו נבדלים לגמרי מהמצרים בלי שום חיבור. וכענין זה יש לומר בטעם פסיקת השעבוד ששה חדשים מקודם. וזהו לימוד למשכיל שצריך מקודם הפסח לטהר לבבו, ולא להמתין עד יגיע יום הפסח, ולזה בא הרמז ג"כ באכילת חמץ שנאסר מחצות, ואתה דע לך.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' מרץ 15, 2021 4:14 pm


יָחִיד שְׁמָרָהּ לְמִדָּה שְׂרוּעָה. כְּלוּלוֹתַיִךְ אֶזְכּוֹר חֶסֶד לְפָרְעָה. לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.


שרועה היינו גדולה כדכתיה בפרשת אמור (כב, כג), שרוע או קלוט, ופירש"י, שרוע – אבר גדול מחבירו. ואולי יש לכלול בכוונת הפייטן שהרי לא היו במצב רוחני נעלה בכל מצבם, וכפי שקטרגו הללו עובדי עבודה זרה וכו', ואותה האמונה – הנאמנות לד' שהלכו אחריו בארץ לא זרועה היה בבחינת 'שרוע' אבר גדול מחבירו, ומ"מ ד' זוכר להם זכות זאת במדה גדולה.



עֲדָרִים הִשְׂכִּילוּ מַדָּע לְהַחֲכִּימָם. פִּסַּת מִשְׁאָרוֹת נָשְׂאוּ בְּהַשְׁכִּימָם. צְרוּרוֹת בְּשִׂמְלוֹתָם עַל שִׁכְמָם.


בפשוטו הכוונה להא דנשאו בני ישראל את משארותם – שיירי מצה ומרור על שכמם, עי' ברש"י פר' בא (יב, לד). אלא שצ"ב מה ענין מדע וכמה לכאן, והרי אין כאן אלא חביבות מצוה.

ואולי יש לומר לפי המבואר במעשה רוקח על הרמב"ם פ"ח הי"ז שבעשיית המצות יש דין 'מצוה בו יותר מבשלוחו' לטרוח בעצמו יותר משאר המצוות, וז"ל,
גם בהגהות מהרמ"ע מפאנו כת"י כתוב לקושיית הרה"מ וז"ל וי"ל לרש"י ז"ל דבצרכי מצה יש לו לטרוח בעצמו ממש וכמ"ש הטור או"ח סי' ת"ס שהרא"ש היה משתדל בהם והיה מסייע בעריכתן וכן עושים חסידים בעלי מעשה כנראה שם מה שאין כן בערב חג הסוכות בצרכי סוכה ואף על גב דבכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו כדאמרינן בפרק האיש מקדש, שאני מצה דכתיב בה ושמרתם את המצות ואיכא כרת ואמרינן במכילתא משארותם צרורות בשמלותם על שכמם ר' נתן אומר והלא היה להם בהמות אלא שהיו ישראל מחבבים את המצות וגו'.

וכן נראה בפסקי הראשונים ומנהגיהם שהזהירו במיוחד על כך שיטרח כל בר ישראל באפיית המצות שלו בעצמו ומייתו עלה דרשה זו דמשארותם צרורות בשמלותם על שכמם, עי' במנהגי מהר"ש מנוישטט סי' כ ובמהרי"ל.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' מרץ 15, 2021 4:16 pm

סַכִּינֵי דְּאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהוּ חֲמִירָא לַאֲרוּחִין. אִם אֶפְשַׁר לַעֲשׂוֹתָן חֲדָשִׁים הֵם מְשֻׁבָּחִין.

בשו"ע סי' תנא סעיף ג: והנדן של סכינים אין לה תקנה בהגעלה ואסור להכניס בה הסכין, בפסח (מהרי"ל).

ובט"ז (ס"ק ה): ועי"ז מצינו שפיר בפיוט וז"ל סכינא דאשתמש בה חמירא לאורחי' אם הם חדשי' משובחין ואם לאו מגעילן ברותחין מבואר כמ"ש דאע"פ דמצד הדין סגי ברותחין מ"מ הקונה סכינים חדשים הן משובחים והוא יותר טוב.


וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין לָשִׁין דִּלְמָא יִשְׁגּוּן. אַף עַל גַּב דְאַפְיֵה יִשְׂרָאֵל בַּר דֵּעָה לָא יְנַהֲגוּן.

