המעיין כתב:1. לגבי תוספות העניין הוא שסוף סוף הדברים הם בדיוק מה שהקב"ה ציווה אותו ולכן הם אמת ואין בהם שום טעות ושום שינוי שזה הרי נושא הדיון כאן. 2. ואדרבה זה מה שתוספות בא לבאר שאע"פ שהלשון כאן מפי עצמו אין הכוונה כמו בסנהדרין ששם אותו "דבר ה' בזה" טוען שיש דברים בתורה שמשה אמרם מדעתו ולכן אינם אמת גמורה אלא כאן אע"פ שכתוב שזה מפי עצמו הכוונה היא שעדיין זה ברוח הקודש.
3. שאלת אם כך למה זה נקרא מפי עצמו, על זה השיב רש"י תשובה פשוטה וברורה הכוונה היא שצורת האמירה היא כאומר מאליו כלומר הוא אומר לנו מה יעשה הקב"ה ולא כמו בתו"כ ששם מדבר כשליח ומתנסח בלשון הבורא. וזה ברור בדברי רש"י.
4. אתה טוען שהראשונים ההם יסברו שזה כוונת הגמרא בסנהדרין. אולי. אבל הרמב"ם לא סבר כך בכוונת הגמרא בסנהדרין. ולא מובנת השאלה שלך האם הם דבר ה' בזה. לדעת הרמב"ם וודאי שכן רק כיוון שהם חולקים (מאיזה טעם שיהיה) לשיטתם אינם דבר ה' בזה. כמו שב"ש לדעת בית הלל הם באים על הערווה כשמיבמים צרה אבל לשיטתם לא.
1. בהחלט לא זה נושא הדיון כאן, וראה להלן.
2. לא זה מה שתוס' בא לבאר. הלשון 'משה מפי עצמו' זהה במגילה ובסנהדרין וגם הכוונה זהה. להמחשה אצטט את הגמ' הזאת:
ובית הלל נמי לילפו ממשה. אמרי לך: משה מדעתיה הוא דעבד; דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום: פירש מן האשה, ושיבר הלוחות, והוסיף יום אחד (יבמות סב.). מי שיאמר כדבר הזה על כל אחת ממצוות התורה או על גז"ש או ק"ו הוא הוא זה שעליו אמרה הגמ' בסנהדרין 'כי דבר ה' בזה'. והעניין הוא לא מידת האמת וההתאמה לרצון ה' שבדברי משה - לית מאן דפליג שדבריו הם רצון ה' - אלא מידת החומרה של הדברים והמחויבות להם. לדברי הקב"ה עצמו יש חומר הרבה יותר גדול מלדברי משה גם כשברוה"ק נאמרו. וראה סעיף הבא.
3. פשיטא שלא הניסוח הוא שעושה את ההבדל. הא קמן שיש הבדל לדינא בין הקללות של 'מפי הגבורה' לקללות של 'מפי עצמו', שבראשונות אינו פוסק ובאחרונות פוסק, כדברי הגמ' (מגילה לא:), והסיבה היא הבדל החומרא שבין השתיים, כפי שכתב שם הטו"א:
...כיון דמשה מפי עצמו אמרן אף על גב שברוח הקודש אמרן אין זה בכלל מוסר ה'. 4. השאלה שלי היא האם צריך לומר שע"פ הגמ' הם בכלל 'דבר ה' בזה' ואת זה באתי להסביר שלא.
מלבד זה, אני לגמרי לא בטוח שהרמב"ם סבר בדעת הגמ' בסנהדרין אחרת. כשהרמב"ם כותב (תשובה ג ז) שהאומר שלבורא יש גוף ותמונה הוא מין, הוא לא למד את זה מחז"ל (כמדומני) אלא מסברתו הפשוטה. בהחלט יתכן שגם כאן, אע"פ שחז"ל לא אמרו יותר מאשר שהאומר על מצוה כלשהי שמשה מפי עצמו אמרה הוא מין, לרמב"ם היה נראה שצ"ל כן על כל תיבה מתיבות התורה.
