הרבה מינים - למינים.

[יהודהא]

חלק ראשון.
א.
מי -ומתי ?
למרות שהיה זה צעד ומהלך דרמאטי הוצאת חלק מהותי מתוכן התפילה בקטע מרכזי של קריאת שמע וברכותיה אעפ"כ מעטים או לגמרי חסרים אנו מידע על פרטי האירוע.

1. מתי הוחלט להוסיף את עשרת הדברות לקריאת שמע ?
2. מיהם" המינים" שבגללם תיקנו לדלג על עשרת הדיברות בתפילה ?
3. מה הרקע הסיבה והחשש שהביא לכך ?
המקובל והסביר מאוד שהכוונה לנוצרים וכך אכן כתוב בגירסאות בלתי מצונזרות ברשי .
ועדיין יש מקום לעקוב אחר הדיעות השונות הקיימות בנידון.

הדבר בולט בהשוואה לברכת המינין שגם היא ניתקנה בגללם,אולם שם חזל מספרים לנו על הרקע,,המקום,,, הזמן,,,והאיש ,,,. למרות שלגבי הפרטים יש מספר פרשנויות , אבל יש פרטים.
וכל אלו נעדרים מהתקנה לדילוג עשרת הדיברות.

ברכות כח,ה,
תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁמְעוֹן הַפָּקוֹלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים ? עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ. .. היינו בדור השני לאחר החורבן- דור רביעי לאר שקמה כת הנוצרים.

ב.
מההתחלה.
שנינו במסכת תמיד
”אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת! - והן ברכו וקראו עשרת הדברות, ’שמע‘, ’והיה אם שמוע‘, ’ויאמר‘, ’אמת ויציב‘, ו‘עבודה‘ וברכת כהנים.

על משנה זו נאמר במסכת ברכות)
ברכות יב,א.
וְקוֹרִין עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת ״שְׁמַע״, ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״, ״וַיֹּאמֶר״, ״אֱמֶת וְיַצִּיב״, וַעֲבוֹדָה, וּבִרְכַּת כֹּהֲנִים.
(1). אָמַר רַב יְהוּדָה [אמורא דור ראשון בבל] אָמַר שְׁמוּאֵל: אַף בִּגְבוּלִין בִּקְּשׁוּ לִקְרוֹת כֵּן, אֶלָּא שֶׁכְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בִּגְבוּלִין [בארץ ישראך ?] בִּקְּשׁוּ לִקְרוֹת כֵּן, אֶלָּא שֶׁכְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. (2). רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה סְבַר [דור שלישי של אמוראים] לְמִקְבְּעִינְהוּ בְּסוּרָא, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: כְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין. (3). אֲמֵימַר [דור 5-6] סְבַר לְמִקְבְּעִינְהוּ בִּנְהַרְדְּעָא, , אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי: כְּבָר בִּטְּלוּם מִפְּנֵי תַּרְעוֹמֶת הַמִּינִין.

למרות שרב יהודה מוסר בשמו של שמואל (אמורא דור ראשון בבל) שאין לומר עשרת הדברות בתפילה מפני תרעומת המינים, באים חכמים מאוחרים יותר (דור שלישי, רבה בר בר חנה) ומנסים לחדש מנהג זה. ולאחריו אמימר שהוא מדור 5-6 שוב מנסה ושוב נדחה. האם יש בכך להוכיח שהם חשבו ששוב לא קיימת "תרעומת המינים", ובפרט לא בבבל.

מידי יום
מבואר שבבית המקדש [ וכנראה גם בכל מקום ] נהגו הכהנים לומר מידי יום את עשרת הדברות יחד עם קריאת שמע. וביארו המפרשים שהנהגה זו נקבעה ”לפי שעשרת הדברות הן עיקר התורה וראשיתה“, וכן ”מפני שעשרת הדברות הן-הן גופה של שמע“. כלומר - שהם רמוזים בפרשיות קריאת שמע.
היינו שרצו לנהוג כך - ולא כחובה, אלא כהרחבה כשם שרבים נוהגים היום לאמרו לפני או אחרי התפילה.