יעויין בתשובות הרשב"א (ח"א סי' כו) וז"ל,
שאלת מה שייסד הפייט באזהרות הפסח נמנע שלא ילוש חרש שוטה וקטן וגר שכפר. וכל האוכל מצה על ידיהם יבוש ויחפר ואף על פי שאתה ישראל בר דעה ושפר כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר. אם הלכה כן ואפילו במצה של מצוה, כי לא מצאתי כן בשום מקום שיהא אסור ללוש חרש שוטה וקטן... ולפי דבריהם במצה דמצוה חרש שוטה וקטן פסולין לה שהרי צריכה שימור לשם מצה ואילו אינן בני דעת. ואם היו אחרים עומדים על גביהן ומלמדין אותן בחרש וקטן דאית להו דעתא קלישתא ואינן שוטים גמורים יוצאין בה. אבל בשוטה אין יוצאין בה. ואם הדברים כן גם הפייט אפשר שייסד כן בשאין אחרים עומדין על גביהן אלא שרואין אותן כשהן לשין ולא קלקלו בלישתן ואפייתן. ושוטה בכל ענין ואפילו אחרים עומדין על גביהן.
[ועי' מ"מ הל' חמץ ומצה פ"ה ה"ט).

ובפי' ר"ש מפלייזא המובא באור זרוע כתב לבאר דבר זה, וז"ל, ואף על פי שעיקר השימור מן האפיה וישראל חכם אופה ואעפ"כ בשעת לישה כמו כן צריך שימור גדול והא פשיטא דעיקר השימור בשעת הלישה. וראיתי בשכ"בר בשם הקדוש רבי' יעקב דאורליינש באפיה ישראל לא ינהגון. היה מפרש אף על גב דלגבי גט מועיל ולגבי שחיטה דיעבד מ"מ לכתחילה החמירו משום חומרא דחמץ ועוד שנוהגין לעשות חמץ ולא ישימו על לבם ליזהר.

ועי' בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' קמג.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' מרץ 15, 2021 4:17 pm


מַצָּה וְיַיִן צָרִיךְ הֲסֵבָּה. מָרוֹר אֵין בּוֹ כֵּן חוֹבָה.


משמע שאם רוצה יכול להסב גם במרור אלא שאין בו חובת הסבה, ובס' הערות למרן הגריש"א פסחים (קח, א) דייק הכי מלישנא דגמ' "מרור אין צריך הסיבה", דמשמע שאם היסב יצא, רק דאין צריך ונקרא הדיוט. ובלשון הפוסקים (עי' באר היטב ומשנה ברורה ריש סי' תעה) משמע שאף לכתחילה הרשות בידו להסב, מיהו בסתימת לשון המ"א שאם היסב יצא משמע דהיינו רק בדיעבד, ועי' בשו"ת דברי יציב או"ח סי' רי.

שָׁקִיל גַּרְגִּירָא אוֹ כַרְפְּסָא אוֹ כֻּסְבַּרְתָּא אוֹ חַסָא וְיִטְבּוֹל בַּחֲרוֹסֶת וִיבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.


מבואר שגם הטיבול הראשון של הכרפס הוא בחרוסת, וכן נמצא בדברי כמה ראשונים, בריטב"א "ונהגו לאכול כרפס, ויש לנו לטבלו בחרוסת", ובספר המנהגות לר"א מלוניל, ובכל בו סי' נ.

ומצינו בזה הרחבת דברים בספר המנהיג וז"ל,
ומברך בורא פרי האדמ' וטובלן בחרוסת, וכן מנהג כל ישראל בספרד ופרובינצ' וברוב צרפ' לבד תלמידי רבינו שמואל ורבי' יעקב נ"ע אחיו מצרפת שהנהיגום לטבול טיבול ראשון בחומץ וכל דבר חוזק וקיהוי להמית הקפא הוא תולעת שבירקות שלא יזיק לאדם, אבל בחרוסת לא יתכן,
ויעו"ש עוד.



וְכַד אָכִיל יֶחֱצֶה אַחַת מִשָׁלֹשׁ מַצוֹת וְאֵין בְּרָכָה עִמָּהּ. מַחֲצָה בִקְעָרָה וּמַחֲצָה בְשֻׁלְחָן לְהָשִׂימָה.

העירו דמבואר שאף החצי הגדול של האפיקומן משאיר מונח על השולחן לפניו רק מוציאו מן הקערה.

וכן איתא במהרי"ל (סדר ההגדה סי' כא): אמר מהר"י סג"ל דיעשנו ממצה שנייה. ויניח האפיקומן לפניו ע"ג השלחן תחת המפה, זכר לצרורות בשמלותם, וכן בא"ח. ועוד טוב להיות מונח לפניו שלא ישכחנו לאכול בגמר הסעודה.

