פוסק "מיקל"

[תוכן]

המשמעות המקורית היא, שכיון שספק דאורייתא לחומרא, על כן צריך להיות ת"ח מופלג להקל בספק, ולא להיות טועה ומטעה. וזה נקרא כחא דהיתירא. ולפי זה כתב הנוב"י שמדרבנן כיון שקיי"ל ספק דרבנן לקולא, ע"כ יש גם כח דאיסורא, והוא מתאר אותו ת"ח מופלג שבכוחו להחמיר מדרבנן. היום בחוגים מסויימים כחא דהיתירא פירושו גיבוב קולות על גבי קולות, מנומקים יותר ומנומקים פחות, הגיוניים יותר והגיוניים פחות, העיקר להתיר.

[לבי במערב]

אני בא לברר את כוונת הביטוי כיום.

אכן שגיתי בזה מתחילה, ומ"מ כבר השיבו לגופו של ענין בכמה פנים.

[סגי נהור]

ודאי שיש פוסקים עם נטייה להקל כשם שיש פוסקים עם נטייה להחמיר, וכ"ה מאז ימי ב"ש וב"ה כנודע.
ו"נטיה להקל" אין פירושה גיבוב קולות וגילוי פנים בתורה שלא כהלכה, אלא חיפוש פתרונות שיאפשרו להלכה להתקיים במציאות הקיימת, על חסרונותיה ופגמיה.
נקל יותר להבין זאת ע"פ הדוגמא ההפוכה של נטייה להחמיר, שבאה לידי ביטוי יפה בסיפור הבא שהופיע פעם בפורום:

מעשה ביהודי שבנה בית חדש, ובא לקבוע מזוזה, התעורר ספק לדינא היכן לקבוע את המזוזה, ניגש לרב מבריסק לשאול מה לעשות, וענה לו, "זו בעיה". חזר ושאלו, אבל מה לעשות? ושוב קיבל אותה תשובה, "זו בעיה". האיש לא הבין, והחל [?] בפחי נפש.

הסיפור הזה (בין אם אירע או לא) מבטא את הגישה של "יקוב הדין את ההר" באופן שלם ומלא. וכל נטייה מדרך זו של פסק, הריהי מינה ובה נטייה להקל, במדה זו או במדה אחרת.

ובענין זה אעתיק מתוך מאמר שפורסם בגליון אור וחיות האחרון (המאמר המלא מצו"ב):

מנקודת מבט כוללת יותר, מובנת הנטייה להחמיר כמאפיין המהותי ביותר של מידת הדין, השואפת לעולם להיצמד אל שורת הדין באופן שלם ומדויק. מידת הדין חותרת אל האמת היותר שלימה והיותר עליונה. על כן היא מבקרת את המעשה ביקורת אחר ביקורת עד העמדתו על הדין הטהור, כפי שראוי שיהיה.

וישאל השואל: אם כן, הקולא מהי – שמא התפשרות על האמת? מנין נובעת, מתוך התורה עצמה, הנטייה להקל? וכאן יהיה עלינו לחדד ולהגדיר היטב את מקומן של שתי המידות הללו זו ביחס לזו, ומתוך כך נקבל מבט חדש על העניין כולו: אין זאת שהן חולקות זו על זו, אלא שהן מדברות בשתי שפות שונות. הן אינן מתווכחות על הדרך, אלא על היעד. נטיית החסד להקל איננה התפשרות על "חצי אמת", אלא – חתירה אחר הדרך שבה תוכל ההלכה להופיע ולהתקיים במציאות.

על כך עומד הפער היסודי בין מידת החסד למידת הדין. אין כאן רק ויכוח על טענות, שזו מצדדת לזכות וזו לחובה, אלא שלכל אחת משתי המידות מבוקש שונה. בעוד מידת הדין שואלת: מהי שורת הדין? מהו הצדק השלם? – מידת החסד מבררת: מהי הדרך שתביא לבניין ותיקון? שכן מידת החסד מבקשת בניין ולא סתירה, קיום ולא חורבן. "עולם – חסד יבנה". אין היא רודפת אחר צדק תיאורטי, אלא אחר מיטב התממשותו במציאות.

