אנו נחנך את ילדנו לא לבזות סמלים שביזויים גורם צער לאנשים רבים ואף מחלל את השם, באמור הבריות, ראו מה מכוערים מעשיהם.חייפענער כתב:רעשה המדינה שבר ושוד
חולל ובוזה יום ההוד;
בחורי ישיבה לומדי התורה
בועטים בקדושים באופן נורא
בעיצומו של יום השואה והגבורה
אוכלים ושותים על יד המדורה.
שערורייה נוראה זעקו הכותרות
החרדים בועטים בקדושי הדורות.
ואף אנו כנגדם נענה
נחשוף את צביעותם באופן כנה:
קו ירוק כתב:אמת כי הכל חייב לבא במשפט,
אלא שהחוטאים מחפשי נפשנו, באים לצודה ממנו ציד בכלי ההנצחה, לראות האם אלהים אחרים הם עובדים - כדרישתנו, או לא.
ואז, אין מחובנו להתנזר מאורחות חיינו, או לחשוש מה יאמרו אלו הפוקרים.
אינני מזדהה עם השיר ועם הסגנון. אבל בכל זאת, האם ברחוב החילוני חשים את העצב והיגון ב'יום השואה והגבורה' על פני כל? האין אנשים המבלים להם בנעימים? זאת היתה פשוט התנפלות על כמה בחורים תמימים שלא החזיקו ראש מה אומר תאריך זה.
אספר סיפור שחושף קצת פרטים מחיי (ולכן אני שולח את זה באישי):
המאורע ה'נורא' של המנגל בליל יום השואה קרה לפני כארבע שנים, כאשר אני שירתתי בצה"ל במסגרת שח"ר כחול (בהוראת מו"ר שליט"א), ופגשתי את ההסתה הזאת בתוך המגזר המוסת.
יצאתי לסיגרייה בהפוגה באמצע העבודה, ועמדו שם עוד כמה חיילים מהמחלקה, אחד פתח את העיתון המשוקץ והתחיל להקריא את הסיפור ה'נורא'. מיד הופנו כל העינים אלי בהאשמה, 'נו, מה אתה אומר על זה'? לא הייתי מוכן לזה כלל ואני בטוח שהם שמו לב שהסמקתי ונבוכתי, אבל הייתי חייב לענות. נסיתי לשוות לעצמי מראה שאנן, ואמרתי: נו, הם לא כ"כ דתיים בזה, אחד לא כ"כ דתי בשמירת שבת ואחד לא כ"כ דתי ביום השואה!
אחד מהעומדים שם, היה ממוצא מרוקאי ואביו אף דתי באיזושהי רמה, אבל הוא עצמו היה חילוני מוחלט (אפילו בתשעה באב לא צם, דבר די נדיר בכלל ובקרב יוצאי המזרח בפרט), וגם אנטי חרדים מובהק, והוא תמיד לא הכי סמפט אותי בלשון המעטה. הוא התרגז למשמע תשובתי, ואמר לי: מה אתה משוה בכלל?!
אמרתי לו: אתה צודק שאין מה להשוות בין חטא חמור של חילול שבת רח"ל שכתוב עליו בתורה "מחלליה מות יומת", ובין אכילת מנגל בליל יום השואה!
- אבל זה זלזול בכל כך הרבה אנשים שנשרפו ונהרגו!
- הרי יכול הנך להבין, שהשואה מציקה לי יותר מאשר לך...
- מדוע?
- מהסיבה הפשוטה, שאבותי נשרפו שם, לזקני שלחו קופסת אפר של אביו (בתרצ"ח), וכשחזר אחרי השואה מרוסיה לשם ברח, לא נשאר איש אחד מכל משפחתו הרחבה, משכך ברור שהנושא כואב לי וקרוב ללבי. אך אתה, אין לך שום סבא שנהרג שם וגם לא בן דוד שלישי, אם היית מופלא במצות 'אהבת ישראל' היית יכול להשתתף היטב בצערנו, אבל להגיע לצערי וכאבי לא תגיע לעולם!
הוא שתק ואני המשכתי: אף על פי כן, אני היום עמדתי כאן בשעת הצפירה (וקראתי כמה פרקי תהלים בשקט) כדי לא לפגוע בכם, אבל כשאני בביתי אני אף פעם לא נעמד בשעת הצפירה.
- ומדוע?
- כי אני משוכנע שלא תהיה לזקני שום נחת רוח מזה שאעמוד בשבילו 'קלוץ' במשך דקה, ואני כן משוכנע שאני עושה לו נחת רוח כאשר אני עוסק בתורה ומקיים את מצוות ה' עליהם הוא מסר את נפשו, ואני נוקם בגרמנים ימ"ש שרצו להשבית את הקול הזה מעל פני האדמה. גם אנשים אלו, סבורים שכשהם לומדים משניות לעילוי נשמת הנרצחים הם מועילים לנשמתם יותר מאשר ימנעו ממנגל ביום הזה.