ובלשון השו"ע (סי' תעג סעיף ו) איתא ונותנין אותה תחת המפה, ובעטרת צבי (ס"ק כ) העתיק מתשובות מהרש"ל סי' פח: וחלק גדול יטמין וגם ראוי לכרכה בתוך המטפחת. ולהניח בין הכר והכסת זכר למשארותם צרורות בשמלותם, ולא להצניע לבד. וגם כשרוצה לאכול יוציא מטמון, כמו שהוא טמן בתוך המפה.

וכן איתא בלקט יושר: וזכורני שהיה כורך חציה של אפיקומן במפה קטנה שהיתה נאה, ועשה תחת הסיבה שלו.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' מרץ 15, 2021 4:19 pm

מוֹשֵׁךְ מֵהַקְּעָרָה שְׁנֵי תַבְשִׁילֵי דְּאִנּוּן בִּשְׂרָא וְכַוְרָא צְלִילֵי. אִי נַמֵּי גַּרְמָא וּבִשּׁוּלֵי. וּמַגְבִּיהַּ קְעָרָה וְלֵימָא הָא לַחְמָא עַנְיָא כֻּלֵהּ.

עי' בתוס' בפסחים (קטו, ב ד"ה למה עוקרין), וז"ל,
ומה שנוהגין לסלק שני תבשילין בשעת הגבהה כדי שלא יהא נראה כמקדיש קדשים בחוץ, וכן יסד ה"ר יוסף בסדרו מושך מהקערה שני תבשילין ומגביה קערה ולימא הא לחמא עניא כו'. ולא יתכן דהא דאמר בשר אינו צריך להגביה היינו בשעה שאומר פסח זה דאז ודאי נראה כאוכל קדשים.

ובראבי"ה סי' תקכה מביא ג"כ שיטה זו, ומסיים בה:
ורבינו שמואל פוסק שהתלמוד לא אמרו על זה אלא כשאמר מצה זו שאנו אוכלין וכו' [אז מגביה את המצה], וכשאומר מרור זו שאנו אוכלין וכו' אז מגביה את המרור, אבל כשאומר פסח זו שהיו אוכלין וכו' אין לו להגביה ואינו אומר שאנו אוכלין. אבל הגבהה זו כשאומר כהא לחמא אינו אלא לשמחה בעלמא כמו בהגבהות הכוסות של לפיכך אנחנו וכו'.

והנה יש לדקדק במה שיסד הפייט 'ולימא הא לחמא עניא כולה', מהו כולה ומהו מקצתה.

ויתכן דהנה מצינו במנהגי מהר"ש מנוישטט (סי' כ):
לא הגביה הקערה ולא דחף אותה כשאומר הא לחמא, אלא נטל המצה מן הקערה והגביה אותה בידו, והניח הקערה לעמוד לפניו עד שאמר מה נשתנה, ואז סילק הקערה עם המצות והכל מן השולחן עד שאמר ר"ג, אז החזירה. ושאלתי לו א"כ מה צריך להזכיר בספרים אם צריך להסיר הב' תבשילין או לא, מאחר שדי בנטילת המצה בידו, ואמר מה שכתבו בספרים היינו לאותם שאינם עושין, אבל בעושין כן טוב יותר.

ומצינו הרחבת דברים בזה בספר תלמידו מהרי"ל (סדר ההגדה סי' כב):
הא לחמא, באומרו יהיו התבשילין מסולקין מן הקערה, וכן נהג מהר"י סג"ל בעצמו לסלקם. ודרש ברבים דאין צורך, ורוב רבותינו כתבו כן. ויגביה הקערה עם המצות ויחזיקה כן, דהא צ"ל כל דכפין ייתי ויכול. ואי עתה מסלקנה ממאי יאכלו ויאמר עד מה נשתנה. ואז יסלקנה עד סוף השלחן עד שהגיע לומר עבדים היינו. ואז יחזירנה לפניו לקיים פירוש לחם עוני שעונין עליו דברי ההגדה. ולכך יהיו אז מקצת המצות מגולות עד לפיכך כדפי' לעיל. מהר"ש כשאמר הא לחמא לא הגביה הקערה אלא דחפה כמו שפי' המיימון. ופעם אחת לא הגביה ולא סלק הקערה באמרו הא לחמא. אך הניח הקערה והגביה המצות בידו והניח הקערה עד שהגיע למה נשתנה, ואז החזיר מצות בה וסילק הקערה עם כל אשר בה מן השלחן עד שהגיע לומר ר"ג. ושאלו לו א"כ מאחר דדי בהגבהת המצות לבד מה הצריכו רבותינו לחלק בהסרת התבשילין. ואמר היינו לפי אותם שאין עושין כן אבל הטוב והישר לעשות כן להגביה המצות לחודייהו.
[אמר מהר"י סג"ל יש מרבותינו שפסקו כשאומר הא לחמא שמסלקין הקערה מיד, והרוקח והרא"ש כתבו כשמגיעין לבני חורין אז יסלקנה ועד שם יגביהנה, וסעד לדבריהם נראה לן כיון דקאמר כל דכפין ייתי כו' צריך להיות לפניו. ואח"כ מסלקין במקום עקירת השלחן דבימיהם בשביל שישאלו התינוקות והא עדיין לא אכלנו ואתם מסלקין השלחן. ורוב רבותינו כתבו כשמגביה הקערה אין צריך להסיר התבשילין. אמנם רבינו יוסף ט"ע יסד כן וכן רבינו שמחה, ומקצת רבותינו פוסקים נוהגים להוציא וכן נהג מהרי"ל להוציאם.