[גביר]

כמה מראי מקומות שהעלתי כבר באשכול אחר ואולי קשור גם לכאן - על גישת 'כוחא דהיתרא עדיף', של הרב עובדיה ראה, למשל - הרב עובדיה יוסף, טהרת הבית, ח"ב, ירושלים תש"נ עמ' תה. שם מצוטטים דבריו של רבי פתחיה מרדכי ברדוגו בספר השו"ת שלו 'נפת צופים' לפיהם החמרה מופרזת עלולה לגרום להזנחת הדין עצמו, הרב עובדיה מעיר על כך: דישמע חכם ויוסיף לקח' ; וראה גם: הרב יצחק יוסף, עין יצחק, כרך ג, כללי קבלת הוראות השולחן ערוך, כללים כב-כד, ירושלים תשס"ט, עמ' ריח-רסג, ובייחוד בעמ' רמ-רמב ; הרב שמעון מועלם, יסודות בפסיקת ההלכה ב'יראת ההוראה', משנת יוסף ה [סיוון תמוז תשע"ד], עמ' פג-קב ; הרב ישראל נתנאל רביוב, מיוסף עד יוסף, בני ברק תשע"ו, עמ' יז-יח ; הרב אברהם דורי, אדרת תפארת, חלק ז, סימנים מ-מא. ירושלים תשע"ז, עמ' רה-ריז ; בני לאו, ממרן עד מרן, תל אביב 2005, עמ' 259-255 ; הרב גיא אלקנה לוטינגר, קונטרס - 'אשר החמרת הקלתי', בתוך - ויזבח אלקנה, חלק ה, בת ים תשע"ז ,יו"ד, סימן יב, עמ' ריח-רמה ; אמנם יש, בייחוד בין חכמי והמזרח והספניולים הנוקטים בגישה שונה, מחמירה יותר, השואפת לצאת, ככל הניתן, ידי חובת כל הדעות שבהלכה ולקיים לצדן גם את ההנהגות הקבליות. כך, למשל, מסכם גישה זו רבי אליעזר פאפו [סרייבו, בוסניה, תקמ"ו – סליסטרה, בולגריה, תקפ"ח] בספרו הנודע פלא יועץ: 'ובספקא דדינא ילך לחומרא כי ראוי לירא מלעבור על הדין יותר ויותר מאשר יגור מפני חרב. ואפילו במידי דאפסיקא הלכתא לקולא בעל נפש יחמיר לעצמו' [פלא יועץ, ערך דינים, ירושלים תשמ"ז עמ' קמא]. ובמקום אחר – 'ראוי לכל אדם להתנהג בחסידות וכל אשר בכוחו יעשה ... הנה כי כן חיובא רמאי למיעבד כל מילי דחסידותא על פי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל כי הוא בונה בשמים עליותיו ועושה נחת רוח ליוצרו. והאיש האוהב את ה' אהבה עזה כראוי לא יכבד עליו שום דבר לעשותו ... ומאי גם במילי דתלוי בפלוגתא אף דפשטה הוראה ונהוג עלמא כדבר מהקל ראוי ונכון ליראי ה' ואוהבי שמו לצאת ידי ספק ולצאת ידי כל הדעות ולמיחש בעי שמא פן ואולי הדין עם המחמיר ... וכבר ידי עסקניות לסדר בקונטרס בפני עצמו כל מילי דחסידותא ומילי דפלוגתא איך ראוי לעשות לצאת ידי כולהו רבוותא' [פלא יועץ, ערך 'חסידות', ירושלים תשמ"ז עמ' רמ-רמא]. 'קונטרס' זה הוא כנראה חיבורו של רבי אליעזר פאפו 'חסד לאלפים' שכפי שמעיד עליו מחברו – 'זאת היתה לי בקונטרס זה הני מילי דחסידותא דרך ישרה לצאת ידי כל הדעות' [חסד לאלפים, או"ח, הלכות תפילין, כה יג. ירושלים תשמ"ה עמ' מג]. ; אחד הביטויים הספרותיים המובהקים והמגובשים ביותר של מגמה זו הוא ספר ההלכה של רבי יוסף חיים מבגדאד 'בן איש חי', חיבור שהשפעת ספרו של רבי אליעזר פאפו 'חסד לאלפים' ניכרת בו היטב [כפי שמציין הרב עובדיה יוסף בתשובה בה הוא דן בין השאר בפסק של הבן איש חי בנוגע לשתייה לפני התפילה –'וכנראה שנמשך אחר דברי החסד לאלפים הנ"ל כדרכו בקדש' [יביע אומר, ד, או"ח יג]] ; על דרך זו - יעויין -הרב יצחק טופיק, בענין קבלת הוראת מרן הש"ע, אור תורה, שנה שלושים וארבע, חוברת א, [תז], סימן ד, עמ' מא-ס, ובספרו שו"ת תהילת יצחק, סימן א, ירושלים תשע"ט עמ' ה-יח ; הרב יעקב משה הלל, במה שהנהיגו ופסקו חכמי הדורות מנהגים וחומרות שאינם מובאים בשולחן ערוך על פי כתבי הקודש האר"י ז"ל, אליבא דהלכתא, כה, תמוז תשס"ח עמ' ו-ז ; דומה שהנציג הבולט ביותר של גישה זו בדור האחרון היה הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ; ביטוי ספרותי חשוב, אולי החשוב ביותר, להבדלים בין פסיקות בתי מדרש אלה לבין פסיקתו של הרב עובדיה הוא ספרו של האחרון 'הליכות עולם', שהוא מעין נושא כלים של ה'בן איש חי' ובו מעמת הרב עובדיה בשיטתיות את פסקיו עם פסקי ה'בן איש חי'. ראשיתו של ספר זה בשיעורים אותם החל הרב עובדיה למסור בערך בהיותו בן עשרים [ראה: יעקב ששון, אביר הרועים, חלק א, ירושלים תשע"ב, עמ' 82 ; בני לאו, ממרן עד מרן, תל אביב 2005, עמ' 31-29] והוא החל לערוך אותו בהיות במצרים [ששון שם, עמ' 29], אך כרך ראשון שלו יצא לאור רק בשנת תשנ"ח ; עוד על היחס בין פסיקת ה'בן איש חי' לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף ראה: הרב יצחק יוסף, עין יצחק, חלק ג: כללי הוראת הולחן ערוך, כלל כ, ירושלים תשס"ט עמ' ר-ריט ; יעוין גם: ניר אביב, ביכורי אביב, פסגות תשע"א, עמ' 426 – 439 ; ששון שם, חלק ב, ירושלים תשע"ד, עמ' 323-286, 341-338, 402-384 ; ערן גלעדי, הקבלה במשנתו של הרב יוסף חיים מבגדאד (דיסרטציה לקבלת תואר שני), באר שבע תש"ף, עמ' 133-123.

