תנועת ההשכלה החרדית

[הכהן]

שלח לי עתה ידיד:

בספרו של בנו של פרופ' לב, שמעון לב (שיודע לשאול) המביא עשרה מונולוגים של חוזרים בשאלה, בהם גם של כותב הספר, של אחיו ושל אחותו. מספרת בתו של פרופ' לב, כי פעם אחת כינס אותם אביהם וסיפר להם שהחליט לפרוש מניהול 'מכון לב', משום שאינו רואה את עצמו דמות חינוכית, לאור התפקרותם של שלושת ילדיו (נראה שהיו לכך סיבות נוספות ואכמ"ל).
בנו של פרופ' לב (ואולי היתה זו בתו?) מספר שאינו רואה בחצייתו את הקווים משהו שונה מהותית, מחצייתו של אביו את הקווים מהישיבה לאוניברסיטה. לטענתו, הוא פשוט המשיך את אותו קו של אביו.

[תוכן]

אצל האורתודוקסים המודרנים בארה"ב המספרים מבהילים. דומה כי לפחות שליש מהסטודנטים יורדים מהדרך באוניברסיטה.

[אלכסנדר וימפן]

שלח לי עתה ידיד:

בנו של פרופ' לב (ואולי היתה זו בתו?) מספר שאינו רואה בחצייתו את הקווים משהו שונה מהותית, מחצייתו של אביו את הקווים מהישיבה לאוניברסיטה. לטענתו, הוא פשוט המשיך את אותו קו של אביו.

אני חושב שאי אפשר לשים לב למה שהוא אומר בגלל שהוא רוצה להצדיק את עצמו

[שטייגעניסט]

להשלמת התמונה, אחד החברים שלח לי פעם, מויקי.
שנים ראשונות, ישיבת חברון וקריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנחם אלון (במקור: מנחם אלעזר פטר) נולד בשנת 1923 בדיסלדורף שבגרמניה למשפחה אורתודוקסית מרקע חסידי (חסידות דז'יקוב וצאנז). הבן הרביעי במשפחה בת חמישה ילדים, הוריו היו שרה לבית ברנד ור' שמעון טוביה והוא התחנך בילדותו בתלמוד תורה. בעקבות עליית הנאצים לשלטון עזבה משפחתו את גרמניה, עברה בשנת 1934 לרוטרדם שהולנד, ובשנת 1935 עלתה לארץ ישראל והתיישבה בתל אביב.‏[1]

בשנת 1938 החל אלון ללמוד בישיבת תפארת צבי ולאחר כחצי שנה ביקש להתקבל לישיבת חברון בירושלים. למרות גילו הצעיר הסכים הרב מאיר חדש, המשגיח של הישיבה, לקבל אותו ללימודים.‏[2] אלון למד בישיבת חברון במשך 8 שנים,‏[3] שבמהלכן הוסמך לרבנות על ידי הרבנים הראשיים יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובן-ציון מאיר חי עוזיאל. למרות אופי הישיבה התחיל אלון לגבש לעצמו זהות ציונית דתית, במידה רבה בהשפעת מורו הרב ד"ר יצחק ברויאר,‏[4] הרב אלימלך בר שאול והרב יעקב משה חרל"פ, ואף השתתף בהקמת הקיבוץ הדתי טירת צבי.‏[5]

לקראת סיום לימודיו בישיבה עבר אלון את בחינות הבגרות של אוניברסיטת לונדון והחל בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב, וב-1948 סיים לימודיו בהצטיינות בתואר מוסמך למשפטים. בשנים 1947-1946 כיהן כר"מ במדרשיית נעם, שנוסדה זמן קצר לפני כן ואלון נמנה עם מייסדיה.‏[6]

[משולש]

אז סידור תפילת ישורון זה סידור שהוציא רבש"ה על פי נוסח פפד"מ הישן?

לא הוא הוציא. אבל הרבה מהדברים שכתובים שם מבוססים על דעתו.

[בברכה המשולשת]

אצל האורתודוקסים המודרנים בארה"ב המספרים מבהילים. דומה כי לפחות שליש מהסטודנטים יורדים מהדרך באוניברסיטה.

למיטב ידיעתי זה לא בגלל המחקר האקדמי אלא בגלל האווירה.
(וזה מזכיר לי משהו ששמעתי מרב העוסק רבות בנושא של ייעוץ לבני נוער וכד', שימיו הוא לא פגש מי שירד מן הדרך בשל שאלות אמוניות, וגם לא בגלל שבת או כשרות. הכל סובב סביב צניעות)

[בברכה המשולשת]

אז סידור תפילת ישורון זה סידור שהוציא רבש"ה על פי נוסח פפד"מ הישן?

לא הוא הוציא. אבל הרבה מהדברים שכתובים שם מבוססים על דעתו.

ייש"כ. איפה ניתן לראות סידור זה?