נמצינו למדים מכל האמור, שמצד אמירת 'הא לחמא עניא' באמת היה עדיף לאחוז רק המצות בידו ולא להגביה הקערה כלל, ולא היה צריך לסלק מן הקערה את השני תבשילין, אלא כיון שאומרים כל דכפין ייתי וייכול דבריו מוסבים על הקערה, ולכן מגביה את הקערה.

ונראה שזהו שהדגיש הפייט שאומר הא לחמא עניא כולה, ודוק.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' מרץ 15, 2021 4:21 pm

וּבָרְבִיעִי הַלֵּל מִצְרִי לְתַנּוֹ. בַּל יִטְעוֹם כְּלוּם בְּאִישׁוּנוֹ.

לאישונו – היינו בלילה, ויש שדנו מכאן להוכיח שהאיסור לאכול ולשתות אחר אפיקומן הוא כל הלילה ולא רק עד סוף זמן אכילת הפסח כל חד כדאית ליה, יעוי' בזה בהרחבה במאמר "אפיקומן וסיפור יציאת מצרים אחרי חצות", מאת הרב צבי שינברגר, קובץ בית אהרן וישראל קיב, תשס"ד, עמ' קב.



וְנוֹטְלִין וְלֹא מְבָרְכִין שֶׁמַּיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה וְאֵין טְעוּנִין בְּרָכָה.


כבר העירו שבפיוט כאן וכן הרבה ראשונים (עי' מהרי"ל סדר ההגדה סי' מא) הזכירו מים אחרונים בסדר ההגדה, ואילו בסימני 'קדש ורחץ' לא בא זכרו, ועי' בזה בשו"ת שיח יצחק סי' רכ ובספר הליכות שלמה.


זוֹכֵר בַּשְׁלִישִׁי בִּרְכַת מְזוֹנוֹ. וְלִשְׁאָר הַבָּתִּים תְּחִלָּה וְטוֹעֵם הַכּוֹס עַד מִשֶּׁלּוֹ אֵינוֹ.


בפי' ר"ש מפלייזא המובא באו"ז: ומה שיסד הפייט ולשאר הבתים תחילה וטועם הכוס עוד משלו אינו, הקדמונים פירשו כי המוציא אחרים י"ח בשאר בתים [א"ה, דעליה קאי לעיל, חָלִיף לְכַמָּה בָתֵּי וְעָבִיד כִּי הַאי גַּוְנָא עַד הָכָא]. יקדש וישתה ויטבל ויאכל ויאמר הגדה ויברך על כוס שני וישתה ויברך על אכילת מצה ומרור ואוכל וכן עד כמה בתים אבל אפיקומן לא יאכל דלא יוכל מעתה לא לאכול ולא לשתות ומטעם זה לא ישתה כוס של ברהמ"ז דלא יוכל לשתות אחר כוס שלישי ועוד איך יברך בהמ"ז ולא יאכל אפיקומן ואח"כ הולך בביתו וגומר סעודתו ושותה ד' כוסות כסדרן.


קִמְעָא לִשְׁתּוֹת מַיִם יְכַנֵּס. אִם חוֹלֶה הוּא אוֹ אִסְטְנֵס. וּבָעֵי לְמִשְׁתֵּי חַמְרָא מִשּׁוּם אוֹנֵס. לוֹמַר בַּחֲמִישִׁי הַלֵּל הַגָּדוֹל יִשְׁתַּנֵּס.


