איש-אחד כתב:משולש כתב:בוקר טוב, כבר כתבתי הכל לעיל באריכות, ואחזור בקצרה.
א. שתלמידי הגר"א עלו "במצוותו" כדי לייסד את יישוב ארץ הקודש.
ב. שאנחנו נמצאים באמצע תהליך של גאולת בעיתה שהיא מתחילה בדרך הטבע "כעני ורוכב על חמור". (והיינו תקופת משיח בן יוסף כמבואר בקול התור)
ג. שבכל בית שנבנה בירושלים מתקיים חזיון ויעודי הנביאים.
ד. שמשנת ת"ר מתחיל תהליך חדש בגאולה.
ה. חיזוק העניין של שילוב תורה ומלאכה.
ציטוטים בבקשה, לא פרשנויות.
בבקשה:
א. במאמר שפרסם בהצבי י' אלול שנת תרמ"ו.
נפש צדיקים - ר' יושעה ריבלין על הרב
אברהם אייזנשטיין
אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן.
זה שובי מעט בעינים זולגות דמע מבית מועד לכל חי, אשר שמה גנזנו אוצר נחמד, איש גדול בתורה וצדיק בכל דרכיו, ראש בית הועד הכללי, הרב ר'
אברהם אייזנשטיין ז"ל. ולפי שהיה האיש הדגול הזה ראש וזקן לכל ממוני כוללות האשכנזים ימים רבים והרבה עמל ויגע להרמת קרן הישוב ולחזוק השלום בין הכוללים ע"כ חובה עלינו לשים לו זכרון בספר ולחוק בעט ברזל קצה תולדותיו וקורות ימי חייו בהארץ הזאת.
אברהם בן שמנים ושש שנים במותו וששים ושלש שנה ישב בארצנו הקדושה. תולדותיו בעיר קטנה דרהיטשין אשר בפלך גרודנא, וגודל על ברכי התורה, וישקוד על דלתותיה ויצליח בלמודה, וישא לו אשה בעיר פינסק, אשר שמה ישב אז לכסא הרבנות הרב הגאון ר' חיים כהן ז"ל . ו
יהי בהוסד תחלת ישוב אה"ק במצות הגר"א מווילנא ז"ל ע"י תלמידיו הגאונים זיע"א אשר חרפו נפשם לגשת אל הקדש, ויהי גם הרח"כ בין
העולים וילך אתו
אברהם, הוא
אברהם אשר עסקנו בקבורתו היום. בן עשרים ושלש היה
אברהם בצאתו מחו"ל וילכו באוניות תורן בלב ים סוער בין שודדי ים ורודפי אניות, כי לא כהימים האלה הימים הראשונים למסע הים. בימים האלה כהולך בחליל ילך אדם מקצה ארץ עד קצהו באין מגור ופחד, ובימים מועטים יבא למחוז חפצו על כנפי אש וקטור, אך הימים הראשונים כי הלך איש בדרך רחוקה כזו דרך ים, ושם נפשו בכפו והכניס עצמו לכתחלה בסכנה עצומה מלבד כל יד עמל ותלאה אשר מצאתהו בדרך אשר תלא העט לפרטים.