[יעקב כהן]

(וזה מזכיר לי משהו ששמעתי מרב העוסק רבות בנושא של ייעוץ לבני נוער וכד', שימיו הוא לא פגש מי שירד מן הדרך בשל שאלות אמוניות, וגם לא בגלל שבת או כשרות. הכל סובב סביב צניעות)

וכבר אמרו חז"ל לא עבדו ישראל ע"ז וכו'

[היא שיחתי]

אצל האורתודוקסים המודרנים בארה"ב המספרים מבהילים. דומה כי לפחות שליש מהסטודנטים יורדים מהדרך באוניברסיטה.

זה מקביל למזרוחניקים כאן (לא חרדלי"ם) אני משער שגם שם זה שלושים אחוז או קרוב לזה, אגב אני לא יודע את הקריטריונים, אבל להשתמש בסמרטפון בשבת מסתבר שזה 'לרדת מהדרך' גם אם יש כיפה על הראש

[משולש]

אז סידור תפילת ישורון זה סידור שהוציא רבש"ה על פי נוסח פפד"מ הישן?

לא הוא הוציא. אבל הרבה מהדברים שכתובים שם מבוססים על דעתו.

ייש"כ. איפה ניתן לראות סידור זה?

המהדורה הראשונה אזלה, והשניה איני יודע מתי תצא. נקוה שבשנים הקרובות.
בבתי הכנסת יוצאי אשכנז בירושלים, בני ברק, וביתר, משתמשים בסידורים האלו.

[שש משזר]

שלח לי עתה ידיד:

בספרו של בנו של פרופ' לב, שמעון לב (שיודע לשאול) המביא עשרה מונולוגים של חוזרים בשאלה, בהם גם של כותב הספר, של אחיו ושל אחותו. מספרת בתו של פרופ' לב, כי פעם אחת כינס אותם אביהם וסיפר להם שהחליט לפרוש מניהול 'מכון לב', משום שאינו רואה את עצמו דמות חינוכית, לאור התפקרותם של שלושת ילדיו (נראה שהיו לכך סיבות נוספות ואכמ"ל).
בנו של פרופ' לב (ואולי היתה זו בתו?) מספר שאינו רואה בחצייתו את הקווים משהו שונה מהותית, מחצייתו של אביו את הקווים מהישיבה לאוניברסיטה. לטענתו, הוא פשוט המשיך את אותו קו של אביו.

ממש אותו דבר יש לי באחד מקרובי משפחתי.

האב עזב את הישיבה [היה בריסקאי, קיבל הוראה, נתן שיעורים לעשרות], ונהיה לפרופ' באיזה מקום. אבל נשאר אורטודוקסי מודרני.
הבן עזב את היהדות לגמרי ל"ע.
על טענת האב היתה התשובה כנ"ל. ה"י.

[כולל יונגערמאן]

האם הבן הזה ממש לא מבין החילוק בין מה שישה אביו למה שעשה הוא?

[שש משזר]

כל אחד מבין מה שהוא רוצה להבין...

אבל כפי שהעיר כאן בברכה המשולשת:

אצל האורתודוקסים המודרנים בארה"ב המספרים מבהילים. דומה כי לפחות שליש מהסטודנטים יורדים מהדרך באוניברסיטה.

למיטב ידיעתי זה לא בגלל המחקר האקדמי אלא בגלל האווירה.
(וזה מזכיר לי משהו ששמעתי מרב העוסק רבות בנושא של ייעוץ לבני נוער וכד', שימיו הוא לא פגש מי שירד מן הדרך בשל שאלות אמוניות, וגם לא בגלל שבת או כשרות. הכל סובב סביב צניעות)

גם כאן זאת הסיבה, והתשובה לטענת אביו הוא רק תירוץ מדוע שלא ילך בעקבות אביו.

[הולך בטל]

הנושא של חרדת החרדים מאקדמיה אינו בהיר לכולם, את חטאיי אני מזכיר, בתחילה התעצבתי על שמעצג"ת אסרו את הלימודים האקדמיים, אולם לאחר בירורים מעמיקים עם טיפוסים משני עברי המחנה הבנתי שהאיום הוא אמיתי, לא פחות מהפילוסופיה שבזמן הראשונים וההשכלה שבמאה ה19.
ליבת החשיבה של המחקר האקדמי, כמו של הפילוסופיה וההשכלה, היא האמונה שכלי המחקר הוא כלי אמין שמסקנותיו אינם מכזבים, חוקר שימצא הקבלות ורמזים בשני ספרים עתיקים יסיק מכך שמחברו של הראשון שאב מרוחו של השני, בדרך זו עלול החוקר האקדמי למצוא את עצמו שואל "האם אני בטוח שההלכה לא השתבשה במשך הדורות?", או "האם נבואת משה שונה מגילויי האל (עפ"ל) של ישו?" [כך פרס לפני את ספקותיו ת"ח מופלג המשמש תפקיד תורני חשוב ונתפס למחקר 'רק בנסיעות ובזמנים פנויים'], וכך להסתבך בעיקרי האמונה ולא בהכרח לצאת בשלום.
וכי תאמרו, אם אכן האמונה היהודית לא עומדת במבחן המחקר ואי אפשר להאמין בה רק אם לא בודקים את נכונותה זהו הודאה שהיא אינה אמתית, וכמו ארון שכל מי שפתח אותו כבר לא מאמין שיש בו יהלומים ולכן לא פותחים אותו כדי שנמשיך להאמין שיש בו יהלומים, התשובה היא שזו בדיוק הגישה החרדית, שמאחר שהמחקר סבוך ואין לו סוף ומאוד קל לטעות בו, יש סכנה שלא נצליח לצאת ממנו בשלום, ולכן עדיף לך להסתמך על המסורת מהאבות [או על נקודת האמונה שבלב כל יהודי (חסידות)].

