ארי שבחבורה כתב:קיבלתי.
אני מבין אם כן שלפי דעתך כל הפרשיות הראשונות של ספר דברים שהן כולן המשך אותה תוכחה לא נאמרו מפי ה' כי אם משה אמרן מעצמו, וכוונתי כמובן לפרשיות דברים, ואתחנן, עקב, וגם תחילת ראה. וכאן, לפתע פתאום זה משתנה. הסגנון הוא אותו סגנון, נראה שאותו נאום ממשיך, אבל לא, כאן פתאום הקב"ה מתערב ומתחיל להכתיב למשה "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות וגו'", "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים וגו'", וכן הלאה עד אמצע פרשת כי-תבוא, ואז הקב"ה משתתק, ומשה ממשיך שוב מעצמו (אולי בהזדמנות אחרת) "היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה וגו'", "את ה' האמרת היום וגו'", וכך זה ממשיך פחות או יותר עד פרשת הקהל שאז הקב"ה שוב מתערב, ואז הוא משתתק סופית ונותן למשה לסיים. זה לא נראה לך משונה? יש לנו כאן חומש שלם שסגנונו די הומוגני, כולו נראה פחות או יותר רצף אחד (ולא משנה כרגע לענין זה אם הוא נאמר בבת אחת או בהמשכים במהלך כמה ימים או שבועות), אבל הגמרא - לפי דבריך - מתעקשת משום מה לחתוך אותו לכמה חלקים ולטעון שיש הבדלים דרמטיים ביותר ביניהם - כאן משה מדבר מעצמו, אולי ברוח הקודש, וכאן מפי ה' כמו כל התורה, וכל זה למה? כי מ'סגנון הדברים' נראה שמשה דיבר מעצמו. רבונא דעלמא כולא - סגנון סגנון, כבודו במקומו מונח, אבל אם יש לך הכרח לומר שחלקים נכבדים מתוך החומש הזה נאמרו מפי ה' אז כבר הרבה יותר פשוט להניח שכולו נאמר מפי ה' ולא להתחיל לחתוך אותו לחתיכות, לא? לשם מה כל התסבוכת הזו?
מה כ"כ קשה לך?
הגמ' אינה חותכת אותו לחלקים והקב"ה אינו מתערב פתאום. סגנונו של ספר דברים כולו הוא של 'משה מפי עצמו אמרו' (ברוה"ק כמובן, כדברי תוס' במגילה), אבל בתוך הדברים ישנן מצוות רבות שאותן הוא קיבל מאת ה' ונצטווה לאומרן, ואמרן כפי שקיבלן. הקביעה האחרונה אינה מסתמכת על לשון או סגנון אלא על אמונתנו במסירת התורה ע"י משה רבינו, ולכן כלפי המצוות, מעצם הגדרתן, אנו מחויבים להאמין שנאמרו לו ע"י ה' וכך אמרן.