אולם, ”מפני תרעומת המינין“ מנעו חכמים את אמירתם ”בגבולין“, דהיינו בכל מקום שמחוץ למקדש.
ומבאר רש“י ע"פ הירושלמי : ”שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר התורה אמת, ותדעו - שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש-ברוך-הוא ושמעו מפיו בסיני. ובירושלמי- “ומפני מה אין קורין אותן? מפני טענות המינין שלא יהיו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני“.

ג.
מי הם ה"מינין" אלו ? ועל מה תרעומתם? זה תלוי בזהות המינין. לעיתים קרובות, ה“מינים“ בפי חז“ל הם בני הכתות הנוצריות . אולם לעיתים הכוונה לקבוצות אחרות. הוא יכול להיות גוי, או איש יהודי רשע, או צדוקי , נוצרי ממוצא יהודי, או נוצרי ממוצא גוי, שומרוני\כותי, אפיקורס, פילוסוף יווני, גנוסטי - שהאמינו בדואליזם שקיים אליל טוב , ואליל ורשע, השולט בעולם הנברא.
ריבוי הכתות בסוף תקופת בית שני הביא את רבי יוחנן לומר כי "לא גלו ישראל, עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים".

המינין -נוצרים.
סיוע לזיהוי המינים בקשר לדילוג 'הדיברות' עם הנוצרים דווקא, הוא מהגירסא המובאת בדפוסים ישנים ברש“י בה מופיע בפירוש שהמינים ”אלו תלמידי יש“ו“! ונזכרת גם בהערה בשולי הדף בפירוש ה"ציון לנפש חיה" ה'צל"ח' - בעל ה"נודע ביהודה" על הסוגיא במס' ברכות.
מתברר שמאחר שהיו בין הנוצרים כאלו שקידשו את עשרת הדיברות בלבד וזנחו את שאר המצוות, הקפידו חז"ל לשלול כל הבחנה בין עשרת הדיברות ובין שאר המצוות.

וכן כתב בספר העיקרים במאמרו - ביטול עיקרי דת הנוצרים.
...העיקר השביעי שלהם הוא לבטל מצוות המעשיות שבתורה מלבד עשרת הדברות. כי לדעת הנוצרים כל מצוות עשה שבתורה הם חוקים שאינם מסוגלים לצורך העת ואין ראוי לשמרם. תורת משה הם אומרים אינה שלמה, כי חסרים בה החיים הנצחיים ורוב המצות נאמרו בדרך משל ומליצה ולא בפשטות, וכי הברית החדשה של ישו נותנת חיים נצחיים לנפש וכל אמריה צרופים וברורים, ובזה משלמת היא את התורה הקדומה...

ד.
פירושים אחרים לתרעומת המינים הם:
* כלל הגויים. על התוכן.
ה"בן-איש-חי" בספרו "בניהו" מקשה על פירוש רש"י ובמקום זה מסביר שהתרעומת היתה על כך
שבעשרת הדברות משתמע שהמצוות בין אדם לחברו מחייבות רק כלפי "רעך", דהיינו אחינו בני ישראל,
ולא כלפי הגויים או יהודים שפרשו מכלל ישראל.

על היהודים.
* לעומת זאת, בספרו "בן-יהוידע" הוא מפרש שהמינים היו קוראים תגר על ישראל שאומרים בכל יום את עשרת הדברות אך לא מקפידים על קיומם, וזו היתה התרעומת שגרמה לחז"ל לבטל את אמירת עשרת
הדברות בגבולין. .

ה.
מינין - צדוקים.
למשל - במשנה בסוף מסכת ברכות נאמר: "כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים 'מן העולם', משקלקלו המינין ואמרו " אין עולם אלא אחד - התקינו שיהו אומרים 'מן העולם ועד העולם'...". כידוע, הצדוקים כפרו באמונה בעולם הבא ולכן מסתבר ש"המינין" הנזכרים כאן אלו הצדוקים דוקא.