יעויין בתוס' פסחים קיז, ב ד"ה רביעי שהביאו דברי הפייט וחולקים עליו. והנה בלשון התוס' "וכן מה שאוסר לשתות אפי' מים הא לא מבטלי טעם מצה דאפילו אחר הפסח לא אסר לקמן רק מיני מיכלא אבל מיני מישתיא אפילו יין לא מצינן לאסור", מבואר שריט"ע אוסר לשתות מים. וצ"ב דבלשון הפיוט מבואר שמעט מים מותר לשתות – קמעא לשתות יין יכנס. ולכאורה היינו משום דסבירא ליה דאמנם מעט מים לא מבטל טעם מצה ומשא"כ יין שאפילו מעט מבטל הטעם, אבל הרבה מים מבטל.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' מרץ 15, 2021 4:21 pm

וְשִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּין עַל רִיב לֹא לוֹ מִתְעַבֵּר. כִּי לִפְנֵי כִשָׁלוֹן גּוֹבַהּ וְגָאוֹן לִפְנֵי שֶׁבֶר.

נראה הביאור ע"פ מה שמובא ברש"י פרשת בא (יב, כט): מבכר פרעה - אף פרעה בכור היה ונשתייר מן הבכורות, ועליו הוא אומר (שמות ט טז) [בעבור הראותך את כחי בים סוף].
והנה פרעה לאחר שלא הוכה במכת בכורות יצא להלחם עם ישראל ולרדפם על ים סוף, ולא ידע ולא הבין כי 'לפני שבר גאון', ולא ניצל אלא על מנת שתבוא מפלתו על ים סוף, ונמצא מתעבר על ריב לא לו.



לָמָּה פֶּסַח בָּא מִן הַצֹּאן. שֶׁפָּסַח וְחָמַל עַל קְרוּאֵי צֹאן. וּכְרוֹעֶה מְקַבֵּץ טְלָאִים מְשָׁכָם וּגְאָלָם מִבַּעֲלֵי לָצוֹן.


ע"ש הכתוב בישעיה (מ, יא): כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל, ונראה דהמכוון הוא שהקב"ה גאלם בעצמו במכת בכורות בפסחו על הפתח ולא ע"י שליח, והיינו כרועה שמטפל בעצמו עם הצאן.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ב' מרץ 15, 2021 4:24 pm

וְלָמָּה שְׁאָר יְרָקוֹת בָּאִין תְּחִלָּה. לִפְטוֹר חֲזֶרֶת שֶׁל מִצְוָה בְּרָכָה רְאוּיָה לָהּ. וְשֶׁאֵין לוֹמַר שְׁתֵּי בְּרָכוֹת כְּאַחַת שְׁתִיָּה אוֹ אֲכִילָה. וְאִי אֶפְשַׁר לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת כְּאַחַת בְּשֶׁכְּבָר כְּרֵסוֹ מִלָּא. וְכֵן בִּשְׁתֵּי מַצּוֹת פּוֹטְרִין מֵחַלָּה לְחַלָּה. עַל כִּי אֵין לְשַׁנּוֹת בִּשְׁתֵּי בְרָכוֹת. מְבָרֵךְ עַל זוֹ וְעַל זוֹ וְאֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁיִּגְמוֹר שְׁתֵּי בְרָכוֹת.

ביאור הדברים, שאינו יכול לברך על המרור בתוך הסעודה בפה"א, משום שאין לומר שתי ברכות כאחת על שתיה או אכילה, והיינו מטעם שאין עושין מצוות חבילות חבילות, ומטעם זה בשתי מצות 'פוטרין מחלה לחלה' והיינו שבוצעים ב' המצות יחד, ומברך המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה, וכך איתא בברכות (לט, ב): אמר רב פפא: הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע. מאי טעמא לחם עני כתיב. ובתוס' שם בתוה"ד: אבל אין לעשות המוציא וגם על אכילת מצה מן הפרוסה דהוי כעושה מצות חבילות חבילות, ויעו"ש.

וכאן הוסיף ריט"ע וביאר לפי"ז הטעם שטיבול ראשון הוא לפני הסעודה, כי א"א לברך על המרור בפה"א בתוך הסעודה יחד עם ברכת על אכילת מרור, וכאמור, וגם א"א לברך על המרור בתחילה בפה"א (ויקיים בו טיבול ראשון) ואח"כ יאכל שוב ויברך על אכילת מרור, כדאיתא בגמ' (קיד, ב): לאחר שמילא כריסו הימנה חוזר ומברך עליה, ולכן נהגו לעשות הטיבול בשאר ירקות קודם הסעודה לפטור חזרת של מצוה בברכת בפה"א הראויה לה.