עוד חיסרון מהותי יש בעולם המחקר (ושנכון גם לגבי החוקרים החרדים) שמשלימים מליבם הרבה מאד, לקוחים כמה ידיעות ובונים עליהם תילי תילים של הנחות שחלקם מצוץ מהאצבע וחלקם יכול להיות נכון בדיוק כמו שיכול להיות לא נכון.
ובאוזניי שמעתי מהמטולוג בתל השומר שעבודת המחקר שעבורה קיבל את התואר דוקט' לא שוה את הנייר עליו היא כתובה, וזה היה סה"כ שמונה שנים אחרי שנכתבה, מכיון שמחקרים שבאו אחריה הפריכוה לחלוטין, ואם זה כך במחקר רפואי שמגובה בהוכחות מדעיות שנבדקו במעבדה, על אחת כמה וכמה במחקר פילוסופי או היסטורי שמגובה בחומר כתוב שקשה מאד לבנות עליו יותר ממה שכתוב בו, ומי מדבר על המחקרים שמבוססים על ציורים פסיפסים תעודות היסוטוריות שונות וכדו', שלא נודע מי מבני אותו הדור כתבם.

[יורד ומתעה]

אלא שמפני זה לפרוש מכל עולם האקדמיה, זו דוגמא להקצנה חרדית אופיינית שלעניות דעתי אינה מיטיבה עם החברה כלל.
והרי זה כאדם האומר לחבירו, הבה לא נגור בבתים לעולם, שמא יזדמן לנו אותו בית עם אותו ארון ונפתח אותו ונגלה כי אין בו יהלומים. כאשר אותו אדם ראה בעיניו ויודע לבטח כי יש בו יהלומים.

[סכינא חריפא]

עוד חיסרון מהותי יש בעולם המחקר (ושנכון גם לגבי החוקרים החרדים) שמשלימים מליבם הרבה מאד, לקוחים כמה ידיעות ובונים עליהם תילי תילים של הנחות שחלקם מצוץ מהאצבע וחלקם יכול להיות נכון בדיוק כמו שיכול להיות לא נכון.
ובאוזניי שמעתי מהמטולוג בתל השומר שעבודת המחקר שעבורה קיבל את התואר דוקט' לא שוה את הנייר עליו היא כתובה, וזה היה סה"כ שמונה שנים אחרי שנכתבה, מכיון שמחקרים שבאו אחריה הפריכוה לחלוטין, ואם זה כך במחקר רפואי שמגובה בהוכחות מדעיות שנבדקו במעבדה, על אחת כמה וכמה במחקר פילוסופי או היסטורי שמגובה בחומר כתוב שקשה מאד לבנות עליו יותר ממה שכתוב בו, ומי מדבר על המחקרים שמבוססים על ציורים פסיפסים תעודות היסוטוריות שונות וכדו', שלא נודע מי מבני אותו הדור כתבם.

ובלימוד זה לא כך?

[המתלמד לפני רבו]

כ

[אלכסנדרוס]

וכדאי לציין על מאמרו של גולדהבר החדש שנמצא בקובץ החדש חצי גבורים-פליטת סופרים ז, אלול תשעד, שכבר הועלה ברשת התוכן הענינים באשכול אחר, ואולי כדאי להעלות המאמר לרשת, ושם יראה אותו הדבר שהולך בדרכו של גרשום שלום בבירור שיש זיוף איזה תשובה של ר' יוסף גיקטיליא בענין ללבוש טלית בלילה, על אף שהובא רבות בדברי הפוסקים, וכל זה כדי לחזק מנהגו של חסידות שלו ללבוש בטלית בליל שבת.

לא הבנתי מה מצאת במאמר זה. הרב גולדהבר מקשה קושיות רבות על כל הקובץ המיוחס להרי"ג ומערער בצדק את היחוס. וכבר מצאנו שערערו על ייחוס שהפוסקים קיבלו כדבר פשוט (וכי כולם חוקרים היו?).
לכן, אם קושיותיו מעולות מצד עצמן - מה הגריעותא שהוא הולך בדרכו של שלום, ואם אינן משכנעות ממילא אין מקום להתייחס אליו. בין כך ובין כך לא הבנתי מה השערורייה.

[המתלמד לפני רבו]

א

[יתר10]

לא הבנתי מה מצאת במאמר זה..