מינין - הפרסים.
מייסדי כל הברכות הם אנשי כנה"ג כידוע, והאומה שמשלה בכיפה בזמנם היתה האומה הפרסית, שדתה היתה דת האמגושים הפרסיים שהאמינו שיש שני רשויות השולטות בעולם, האחד הוא הטוב המושל ביום והשני הוא הרע המושל בלילה ,
וכנגד דעתם הכוזבת קבעו אנשי כנסת הגדולה בברכת יוצר המאורות להזכיר מידת יום בלילה ומידת לילה ביום, לקבוע בלבבות שהוא יתברך אחד ויחיד הבורא ומנהיג את הכל.

מינין - האיסיים.
את האיסיים, שמקובל לזהות את ”כת ים-המלח“ המוכרת ממגילות מדבר יהודה ; ונמצאו בתפילין שלהם מלבד ק"ש גם עשרת הדברות בשונה מהתפילין מימי בר כוכבא שאין בהם את עשרת הדברות.
ויש שרצו לראות במאבק עימם את סיבת ביטול אמירת הדיברות.

ו.
ר שמלאי.
מצאנו בחזל שרבי שמלאי קיים ויכוחים רבים עם המינין, לא רק כנגד הנוצרים, אלא גם עם דרשנים פילוסופים וגנוסטיים, ופעמים רבות מופיעה אותה הפתיחה: "שאלו המינים את רבי שמלאי..
ללא התייחסות פרטנית מאיזה סוג מין הוא.
כגון : "שאלו המינים את רבי שמלאי: כמה אלהות בראוּ את העולם ?"

וכן בפרשת ציצית .. שיש בה חמשה דברים מצות ציצית יציאת מצרים עול מצות ודעת מינים הרהור עבירה והרהור ע"ז .. דעת מינים הרהור עבירה והרהור ע"ז מנלן דתניא אחרי לבבכם זו מינות.
ושם ברשי " תלמידי ישו הנוצרי ההופכים טעמי התורה למדרש טעות ואליל. ברכות יב,ב.

חילופי זהויות ותקופות.
היוצא מכל הנל- שלשאלת זיהוי המינים בחז"ל ישנם פירושים רבים.בהתאם לרקע ההיסטורי ולתאריך שבו זה התרחש (עוד בימי בית שני,או אחרי חורבן הבית, ואולי בתקופת האמוראים).

[קשור לפרשיות יתרו ,ואתחנן].

[יהודהא]

חלק שני.
מעשה בחסידה מרת דולצא"הי"ד.

השאלות וההסברים לסיבת התקנה.
א.
* בשל - הנוצרים.
בגניזה נמצא נוסח א"י לברכת ולמלשינים " למשומדים אל תהי תקווה אם לא ישובו לתורתיך, והנוצרים והמינים כרגע יאבדו..וכו. ומכאן שהם שתי כיתות שונות ונפרדות.

* לכאורה קראום ביחד: ק"ש וגם הדברות , וא"כ למה החשש שיאמרו "רק הדיברות" וכו ?
ועוד שהרי מצאנו בחזל התייחסויות רבות המדגישות את מרכזיותן וחשיבותן העליונה של הדיברות גם אחרי התקנה להימנע מאמירתן, ולא חששו לשמא יאמרו.

* לאלו שרצו לחדשם נאמר "שכבר ביטלום" היינו שלכאורה הסיבה לתקנה עברה. אבל בתקופה זו הפולמוס עם הנוצרים עדיין נמשך ולמה לא חששו?.

* הכול או כלום.
כמו-כן, גם אם נבוא לזהות את המינים עם הנוצרים - הרי שניתקל בקושי נוסף: הנצרות רק החלה את דרכה בשנים האחרונות לפני חורבן הבית השני .
אז מיהם המינים שלא האמינו בתורה ,וכן האמינו בעשרת הדברות ?
שהרי בתחילה האמינו בכל התורה, ולבסוף כפרו בכול המצוות.