ולפי כל האמור אין לגרוס "וא"א לאכול ולשתות כאחת, אלא "וא"א לאכול ולשנות", וכך כתב בשו"ת בית אפרים או"ח סי' מו בסוף התשובה, ולחיבת הדברים נעתיק כל הענין, וז"ל, ו
אהאנן ביה אמינא להודיע לכ"ת מה שנבוכו רבים בפירוש דברי הפיוט ולשבת הגדול ולמה שאר ירקות כו' ואי אפשר לאכול ולשתות כאחת כו' שהוא תמוה וכ"א דורש ומגיה כפי רצונו.
והאמת הברור כך הוא שכצ"ל ולמה שאר ירקות באין תחלה לפטור חזרת של מצוה ברכה ראויה לה שאין לומר שתי ברכות באחת שתי' או אכילה ואי אפשר לאכול וְלִשְנות באחת בשכבר כריסו מלא וכן בשתי מצות פוטרין מחלה לחלה על כי אין לשנות בשתי ברכות כו'.
ופירוש הדברים שאמר שאין לומר שתי ברכות באחת שתים או אכילה הוא עפ"י הש"ס דפסחים דף ק"ב כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון והשני אומר עליו קדושת היום ופריך ונמרינהו תרווייהו אחד כסא ומשני שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות וע"ש בתוס' ורא"ש לענין כוס של ברכת נשואין וס"ל להפייטן דגם טיבול הירקות תחלה הוא מהאי טעמא שלא יצטרך לברך על המרור שני ברכות כאחד.
(ובאמת שהתוס' בדף קט"ו השיגו עליו וכתבו וז"ל ורבינו יוסף טוב עלם כתב בסדרו למה שאר ירקות כו' וליתא) דהא משום היכרא באין ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי מילי כו' וגם במ"ש לקמן שפוטרין מחלה לחלה כו' כו' ג"כ אין כן דעת התוספות בברכות דף ל"ט ע"ב ד"ה הכל מודים אך אח"כ כתבו בשם ר"י שהיה רגיל לברך על שתיהן כו' ע"ש י"ל כדברי הר"י וש"ע אך מלשון פוטרין לא משמע הכי).
ושוב אמר ע"ז שע"כ צריך להקדים ירקות שא"א שיברך על המרור בפה"א ויאכל ואח"כ יברך על אכילת מרור ויאכל וז"ש לאכול ולשנות באחת ר"ל באותו מרור עצמו יאכל וישנה בו ע"ז אמר בשכבר כרסו מילא והיינו אתקפתי' דר"ח בדף קט"ו ושוב אמר וכן בשתי מצות פוטרין מחלה לחלה ר"ל שמברך על האחת המוציא ופוטר ומסלק עצמו מזו ונוטל האחרת לברך עליו על אכילת מצות על כי אין לשנות (צריך להיות נקוד הלמד בחירק ושין בשבא) בשני ברכות ר"ל שאין לברך שני ברכות על דבר אחד (כמש"ל מדברי התוספות בברכות ועיין בט"ז סימן תע"ה) לכן צריך לייחד לזה שני מצות ולברך על כ"א ברכה אחת. כך הם בירורן של דברים ומצוה לתקן בסידורים ויוצר הרים יצילך מגזרים וקרנך ירום.




וְלָמָּה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת מִצְוָתָן בְּזֶה הַלַּיְלָה. זֵכֶר לְאַרְבָּעָה גְּאֻלּוֹת שֶׁנִתְבַּשְׂרוּ בָהֶם עַם סְגֻלָּה. יְצִיאָה וְהַצָּלָה לְקִיחָה וּגְאֻלָּה.


עי' בפירוש עיון תפילה שהפייטן החליף הסדר של לשונות גאולה והקדים לקיחה לגאולה מפני החרוז.

[ועי' בשו"ת נוב"י קמא או"ח סי' ב: ולכן לדעתי אף האומר בהפסק מאמר ממך במקום הצורך להשוות החרוזים לא משתבש. ועי' בכור שור ר"ה טז ובשו"ת חת"ס סי' סז].



וּכְדֵי לְשַׁבֵּר אֻמּוֹת עֲמָמוֹת מְשֻׁקָּצוֹת בִּגְעִילָה. בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת הַכְּתוּבִים בָּם שֶׁהֵן כּוֹס הַתַּרְעֵלָה. וּכְנֶגְדָם לְהַשְׁקוֹתֵנוּ אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל חֶמְלָה.


ע"פ דברי הירושלמי פרק ע"פ: ורבנן אמרי כנגד ד' כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם... וכנגדן עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את ישראל ארבעה כוסות של נחמות.