זל"ק של גולדהבר (עמ' רמו)

מקובלים רבים רצו לתלות את תורתם באילנות גדולים כדי לבסס את מקור סמכותה

אגב, לא הבנתי מש"כ שם בעמ' רמז שבטעמי המצות לרי"ג "אין זכר לכך שטלית היא ממדת הרחמים בכלל" והלא בתשובה הנידונה גופא מבו' להיפך שהציצית מדת לילה וכו'

[מ.ל.]

וכדאי לציין על מאמרו של גולדהבר החדש שנמצא בקובץ החדש חצי גבורים-פליטת סופרים ז, אלול תשעד, שכבר הועלה ברשת התוכן הענינים באשכול אחר, ואולי כדאי להעלות המאמר לרשת, ושם יראה אותו הדבר שהולך בדרכו של גרשום שלום בבירור שיש זיוף איזה תשובה של ר' יוסף גיקטיליא בענין ללבוש טלית בלילה, על אף שהובא רבות בדברי הפוסקים, וכל זה כדי לחזק מנהגו של חסידות שלו ללבוש בטלית בליל שבת.

תשו' רי''ג צוטטה בכמה מן הפוסקים בשינויי לשון, והמעיין יעמוד מאליו לסתירות ושאלות שבתשובה משובשת זו. וכבר העירו על כך בקובץ באו''י (שבט-אדר תשע''ג). עדיין לא ראיתי את מאמרו ומסקנותיו של הרב גולדהבר הי''ו, אך אין כל פלא בכך.

[המתלמד לפני רבו]

מ

[אוצר החכמה]

ראיתי מקופיא אבל לא הבנתי כמה דברים

א. מה הביא מחז"ל מר"י בר"א שהיה מתעטף בסדינים המצוייצים. הלא שם פירושו הפשוט שהיה מתעטף בבגדיו שהיו סדינים מפשתן ומה שכתוב שהיו מצוייצים זה לעניין המחלוקת אם גזרו משום כלאים כמבואר שם בהמשך. וכמו שכתבו התוספות שבזמן חז"ל סתם בגדיהם היו של ד' כנפות. וודאי שבגד כזה זה אם לובשים אותו בלילה כדרך בני אדם שלובשים כסות היום בתחילת הלילה מותר שיהיו בהם ציציות.
ב. לכן לא הבנתי גם מה שדן מדברי הרמב"ם והרא"ש. הלא הם דברו על עיקר הדין שמדבר בבגד שאדם לובש רק הוא בעל ד"כ ופשוט שאינו חייב ליטול ממנו הציצית בלילה.
ג. מדברי האריז"ל שהביא שחילק בין ט"ק וט"ג גם מוכח שמדין תורה הנגלה אין בזה שום בעייה שהרי מדין תורה אין ט"ק וט"ג והכל אותו חיוב.

העולה פשוט מכל זה שמה שדברו המקובלים הוא על המנהג של ללבוש בגד מיוחד לציצית והוא משני סוגים ט"ק וט"ג. ועל זה כתבו שע"פ קבלה ט"ק עניינו גם בלילה ואדרבה צריך ללבשו (ולכאורה מסתבר שזה יעלה רק לדעת הרא"ש ולא לדעת הרמב"ם, וכנראה כדעת הרא"ש ס"ל להאריז"ל) אבל ט"ג הנלבש לשם ציצית אדרבה אין עניינו בלילה ואסור, היינו ע"פ סוד, ללבשו בלילה.

והנה ע"פ נגלה מותר בפשטות ללבשו רק מה שיש לצדד בזה שגם ע"פ נגלה לא ראוי בט"ג כי נראה שעיקר כוונתו לשם מצווה (לפי הרמב"ם יש לדון בזה משום בל תוסיף, ולפי הרא"ש צ"ע אם יש בזה איזה חסרון ע"פ נגלה).

[חשבה לטובה]

אבל כפי שהעיר כאן בברכה המשולשת:

אצל האורתודוקסים המודרנים בארה"ב המספרים מבהילים. דומה כי לפחות שליש מהסטודנטים יורדים מהדרך באוניברסיטה.

למיטב ידיעתי זה לא בגלל המחקר האקדמי אלא בגלל האווירה.
(וזה מזכיר לי משהו ששמעתי מרב העוסק רבות בנושא של ייעוץ לבני נוער וכד', שימיו הוא לא פגש מי שירד מן הדרך בשל שאלות אמוניות, וגם לא בגלל שבת או כשרות. הכל סובב סביב צניעות)

גם כאן זאת הסיבה, והתשובה לטענת אביו הוא רק תירוץ מדוע שלא ילך בעקבות אביו.[/quote]

יש להביא בנו''ט אימרה חריפה מר''מ גולדשטיין משערי יושר שרוב רובם של העוסקים בנוער נושר הינם כאלו שקרובים לנשירה ודו''ק כי עמוק הוא

[חכם באשי]

הקפצה לצורך השעה, והמ"י.
(וימצא בע"ח מקום וכו')

[גימפעל]

מקור ראשון.pdf

(1.06 MiB) הורד 902 פעמים

[א צענטער]

גם אני מחקתי

[חכם באשי]

גם אני מצטרף למחיקות.