ב.
* רפיון ביהודים.
והיו ביטלו קשר כלשהו בין ביטול אמירת עשה"ד לבין תחילתה של הנצרות... אלא רצו לקשור את התקנה עם רפיונם של יהודים בשמירת חלק מהמצוות מכיון שמצוות אלו אינם בדברות . והביאו ראיות שטענות כאלה עלו משך הדורות בלי קשר לנצרות. [ראה בהמשך]

וברמבם "אפיקורוסין", ולא מינין.
בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין בישראל, והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפיקורוסין. משנה תורה להרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק א.

* על הסכנה מהתפשטות - הפרסים - מצאנו בחזל:
..האומר יברכוך טובים, הרי זו דרך המינות. ובתפארת ישראל וכך ברשבא " דדבריו משמע נמי אלהים טובים, כאילו ח"ו יש ב' רשויות .."
ולאור זאת היו שניסו גם כאן בתקנת הדברות לקשרה לאותה סיבה ולומר שהיה זה בתקופה בה החשש היה בעיקר מהתפשטות הדת הפרסית , [זרתוסטרא] שאמנם כפרה בכל האלילים והפסלים ,אבל חייבה אמונה בשני אלילים הטוב והרע.
ןלכן ויתרו על הרצון לומר הדברות שבה מודגש קיום בורא לעולם שגם הפרסים האמינה בכך.
והעלו את הדגשת ההבדל שה' "אחד" . ושלילת שתי רשויות - בהשארת קריאת ק"ש לבדה.
דעה זו מוקשית מאוד שכן נהרדעא וסורא הקרובות לפרס אמורת להיות מושפעות ממנה יותר מאחרים..- ויש לה עוד פירכות רבות.

ג.
אין חדש תחת השמש.
כבר בחז“ל התיחסו לטענה ”שאלו לבדם ניתנו למשה בסיני“ בדרך עקיפה, במדרש ילמדנו בפיו
של קרח ועדתו:
”... וכשנתנו לנו עשרת הדברות - כל אחד ואחד ממנו היה יונק מהר סיני ולא נתן לנו אלא עשרת הדברות, ולא שֵם חַלָּה.. שֵם תרומה ומעשרות ולא שֵם ציצית שמענו,
אלא מעצמך אתה אומר כדי לעשות שררה לעצמך ולעשות כבוד לאהרון אחיך...“

* מקום נוסף בחזל בו ראו צורך לנמק את אי הכללת עשרת הדיברות בק"ש ובתפילין שלכאורה מתבקש להכלילם במצוות אלו, מצאנו בספרי פרק לד \לה.
... ד"א ושננתם לבניך - אלו בשנון .... עשרת הדברות שאינן בקשירה, אינו דין שלא יהו בשנון?! ת"ל "ושננתם לבניך". הרי "ויאמר" יוכיח לעשרת הדברות, שאע"פ שאין בקשירה - שיהו בשנון! ת"ל "ושננתם לבניך": אלו בשנון ואין עשרת הדברות בשנון:

ועדין אני אומר: והרי "קדש לי", "והיה כי יביאך", שקידמו מצות אחרות, הרי הם בקשירה - עשרת הדברות, שלא קידמום מצות אחרות, אינו דין שיהו בקשירה... יכול י' הדברות, שאע"פ שאינן בשנון, יהו בקשירה? - ת"ל "וקשרתם": אלו בקשירה, ואין עשרת הדברות בקשירה.


ד.
* היכן נהגו כך ? או היכן רק רצו לנהג כך.
מהלשון של הגמרא ”אף בגבולין בקשו לקבוע כן אלא שכבר ביטלום...“ יתכן ללמוד שבתחילה אף נהגו כך בפועל גם מחוץ לבית המקדש: בירושלים \ בארץ ישראל \ או גם בגולה .
ואולי רק רצו - ובפועל נהגו רק במקדש \בירושלים.

אמירתו הותרה רק במקדש ?
ומדוע ביטלו חז“ל את אמירת עשרת הדברות בגבולין, אך לא בבית המקדש עצמו?
ניתנו מספר הסברים אפשריים לכך,.....