- אבל בכל זאת, זה הרי מין כבוד כזה...
- נו, הם אומרים: נעשה את הדבר העיקרי ועל ה'מין כבוד כזה' נוותר!
- אבל המדינה קבעה שצריך לעשות כך.
- נו, הם לא מכירים במדינה...
בזאת הסתיימה השיחה עם הרבה טעם מר בפה, ויותר לא דברנו על כך מאומה. במשך כל הזמן שעבר מאז, הייתי מתחבט בנפשי אם עניתי נכון או שמא סתם הלהטתי את הרוחות. נחמתי את עצמי בכך, שאני לא יכולתי לחשב מה לומר ומה לא לומר מפני הסיטואציה המביכה, ועלי לסמוך על השי"ת שהוא שם את המלים הנכונות בפי (זה מה שהיה גם לנגד עיני בשעת השיחה עצמה, נשאתי בלבי תפלה לקב"ה שיוציא את המלים המתאימות מפי).
בחודש טבת של השנה שאחריה (תשע"ד) השתחררתי בשעה טובה מצה"ל, ובשעת הפרידה נהוג לערוך מסיבה קטנה עם מזונות ושתיה (אצלנו במחלקה היה המפקד, יהודי יר"ש, הופך את זה למעמד מיוחד של ברכות ודברי תורה), ובמהלך המסיבה היה כל אחד מדבר כמה מלים לכבודו של הפורש (וגם הפורש צריך לומר כמה מלים, אבל מה שדברתי שם זה כבר נושא נפרד וסבוך...). כאשר דבר אותו חייל אתו התוכחתי, סיפר על עצמו שיש לו שנים רבות רתיעה עצומה מחרדים אע"פ שאביו דתי, ובפרט מפני שפעם עבד עם כמה חרדים בטבריה (אני יכול לשער לעצמי אלו 'חרדים' הם היו...) והם לא מצאו חן בעיניו, אבל ההיכרות עמי שינתה לו את כל המבט על החרדים. וכדוגמא למה שהארתי את עיניו במבט החרדי, הוא לקח - לא פחות ולא יותר - את הסיפור על המנגל בליל יום השואה!
הגעתי למסקנא שלפעמים האמת חזקה יותר מכל דבר אחר.
קו ירוק כתב:ככל שהתפייטותו של איש ספר כוונה אל מילותיו של שיר ההרס 'לאכול ליד המדורה' ניחא, שאין לצער אנשים רפים ששיגם שונה משלנו.
אלא שדברי כוונו על שינוי אורחות, במקומנו - בהם אנשים מחפשים את נפשנו.. והזקנות מתקוממות עקב כך.. שם לא עלינו תלונותיכם אלא על אחיכם שלכם הטועים עמכם.
איש_ספר כתב:אחד מחברי ביהמ"ד, יקר יקרים, שלח לי כל הכתוב בזה, על מנת שאעלה את הדברים בזה, והנני מביא דבריו במלואם.אינני מזדהה עם השיר ועם הסגנון. אבל בכל זאת, האם ברחוב החילוני חשים את העצב והיגון ב'יום השואה והגבורה' על פני כל? האין אנשים המבלים להם בנעימים? זאת היתה פשוט התנפלות על כמה בחורים תמימים שלא החזיקו ראש מה אומר תאריך זה.
איש_ספר כתב:התירוץ של אנו מכבדים את הקדושים בדרכנו, אינו לגמרי כל האמת. מסיבות מסוימות, עליהם ראוי לדון במקו"א, נושא השואה הרבה פחות דומיננטי בחברה החרדית, מאשר ב(מגזרים מסוימים) בחברה החילונית. זכרון השואה אצל רובנו, הוא לרוב משפחתי - כאשר מדובר במשפחות שהם דור שני או שלישי, או קהילתי - כשמדובר בחצר שמנהיגיה נטבחו. מאורע השואה כאסון כולל של עמ"י, אינו מצוי בתודעתינו. זו התרשמותי האישית.
ברמן כתב:שמעתי פעם על הרב סלר זצ"ל מבני ברק, שהלך פעם בצפירה ביום השואה, באמצע רח' נחלת בנימין בתל אביב.
התפרצה עליו בצעקות עוברת-אורח מיוצאי עדות המזרח: מדוע אינך מכבד את קדושי השואה?
ענה לה הרב סלר: גברת! בטרבלינקה את היית?? אני הייתי שם!! אל תלמדי אותי איך לכבד את זכר קדושי השואה...
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 87 אורחים