[גימפעל]

מקור ראשון.pdf

העליתי שוב לבקשת רבים.

[אוצר החכמה]

כתבה מצחיקה בכלל ובדבריה אודות הפורום הזה בפרט.

[המתעתע]

"הפרופסורים החרדים": בלי תכתיבים מהאקדמיה
קבוצת חוקרים חרדים מאתגרים את האקדמיה ואת סביבתם הטבעית, ולא מפחדים לעסוק בנושאים שבעולם הישיבות נחשבים לטאבו. רק סרוגים בודדים חדרו אל מגדל השן האלטרנטיבי הזה, אבל אחד מהם, איתם הנקין הי"ד, הצליח להפיל שם מחיצות

מקור ראשון
יואב שורק | 1/11/2015 23:18

תגיות: איתם הנקין, חרדים, אקדמיה,
"צריך לחזק את עצמו באמונה ולבלי לִכְנוס בחקירות כלל ולבלי לעיין כלל בספרים של מְחַקְרים", אמר רבי נחמן מברסלב כבר בשלהי המאה ה־18. הסיסמה הזו נעשית פופולרית במיוחד כיום, בעידן "ההתחזקות" הפוסט־מודרני, שבו דתיוּת נראית כשם נרדף לעממיות ותמימות.


אבל אותה סיסמה גם עומדת בניגוד לראש היהודי, שמטבעו איננו תמים. מורשת הלמדנות היהודית היא חלק מדי־אן־איי שמפותח לא רק באקדמיה אלא גם בעולם הישיבות, אפילו החרדי ביותר, ומקבל את ביטויו במחקר התוסס של מדעי היהדות, שפורח מתחת לפני השטח של חוגים שלכאורה היו אמורים לסלוד ממנו.
צילום: רן מנדלסון, באדיבות yes
חוקרים רבים עוסקים באותן סוגיות, רק בלי תואר אקדמי, נסיעות לכנסים או ציפייה לתֶקן. מתוך הסרט: ''הערת שוליים'' צילום: רן מנדלסון, באדיבות yes

הישראלים הרחוקים מעולם מדעי היהדות נחשפו אליו בדרך משעשעת בסרט "הערת שוליים", אבל הסרט ההוא תיאר רק את לב המיליה האקדמי של התחום, כשבפועל יש עוד הרבה מסביב. באולמות הקריאה של הספרייה הלאומית, וגם בבתים רבים בבני־ברק ובירושלים, יושבים חוקרים רבים העוסקים באותן סוגיות עצמן, רק בלי תואר אקדמי, בלי נסיעות לכנסים ובלי ציפייה לתֶקן.

תולדות ראשונים ואחרונים, גלגולי חיבוריהם, כתבי היד והשתלשלותם, חילופי מנהגים ומחלוקות נושנות ועסיסיות – כל אלה מעסיקים קבוצה לא קטנה של בוגרי ישיבות, חרדים בלבושם ובמנהגם, המפרסמים מאמרים בכתבי־עת "לא אקדמיים" של מחקר תורני, ומוציאים מהדורות מתוקנות, ולעתים אף מעין־מדעיות, של ספרי קודש.

יש בהם חסידים ומתנגדים, יראי שמיים אמיתיים ו"אנוסים" מעגלי פינות, כאלה הנעדרים כל תואר אקדמי ואחרים שרכשו תואר כזה – אך כולם חריפים וידענים, שנותרו נאמנים לשיח הפנים־חרדי ונוטלים בו חלק פעיל. חלקם מיישמים בחייהם נון־קונפורמיזם כפול: מצד אחד הם בחרו להתרחק מהמרחב המגונן של הישיבה וללכת לרעות בשדות המסוכנים של המחקר; מצד שני הם חרדים – מחוגים המלאים חשדנות כלפי האקדמיה ורחוקים מלאמץ את הנחות היסוד שלה.

תלמיד חכם וחוקר מבריק ורב־תחומי, שהיה שותף בולט במעגלי השיח של החוקרים התורניים. איתם ונעמה הנקין

כמעט כל הדמויות הבולטות בתחום מגיעות מחוגים אשכנזיים־קנאיים, אבל שערי שיח החוקרים - שמתקיים לא רק על דפי כתבי־העת, אלא גם בפורומים האינטרנטיים התוססים של "בחדרי חרדים" ו"אוצר החכמה" - אינם נעולים, ולעתים משתלבים בהם גם מעט אנשים ממגזרים אחרים. כזה הוא למשל הרב יואל קטן מישיבת שעלבים, עורך כתב־העת "המעיין", הבא מעולם התורה הציוני ועיתונו מייצג את החרדיות הייקית, המשכילה והציונית של פעם; וכזה היה גם איתם הנקין המנוח – תלמיד חכם וחוקר מבריק ורב־תחומי, שהיה שותף בולט במעגלי השיח של החוקרים התורניים.