ב. - הצפירה, כ"ה בסיון תר"נ:
כבוד האורחים הנכבדים וכבוד מלאכות הקדש אשר עליהם ישאו, יחובבוני וירהיבוני עז להטיף דברים אחדים לברר מעט דברי הנביא אשר זה עתה שמענו אותם מתוך סערת קדש. על המשך הדברים "אותי שכחה נאם ה' ולכן הנני מפתיה והולכתיה במדבר" אמרו ז"ל: כתוב אחד אומר: וארו עם ענני שמיא, וכתיב אחד אומר: עני ורוכב על חמור, זכו וארו עם ענני שמיא, לא זכו רוכב על חומר. וכונת דבריהם היא: אם נזכה אז בל יהיו מכשולים פזורים על דרכי גאולתנו וכמו על עב נעופה אל ארובותינו, באין שואל על הגבול ובאין דורש על החוף, ואם לא נזכה אז כעל חמור נרכב אל מטרת הגאולה, וירבו מעצורים על כל צעד ושעל, על כל גבול וחוף, ובכל זאת עלינו גם אז להתרחק בכל האפשר מן היאוש, כי"על החמור הזה רכב גם
אברהם אבינו" בדרכי חייו וינוסה בעשר נסיונות ועמד בם והוא "החמור אשר עליו רכב משה" בלכתו להוציא את בני ישראל ממצרים, וירגיש מעצורים ומכשולים רבים ויצא בשלום, ומעשה אבות סימן לבנים. ועל החמור הזה עתיד לרכוב גם משיח צדקנו וגואלנו.
וזאת היא גם מטרת תוכחת החוזה. אחרי "אשר אותי שכחה" לכן לא תהיה הגאולה נסיית כמו על "ענני שמיא", כי אם טבעית "עני רוכב על החמור", והנה אנכי מפתיה והולכתיה למקום מדבר שממה וציה, מקום לא עבר בו אדם, המלא אבני נגף וצורי מכשול, ונתתי לה כרמיה משם, ודרך עמק עכור תובל לפתח תקוה, ובכל זה אל יפול לבה עליה, כי תענה שם כימי נעוריה, כימי היותה בנעוריה בימי אביה
אברהם, וכיום עלותה מארץ מצרים על ידי משה אשר על חמור כזה רכב גם הוא.
ג.
ירושלים עה"ק ת"ו, י"ט סיון תרכ"ד לפ"ק
וכבואם כן יביאו רגש נפלא אדיר ונשגב אל לב רואם לאמר אך דבר ה' הוא הנה בא. ראשונה הלא ראיתם אחינו בקריות חוצות איך האיר הזמן פניו אל כל בני ישראל, אך בדור האחרון ובימים האחרונים האלו להראות כי דור אחרון. שובו ראו והתבוננו מאד אל עירכם ירושלים אשר עמדה שוממה אלף ושבעה מאות וארבעים שנה ואף המעט מאחב"י אשר שממו עליה נודע איך היו לשמה לביזה ולחרפות. ואך בפתע פתאם בששים שנים האחרונות היתה ירושלים עיר מושב לעמנו. ובמה? בסבל תלאות אין קץ. אז בשנת תקצ"ז בעת הרג רב בנפול מגדלים ונהפכה הארץ כמו רגע וכאלפים נפש בגליל העליון ירדו חיים כרגע ואינם. ובשנה הבאה נתרבו מספר יושביה פעמיים!! אז בעת שבות זרים חיל עמינו בכל ארץ יהודה וארץ הגליל בשנות תקצ"ד ותקצ"ט, אז בהשחת ה' את נחלתו ע"י הדבר הכבד בשנות תקצ"ח צ"ט וגם חרב וגם רעב לא תקפץ ואכלו כעפר נפש. לשנה הבאה, והנה גדל מספר עם יושב ציון. ואכן אחרי אשר כהתוך הכסף נותכנו ונצרפנו פתאום אחרי שנת הת"ר נשכחו מלב הצרות הראשונות. ולולא המחסור הרודה בעם אשר יסבלוהו בלב נכון ורוח שוקטה, לבב כולנו שמח לראות איך פתאום לעינינו היתה ירושלים מחורב שממה לארמונות מלכים, ממעונות פראים למושב שרים וחכמי לב. שאלו עתה, אחינו! האין בכל קריות תבל עיר גולה אשר היתה לפנים קריה עליזה ועתה שאיה יוכת שעריה וגם אבד זכרה ומדוע לא נטו כל מלכי ארץ קום עליה לשוב לבנותה כאשר עושים בעת הזאת לירושלים? שאלו מה בחרו מלכי העמים בשנים עשרה [השנים] האחרונות האלה אשר בהם הקימו בחוניהם הרחיבו ארמונותיהם הטו משכנם כבודהם? מה זה הי' ליושב הארץ בשנים האחרונות האלה אשר התעוררו כאחד לבנות בנינים נשגבים בכל שוקי ירושלים והחצרות והבתים הנשמות והנהרסות בצורות ישבו בעוז והדר? בשלשת חלקי העיר לבד מהחלק מזרחית צפונית ששם הר הבית ומקום המקדש וקדשיו ובתי מלכי יהודה וחצריהם וטירותם הנראים גם היום במעי מפלתם הוע עודנו חרב לעינינו כבראשונה.