וְלָמָּה מְסֻבִּין בְּמִטָּה כְבוּדָה וּכְלוּלָה. זֵכֶר לְחֵרוּת וְרִבּוּץ עַנְנֵּי כָבוֹד בַּחֲתוּלָה. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לִנְהוֹג כָּבוֹד וּלְסַלְסְלָה. שֶׁעִטְּרָנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב עֲטֶרֶת מְלוּכָה וּתְהִלָּה.


נראה שיש ענין של הידור וכבוד במושב ההסבה, ובספר סדר היום כתב: אחר שיצא מב"ה ילך לביתו ויקדש מיד ויהי' השלחן ערוך לפניו ומקום מושבו מוכן ומזומן פנוי ומתוקן כמושב בני חורין ומכל אשר יש לו מובחר וטוב יוציא ויציע ויתקן ביתו ומקומו ואפילו בגדי משי ורקמה וכל המוסיף מוסיפין לו והכל כדי להראות לכל שמחת לבו בחסדו של מקום. [וכן נהג מו"ר הגר"ש אויערבאך זצוק"ל].

ונתבאר כאן חידוש שההסבה מישך שייכא לענני כבוד, וכן איתא במדרש שמו"ר (פר' בשלח כה, ז): ד"א הנני ממטיר לכם לחם מן השמים הה"ד תערוך לפני שלחן נגד צוררי אימתי אמרו ישראל דבר זה כשיצאו ממצרים והיו אומות אומרים עתידין אלו למות במדבר ואמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר, מה עשה הקדוש ברוך הוא הסיבן תחת ענני כבוד שנאמר ויסב אלהים את העם.

מתון
הודעות: 351
הצטרף: ב' מאי 18, 2015 5:15 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי מתון » ב' מרץ 15, 2021 7:32 pm

נוטר הכרמים כתב:
וְלָמָּה אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת מִצְוָתָן בְּזֶה הַלַּיְלָה. זֵכֶר לְאַרְבָּעָה גְּאֻלּוֹת שֶׁנִתְבַּשְׂרוּ בָהֶם עַם סְגֻלָּה. יְצִיאָה וְהַצָּלָה לְקִיחָה וּגְאֻלָּה.


עי' בפירוש עיון תפילה שהפייטן החליף הסדר של לשונות גאולה והקדים לקיחה לגאולה מפני החרוז.

[ועי' בשו"ת נוב"י קמא או"ח סי' ב: ולכן לדעתי אף האומר בהפסק מאמר ממך במקום הצורך להשוות החרוזים לא משתבש. ועי' בכור שור ר"ה טז ובשו"ת חת"ס סי' סז].


וכ"ה ברשב"ם פסחים צ"ט ע"ב, בשם המדרש, ואחריו העתיק כן בשו"ע הרב (סי' תע"ב), אך רש"י (שם) הביא הד' לשונות כסדרן בקרא.

לבי במערב
הודעות: 9199
הצטרף: א' מאי 14, 2017 12:58 pm
מיקום: עקב צמצום שהותי כאן בע"ה, לענינים נחוצים - נא לפנות בהודעה פרטית. תודה מראש.

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי לבי במערב » ב' מרץ 15, 2021 8:04 pm

וראה לקו"ש חי"א ע' 14 ואילך (ולהעיר מ'תורת מנחם' חנ"ו ס"ע 56).

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' מרץ 21, 2021 9:33 pm


וְלָמָּה מְסֻבִּין בְּמִטָּה כְבוּדָה וּכְלוּלָה. זֵכֶר לְחֵרוּת וְרִבּוּץ עַנְנֵּי כָבוֹד בַּחֲתוּלָה.


"ענני כבוד בחתולה" לשון חתולה היינו כריכת בגד כמו וְהָחְתֵּ֖ל לֹ֥א חֻתָּֽלְתְּ (יחזקאל טז, ד), לָשׂ֥וּם חִתּ֛וּל (יחזקאל ל, כא), וביאורו שהענני כבוד היו כרוכים סביבם כמו בגד, וכמו דאיתא בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יא ויהי בשלח):
ר' לעזר בר' שמע' שאל את ר' שמע' בר' יוסי בר לקוניא חמויי, אמ' ליה מה הוא דין דכת' שמלתך לא בלתה מעליך, שמא כלי קוריות היו מהלכין עים ישר' במדבר, אמ' ליה ענני כבוד היו מעטפין אותם. ולא היו בלים, אמ' ליה שמלתך לא בלתה מעליך.