בחברה הדתית־לאומית יש כמובן עוד רבים מאוד העוסקים בחקר מדעי היהדות, אבל את האנרגיה הפולמוסית שקיימת בקרב החוקרים החרדים קשה למצוא שם. לדברי ק', חוקר חרדי צעיר, הלהט מעיד על כך שהעיסוק המחקרי הוא בעבורם צורך קיומי. "החרדי חוקר כדי להחביא את המצוקה האמונית שלו־עצמו, בעולם שבו אסור לחשוב. אלו שחוקרים את זהותו של מחבר פיוט או מעתיק כתב יד עלום, או אלו שחשפו כהונה רבנית נשכחת של הב"ח (ה"בית חדש", הרב יואל סירקיש), או הטורחים לבור בספרים כדי למצוא פשר מילה קטועה בכתובת אכדית - כל אלו עסוקים בבריחה ממחשבות אסורות. את המתח בין דממת המוות האמונית בעולם החרדי לבין הנפש הגועשת במחשבות רעננות, הם פורקים באמצעות בריחה אל הררי כתבי היד וגנזכי הספרים".
צילום: פלאש 90
''אקדמיה ספונטננית, שמתפתחת מאליה''. לומדים תורה בישיבה חרדית צילום: פלאש 90

הביקורת של ק' מתחילה במיטת הסדום של החינוך הישיבתי החרדי. "האברך החרדי נאלץ על כורחו לעסוק בתורה בדרך שהייתה נהוגה בישיבות ליטא במאה הקודמת. אם אין רצונו למרוד לגמרי, העיסוק היחיד שיש לו איזושהי לגיטימציה הוא העיסוק במדעי היהדות. כך הוא יכול לההדיר את חידושי הרא"ש למסכת נזיר בלי שתורמנה יותר מדי גבות בסביבה.

זו הסיבה לכך שהחוקרים החרדים, לפחות בתחילת דרכם, עוסקים יותר בההדרה ופחות במחקר ובכתיבת מאמרים. ואם כבר מחקר, אז כמה שיותר קרוב אלינו: מוטב על האחרונים מאשר על הראשונים, עדיף ראשונים מאשר גאונים, חלילה לא על הגמרא - והס מלהזכיר על המקרא. עדיף גם לכתוב מאמרים ביוגרפיים ודיונים של היסטוריה כרונולוגית אינסופית, למשל בירור שנות רבנותו של פלוני בעיירה פלונית, מאשר משהו מעמיק על צורת הלימוד שלו".

לא הכול מסכימים לניתוח הפסיכולוגיסטי של ק'. "יש שבחרו לתור בעולם האקדמי לאו דווקא מתוך תסכול מעולם ה'כוללים', אלא שלאט־לאט נחשפו למחקר והוקסמו ממנו", אומר הרב יוסף מרדכי דובאוויק, חסיד בויאן שהשלים לאחרונה דוקטורט על רבנו חננאל. הענף הזה, הוא אומר, מציע משהו שהעילוי הצעיר יתקשה לעמוד מולו. "למדנו וחונכנו לשאול, לעיין, לרדת לעומק ולא להסתפק בקריאה או הבנה שטחית. כאשר נחשפים לפני בן הישיבה המשכיל כלים חדשים ודרכי פרשנות או הבנה שלא היו מוכרות לו, סקרנותו הטבעית, שטופחה כל כך הרבה, שותה אותם בצימאון".

"זוהי 'אקדמיה ספונטנית'", אומר הרב י', שבעצם מעדיף להתרחק מן ההשוואה לאקדמיה. "היא מתפתחת מאליה, בלי גופים ממוסדים המכתיבים כללים ונהלים. יש לה אופי אנרכי, אוטודידקטי ומרתק, והיא מציגה מופע מרהיב של יכולות אינטלקטואליות חופשיות".
הולדתו של חוקר
הרב ד"ר צבי לשם, מנהל אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית, נתקל לא פעם בחוקרים המגיעים מתוככי העולם החרדי. "אלה לא האברכים הטיפוסיים, כי הגישה המחקרית היא לא הגישה האופיינית של בחורי ישיבות", הוא אומר. "הנה, כשהתחלתי לעבוד כאן פגשתי ר"מ ותיק מישיבת הסדר נחשבת, וסיפרתי לו על אלה שבאים מעולם הישיבות ועוסקים כאן במחקר.

"הוא לא הבין: 'מה למשל הם חוקרים?' הוא שאל אותי, ואני בתור דוגמה הזכרתי את ספר 'חמדת ימים' (ספר מנהגים, תפילות ותיקונים שראה אור לפני כ־300 שנה ומאז נודעה לו השפעה רבה, אך גם התעורר פולמוס ביחס לזהות מחברו וביחס לתוכנו, שנחשד בשבתאות – י"ש). 'למה לחקור את ספר חמדת ימים?' שואל אותי אותו תלמיד חכם, 'הרי ניתן לקנות אותו בכל חנות של ספרי קודש'. זאת הגישה הנפוצה יותר. מי שמגיע למחקר הם אנשים יוצאי דופן".