ד. שם:
מי ימלל לירושלים בהשמה ולעם הק' השוממים עליה בעוני וכל מחסור וחיים חיי צער מאשר יקדישו בני ישראל בקריות חוצות אשר יתנחלו בתוך העיר חצרות גדולות וטובות ויקימו משכנות לאביר יעקב ומתוכם בהוד הדרת קודש עומדת לנס כבוד בית יהודה הבית הכנסת הגדולה והמעטירה הכלולה בהודה והדרה בחצר רבינו יהודה החסיד ז"ל אשר ראוה מלכים ויפארוה שרים ומצוקי תבל ויהללוה. ראו עתה כי אך אחת אחת מיעודי חוזינו באו ויבואו כגשם לנו. או מי הוא אשר טח מהשכיל לבבו על כל החדשות ההווים לבקרים שהמה מחזיונות נביאינו יעודי חוזינו. והנה בבין החדשות הנפלאות המביאות רגש זכר-ישועה לכל לבב.
ה. כבר הגדנו והשמענו, כי כל מרום תקותנו וכל אדיר חפצנו הוא להחליף לאט לאט את החיים של התמיכות בחיים של עבודה ויגיע כפים וככל אשר כבר החלנו לעשות במקצוע זו, וכבר עוררנו על ככה זה כמה פעמים את לב כל קהל הגולה. ולוא לא עמד הזמן ומקריו לשטן על דרך האושר הזה, כי אז בעזרת נדיבי אמונים אשר לא פסו מעמנו היינו הולכים וצועדים בצעדים יותר גדולים ובפסיעות יותר נמהרות להגיע אל מחוז חפצנו אשר אליו עיני כולנו נשואות יום יום להגיע אליו בישע אלקים. ומה מאד גדלה שמחתנו בהתבשרנו כי דברינו אשר דברנו בענין הטבת מצב יושבי ארצנו הקדושה בסדרים יותר נאותים ובחרושת המעשה ובתורה שעמה מלאכה, לא שבו ריקם ומצאו אזנים קשובות. אלה מפה, גדולי ארץ רוסיא, יצאו חושים בתקנות הגאונים והזהירו את העם למחות על כל הנוגע במוכן לעניי אה"ק היושבים על התורה והעבודה ולבלי לעשות קופה חדשה למצוה חדשה; ואלה מפה, גדולי ישראל ועשירים משאר מדינות קמו והתעודדו וחברו יחדו בחבת הקדש, ליסד ועד חדש ולקבץ נדבות חדשות, מבלי נגוע בהישנות להכין בציון מזבח חדש אשר יאיר אור חדש על יושביה ויתן עבודה לעובד ולחם לאוכל אשר אין לו כח לעבוד עבודה גשמית, ואמרנו ברוך מציב גבול אלמנה. ומקרב הלב נברך בשם כל קהלות עדתנו את גדולי המעשים ההם כי יצליחו במפעליהם ונישא כפינו אל דביר קדשנו בתפלה אחת קצרה ונחוצה, כי כמחשבותיהם הרצויות כן ירצה פעלם ומעשיהם ואל יכשלו עוד בבני אדם שאינם הגונים להוציא על ידם מחשבתם אל הפועל, ככל אשר כבר נכשלו כמה גדולים וחכמים ועשירים, ותחת חטה יצא חוח.