* בגבולין בלבד.
א. בספר צל"ח בחידושיו על מס' ברכות, מוסבר שחשש התרעומת היה ממינים גויים עובדי ע"ז [ולא אפיקורסין או נוצרים יהודים] .אבל במקדש הרי נאסר על גויים להכנס כלל לביהמ"ק ולעזרה - ולא יכלו לשמוע את קריאתם של הכהנים - ממילא לא היה מקום לחשוש לתרעומת שתתעורר.

ב. ב"אגרות משה" מסביר: "שלא בטלו מלומר במקדש, משום שבמקדש איכא תמיד כהנים יראי ה' בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם שכולם יראי ה' וגם תמיד נמצאים שם הסנהדרין מג' בתי
הדינים - לא יוכלו המינים להטעותם כי יש להם לשאול תיכף ויבטלו דברי המינים" .

ג. הסבר נוסף אפשרי הוא שלמרות החשש מפני המינים - חכמים לא רצו לבטל את התקנה המקורית - שהיתה לקרוא עשרת הדברות בבית המקדש - אך מנעו את המנהג שעמד להתפשט אצל שאר העם בגבולין. [ לדעה שנהג רק במקדש].

ה.
והיום ?
* היה מי ששיער שרצו להנהיג כן בכל מקום דווקא אחרי החורבן משום ”זכר למקדש“,ובאו חכמים וביטלו את אמירת עשרת הדברות במסגרת התפילה היומיומית. אבל הנושא חזר והתעורר שוב ושוב עד ימיו של אמימר בסוף תקופת האמוראים כ- 400 שנה אחרי החורבן!

* הרשב"א בתשובותיו -
נשאל על ציבור שרצו להנהיג לומר עשרת הדברות בכל יום בשחר, האם ראוי לעשות כן. והשיב:
"אסור לעשות כן" מפני "תרעומת המינין כדאיתא בגמרא בברכות".

* אבל הטור כתב: "וטוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדברות".
* ובבית יוסף דברי הגמרא שאסור לאומרו בציבור מפני תרעומת המינים,אבל מותר לקראן ביחיד, ואדרבה "טוב לאמרם, שעל ידי כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותתחזק אמונתו בזה".

* ואילו המהרש"ל חילק באופן שונה, וכתב שהקריאה נאסרה רק אם קובעה בברכת יוצר כמו קריאת שמע, אבל לאומרה בכל בוקר לכבוד התורה ולכבוד השם זו "מצוה גדולה.
* בספר בכור שור ביאר מדוע הפוסקים לא כתבו לאסור לקרוא בציבור עשרת הדברות, כי בזמן הזה שאין לנו מינים לא שייכת הגזירה מחמת תרעומת המינים.

ומעשה בחסידה מרת דולצא"הי"ד.
על קיומו של מנהג אמירת עשרת הדברות ידוע לנו מהפיוט שכתב בשנת 1197 רבי אלעזר מוורמיזא (1240-1165), רבם של חסידי אשכנז הידוע בשם "הרוקח", על אשתו "החסידה מרת דולצא" שנהרגה על קידוש השם:
"משוררת זמירות ותפילה ומדברת תחנונים / 'וידוי' בכל יום, ו'נשמת כל חי' ו'כל מאמינים' / נואמת 'פיטום הקטורת' ו'עשרת הדברים' / בכל המדינות לימדה נשים ומנעמת זמרים / סדרי תפילה בבוקר ובערב סודרת / ולבית הכנסת מקדמת ומאחרת" (שירת הרוקח: פיוטי ר' אלעזר מוורמיזא, 45).

[יהודהא]

א.
בדבריי לעיל כתבתי "מבואר שבבית המקדש [ וכנראה גם בכל מקום ] "
היות שקיימות דעות שונות בנידון האם רק במקדש או גם בשאר המקומות נהגו לאמור את עשרת הדברות , לכן כתבתי "כנראה".

וכן בהמשך דבריי שם ד;
* היכן נהגו כך ? או היכן רק רצו לנהג כך.
מהלשון של הגמרא ”אף בגבולין בקשו לקבוע כן אלא שכבר ביטלום...“ יתכן ללמוד שבתחילה אף נהגו כך בפועל גם מחוץ לבית המקדש:
בירושלים \ בארץ ישראל \ או גם בגולה . ואולי רק רצו - ובפועל נהגו רק במקדש \בירושלים.