נוטר הכרמים
הודעות: 8552
הצטרף: א' אוקטובר 17, 2010 8:19 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי נוטר הכרמים » א' מרץ 21, 2021 9:35 pm

רִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כַּךְ קִדּוּשׁ וּזְמָן וְאֵינוֹ אוֹמֵר נֵס עֲדַיִן. שֶׁצָרִיךְ לְאָמְרוֹ בָּאֲגָדָה וְרָאוּי לְכָפְלוֹ אַיִן.

בטור ריש סי' תעג: ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה.

והנה בדברי הראשונים מצינו שתי שיטות היכן הוא אומרו, בספרי רש"י ובספר המנהגות לר"א מלוניל ובכל בו ובאבודרהם דהזכרת הנסים היינו בברכת 'אשר גאלנו'. וכן העתיקו בדרכי משה סי' תפג ובביאור הגר"א.

אולם בספר העיטור ורבינו מנוח (פ"ח ה"א) ובספרי המנהגים (טירנא; חילדיק) כתבו ד'לפיכך אנחנו חייבים' היינו כעין שעשה נסים. וכן העתיק הלבוש.

ומהרי"ל (סדר ההגדה אות יח) הביא ב' האופנים והקשה עליהם: ויש אומרים דסומכין על מה שמזכירין בהגדה הנס. וקשה לרב אדהיכא סומכין, אם על שעשה נסים לאבותינו זה לא הוי ברכה, ואם על ברכת אשר גאלנו אין בו משום לשון נס.

ועכ"פ לשון הפייט "שצריך לאמרו באגדה' משמע דמיירי על אמירה בהגדה גרידא ולא על ברכה, וצ"ע.

אישצפת
הודעות: 1366
הצטרף: א' יולי 16, 2017 2:43 pm
שם מלא: אברהם ישעיהו דיין

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי אישצפת » ב' מרץ 22, 2021 7:05 am

נוטר הכרמים כתב:
וְלָמָּה מְסֻבִּין בְּמִטָּה כְבוּדָה וּכְלוּלָה. זֵכֶר לְחֵרוּת וְרִבּוּץ עַנְנֵּי כָבוֹד בַּחֲתוּלָה.


"ענני כבוד בחתולה" לשון חתולה היינו כריכת בגד כמו וְהָחְתֵּ֖ל לֹ֥א חֻתָּֽלְתְּ (יחזקאל טז, ד), לָשׂ֥וּם חִתּ֛וּל (יחזקאל ל, כא), וביאורו שהענני כבוד היו כרוכים סביבם כמו בגד, וכמו דאיתא בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יא ויהי בשלח):
ר' לעזר בר' שמע' שאל את ר' שמע' בר' יוסי בר לקוניא חמויי, אמ' ליה מה הוא דין דכת' שמלתך לא בלתה מעליך, שמא כלי קוריות היו מהלכין עים ישר' במדבר, אמ' ליה ענני כבוד היו מעטפין אותם. ולא היו בלים, אמ' ליה שמלתך לא בלתה מעליך.

לעניות דעתי יותר מתאים הפסוק באיוב (לח פסוק ט) בשומו ענן לבושו וערפל חתולתו. למרות שהפירוש זהה אולם שם דיבר במפורש על עננים

אליהו חיים
הודעות: 956
הצטרף: ד' אוקטובר 02, 2019 9:55 pm

Re: עיונים וציונים ביוצרות לשבת הגדול

הודעהעל ידי אליהו חיים » ב' מרץ 22, 2021 8:37 am

נוטר הכרמים כתב:בְּחֵיל אֲלָפִים רְבָבוֹת תִּשְׁעִים. וּבְצֶדֶק נִפְקַד לְתֵשַׁע וְתִשְׁעִים. הוּעֲמָסָה מַשָּׂא פְרָדִים תִּשְׁעִים.

המכוון הוא ע"פ הא דאיתא בתרגום יונתן פר' בא (יב, יב): וְאִתְגְּלֵי בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם בִּשְׁכִינַת יְקָרִי בְּלֵילְיָא הָדֵין וְעִמִּי תִּשְׁעִין אַלְפִין רִבְוָון מַלְאָכִין מְחַבְּלִין וְאֶקְטוֹל כָּל בּוּכְרָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם, וראה מדרש שכל טוב שם.

וכן ע"פ דברי הגמ' בבכורות (ה, ב): אמר ר' חנינא, שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, א"ל גזירת הכתוב היא, ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

וחזינן הדגשה על המספר תשעים וצ"ב.

ו.

יפה מאוד, אך עדיין חסר ביאור לקטע האמצעי 'ובצדק נפקד לתשע ותשעים'


חזור אל “עיון תפילה וחקר פיוט”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 25 אורחים