יוצאי דופן, אינדיבידואליסטים, אבל מאפיין אחד מובהק יש לכולם: הם אוטודידקטים. הדבר בא לידי ביטוי גם בכל הקשור לשפות זרות: חלק מהחוקרים הללו מעולם לא למדו בצורה מסודרת אנגלית או גרמנית – אך במאמריהם הם מפנים למקורות לועזיים, לאחר שהשלימו את הפער בדרכים שונות.
צילום: הספרייה הלאומית
''אלה לא האברכים הטיפוסיים, כי הגישה המחקרית היא לא הגישה האופיינית של בחורי ישיבות'', ד''ר לשם צילום: הספרייה הלאומית

מי שמתעניין בתופעה מוזמן לפתוח למשל כרכים של "ירושתנו", שנתון עב־כרס שיוצא לאור על ידי "מכון מורשת אשכנז". חלק מהמאמרים המתפרסמים שם לא היו מביישים שום כתב־עת אקדמי מן המניין, ובין הערות השוליים הרבות המעטרות אותם, תמצאו כאלה המפנות לספרות מחקר בעברית ובשפות אחרות. במות אחרות הן "ישורון", "מוריה" של מכון ירושלים העוסק כבר עשרות שנים בההדרה מקצועית של ספרות ראשונים ואחרונים, קובץ "היכל הבעש"ט" החב"די ועוד.

החוקרים התורניים עוד מתרפקים על זכרו של כתב־העת "צפונות", ששבק חיים לפני יותר מעשור, ובינתיים מפרסמים גם במוספים תורניים של העיתונות החרדית – בעיקר ב"קולמוס" של העיתון משפחה. במקביל עושה כעת את צעדיו הראשונים כתב־עת מחקרי חדש בשם "חִצי גיבורים – פליטת סופרים", הרואה אור בלייקווד שבארה"ב.

בין השמות החמים בתחום ניתן למנות את מרדכי הוניג, חסיד ממונסי שבניו־יורק, ידען מופלג בתחום ספרות הראשונים; יעקב ישראל סטל, חוקר יהדות אשכנז שנאלץ להוריד פרופיל בקשריו עם האקדמיה; משה דוד צ'צ'יק, היסטוריון, עד לאחרונה מעורכי "ירושתנו" וכעת מעורכי "חצי גיבורים"; יהודה זייבלד, חסיד בויאן, שמרבה לעסוק בפילוסופיה ובחסידות; יצחק דוד רוזנבלום, שנאלץ לעקור מקריית־ספר לבית־שמש בשל ספרייה שפתח, ומלמד כיום בישיבה החרדית־תיכונית "נהורא".
יעקב לויפר, חוקר העוסק בענייני לשון ולמדנות; בצלאל דבליצקי, עילוי קנאי מבני־ברק שמנהל את הפורום הנלווה ל"אוצר החכמה" - מפעל הסריקה המונומנטלי של ארון הספרים היהודי; נחום גרינוולד מלייקווד שבניו־ג'רזי, חב"דניק שגדל כחסיד סאטמר־פאפא, העורך את "היכל הבעש"ט"; אהרן גבאי, כוכב עולה מבני־ברק, בוגר ישיבה ליטאית כמובן; יחיאל גולדהבר, המבוגר מעט מכולם, היסטוריון וביביליוגרף שמחקריו קנו להם שם, והספרייה הלאומית היא לו בית שני; ואברהם שמואל תפילינסקי, שעמל בשנים האחרונות על חשיפת מקורותיו של ספר "חמדת ימים" שהוזכר לעיל.

ואם הזכרנו את יושבי הספרייה הלאומית, צריך להזכיר את הכלי החשוב עוד יותר במלאכתם של החוקרים – האינטרנט. רשת המידע הגלובלית מאפשרת לחרדים מישיבות שמרניות, כאלה המחזיקות בספריותיהן רק את המובן מאליו, נגישות לספרות המחקר של מדעי היהדות ואל התודעה הביקורתית וההיסטורית. לרוב החוקרים החרדים יש חיבור לרשת בבית, אבל לא לכולם: צבי לשם מספר שיש הבאים לספרייה לא כדי לפשפש בכתבי יד עתיקים או לשוחח עם מלומדי האוניברסיטה העושים שם תורתם קבע, אלא פשוט כדי לעבוד במקום המספק גישה לרשת.
צילום: מרים צחי
עושים שם תורתם קבע. הספרייה הלאומית צילום: מרים צחי

"בעידן הדיגיטציה הצליחה ספרות מדעי היהדות להשתחל, גם אם במידה מוגבלת, לתוך החוגים החרדיים והישיבתיים דרך מאגרי מידע כמו 'אוצר החכמה'", אומר מרדכי הוניג. "עד לאחרונה היו אלה הספרים. הטריגר של הולדת חוקר חרדי היה בדרך כלל היחשפות אקראית לספרות מחקרית־אקדמית כלשהי שקסמה וקרצה לו. אצלי היה זה הספר 'בעלי התוספות' של אפרים אורבך, שקניתי כשהייתי בן 15".