[צופה_ומביט]

השאלה בפתיחת האשכול לא היתה מדוע כדאי להתיר או כדאי להחמיר, אלא במה מתייחדים פוסקים בעלי [מה שנקרא] "כוחא דהיתרא".

אבל אם כבר הבאת מה שהבאת, הנה דברי שו"ת תשובה מאהבה בזה, בח"א סו"ס קפא:

תשובה מאהבה א, קפא.jpeg (228.92 KiB) נצפה 1111 פעמים

[פולסברג]

viewtopic.php?f=7&t=8206

[עושה חדשות]

המשמעות המקורית היא, שכיון שספק דאורייתא לחומרא, על כן צריך להיות ת"ח מופלג להקל בספק, ולא להיות טועה ומטעה. וזה נקרא כחא דהיתירא. ולפי זה כתב הנוב"י שמדרבנן כיון שקיי"ל ספק דרבנן לקולא, ע"כ יש גם כח דאיסורא...

כ"ה בצל"ח ריש ביצה, וכבר קדם לו האו"ז בתש' סי' תשמח, עי"ש, ובמצורף.

כחא דהיתרא בדרבנן.pdf

(1.82 MiB) הורד 140 פעמים

[פולסברג]

קראתי בילדותי באיזה ספר (איני יודע אם הוא מוסמך) שנשאל על כך בעל ערוך השלחן שהיה ידוע כמיקל, ואמר יש רבנים שסוברים שהכל אסור עד שיוודע לך הדבר שהוא מותר, וכשאינם מוצאים היתר הרי הם אוסרים. אני אומר הכל בחזקת מותר עד שיוודע לך שהוא אסור, וכיון שאיני מוצא שהוא אסור אני מתיר.
ואולי דרך צחות אמר כן, ואפשר לא אמר כן מעולם??

ערוה''ש יו''ד סימן ק'

וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה ולא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו הכי וראוי לחפש זכות וכבר נתעוררו גדולים בדורות שלפנינו להמציא זכות בענין הגדול הזה... והמקום ידין אותנו לזכות כשם שאנו דנין זכות על כלל ישראל