ב.
וכך בדבריו של קורמן - מספרו הפרשה לדורותיה שמות

IMG-20240207-WA0009.jpg (134.56 KiB) נצפה 2146 פעמים

ג.
כנל הדברים נתונים לפרשנויות שונות ושניהן לגיטימיות וניתן להכניסן בדברי חזל.
ואגב גם אחרים כמו שטיינזלץ בספרו הסידור והתפילה כתב "בזמן ביהמ"ק היה קיים היו קוראים גם עשרת הדברות בכל בוקר ".
סתם - ולא הגבילן למקדש עצמו.
וכנראה שלכך היו עדות\ מקומות בישראל משך הדורות שהמשיכו לקרוא את הדברות בתוך התפילה , אמנם לא בברכת יוצר אור בגלל דברי חזל,
אבל כן קראום במקומות אחרים בתפילה , כגון אחרי ברכת מהולל בתשבחות -כך עולה מהנוסח הארץ ישראלי של מתפללי פוסטאט - כפי שנמצא בגניזה.

ד.
* היכן נהגו כך ? או היכן רק רצו לנהג כך.
מהלשון של הגמרא ”אף בגבולין בקשו לקבוע כן אלא שכבר ביטלום...“ יתכן ללמוד שבתחילה אף נהגו כך בפועל גם מחוץ לבית המקדש:
בירושלים \ בארץ ישראל \ או גם בגולה . ואולי רק רצו - ובפועל נהגו רק במקדש \בירושלים.

וכן מצאנו בסידור רב עמרם גאון מצינו דיש לומר עשרת הדברות בכל יום לאחר תפילת העמידה, וכבר מצינו בראשונים דמותר לאומרן כמו שאומרים פרשת העקידה ופרשת המן וכ"ה בטור שם,

והרש"ל הנהיג בבית מדרשו שיהיו אומרים עשרת הדברות לפני ברוך שאמר עי"ש. והבית יוסף שם דוחה אף אפשרות זו ודעתו שאין לומר בציבור את עשרת הדברות בשום שלב של התפלה

[עושה חדשות]

כשקראו עשרת הדברות, זה היה מפרשת יתרו או מפרשת ואתחנן?

[יהודהא]

כשקראו עשרת הדברות, זה היה מפרשת יתרו או מפרשת ואתחנן?

----------
שאלה טובה.
ואין לי מושג ולא ניחוש.
אבל בבבית ראשון בלוחות השלמות שהיו מונחות בארון שבמקדש לכאורה[יש דעות שונות] היו כתובים הדיברות שבפרשת ואתחנן, אבל זה לא מחייב -שזה מה שקראו.

[עושה חדשות]

ראיתי מי שכתב - המשנה במסכת תמיד אינה מפרטת איזה נוסח קראו הכהנים במקדש. לכאורה, הנוסח של ספר דברים מתאים יותר לקריאת הכוהנים, באשר היא סמוכה לפרשת שמע (דברים ו, ד-ט) ולפרשת והיה אם שמוע (דברים יא, יג-כא); אולם כאן הממצא הארכיאולוגי מאלף: טקסטים של עשרת הדיברות מלפני החורבן, שנמצאו במצרים ובקומראן, וששימשו למטרות פולחן, משקפים עריכה הרמוניסטית, המפשרת בין נוסח שמות לנוסח דברים, וממזגת אותם לנוסח משולב ורצוף. ייתכן שגם הכהנים במקדש קראו נוסח משולב של הפרשה. ראה לעניין זה - E. Eshel, "4QDeut-n: A Text That Has Undergone Harmonistic Editing", HUCA, 62, (1991), pp. 117-54.

אגב, אם הזכרת לעיל את המהרש"ל, באליה רבה סימן א' מביא שזקינו של המהרש"ל היה רגיל לומר פרשת אנכי ראשונה בבוקר, ושניה בפרשת ואתחנן בערב אחר שאמר ק"ש על מטתו. (וראה בפמ"ג א"א סק"ט טעם לזה).