יש, ללא ספק, סיפור אהבה בין המדיה הדיגיטלית ובין עולם המחקר החרדי, שמממש את חריפותו גם בצד הטכנולוגי. כך צץ לו לפני שנים אחדות כתב־עת שבועי מקוון, שהיה במשך שנתיים במה חביבה במיוחד על חבורת החוקרים התורניים. "דאצ'ה" הוא נקרא, מילה רוסית שנכנסה לסלנג הישיבתי, ומבטאת מרחב פנאי שבו נהנים מן החיים, סוג של לגיטימציה נדירה להתפנקות ומעט התפרקות.

כותרת־המשנה של כתב־העת, שייסד וערך יצחק ברוך רוזנבלום, הייתה "פינת מרגוע לחכמי ישראל". הבמה הקפידה על שיח מכובד ועל רמת טיעון גבוהה, אך בין ההוראות לקהילת הכותבים־קוראים ניתן היה למצוא גם את הערת־הזהירות הבאה, שמעניקה הסבר נוסף לבחירה בפורמט הדיגיטלי דווקא: "נא להקפיד על צנעת העלון. ניתן להדפיסו לנוחות הקריאה, אך אין לחשפו לעין כול, ואת צנועים חוכמה".
מבוכה במקום פולמוס
לצד המאגרים האינטרנטיים וכתבי־העת המקוונים, גם הפורומים נוטלים חלק חשוב בשיח היהודי־מחקרי. אחרי שנים ארוכות שבהן פורום "סופרים וספרים" באתר "בחדרי חרדים" היה מדורת השבט של החוקרים התורניים, עבר השרביט לפורומים של "אוצר החכמה".

לאחרונה נפתח שם למשל שרשור מרתק וארוך המבקש ליצור רשימה של "דעות יחידאיות", כלומר עמדות הלכתיות שנקטו פוסקים ידועים במשך הדורות, בשעה שכל שאר הפוסקים סברו אחרת. בשרשור נחשפה התשתית הלמדנית־הלכתית של המשתתפים בשיחה, הבקיאים לא רק בביליוגרפיה והיסטוריה אלא גם במגוון רחב של עמדות ראשונים ואחרונים בשלל סוגיות.

על הפורומים ב"אוצר החכמה" מנצח כאמור בצלאל דבליצקי (תחת כינוי־הרשת "איש ספר"). מה שהיה מותר בחדרי חרדים אסור אצל דבליצקי, קנאי ללא חת המצנזר דיונים ומשתיק קולות שבעיניו אינם ראויים לבוא בקהל. אבל גם מי שמתגעגעים לפתיחות הרבה שהייתה נהוגה בפורום הישן, מבינים שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית, והשיח הרלוונטי של קהילת החוקרים מתנהל בעיקר בבמה החדשה.
צילום: אופיר דוד
לא עוד מדורת השבט של החוקרים התורניים. חרדי גולש באינטרנט צילום: אופיר דוד

קנאות, אגב, היא עניין יחסי: תוכנת הסינון המחמירה "נתיב", הפועלת על פי הנחיות ועדה רבנית ששמות חבריה חסויים, חוסמת את הפורום של אוצר החכמה, כאתר שתכניו חתרניים ובעייתיים. תוכלו למצוא בו למשל דיון לוהט וטעון פוליטית סביב אחד ממורי ההוראה הוותיקים של העדה החרדית בירושלים, הרב יצחק אייזיק כהנא.

פשקוויל שהופץ בירושלים כנגד ספרו של הרב כהנא "ארחות טהרה" וכנגד פסיקותיו המקלות בשאלות של נידה, הסעיר את הרחוב החרדי, ועורר תגובות חריפות לכאן ולכאן גם בפורום. במקרה הזה באה לידי ביטוי חלקי אחת הרעות החולות בפורום: מחיקתם של שרשורים משום שחרגו בעיני העורך מקו ההשקפה החרדי הרצוי. לאחר שהדיון כבר מילא שלושה דפי רשת, הוא נעלם באורח פלא מהאתר – והוחזר למחרת בגרסה מקוצצת.

הרב איתם הנקין נמנה עם מי שהצטערו על צמצום השיח בפורום הזה לעומת הזירות הקודמות, אבל הבינו שזו הזירה לכתוב בה. תחת הכינוי "תוך כדי דיבור" הוא היה מעורב בדיונים בפורום, ובמקביל ניהל לא מעט תכתובות אימייל אישיות עם החוקרים הפעילים שם. דרך הפתח הזה חדרה המציאות הישראלית אל תוככי מגדל השן החרדי, כאשר המשתתפים גילו כי הגבר שנרצח עם רעייתו לעיני ילדיו בעיצומו של חג הסוכות, הוא לא אחר מאשר הרב איתם "שלהם". הפורום נמלא שרשורים נרגשים של דברי הספד וכאב, יוזמות הנצחה ועילוי נשמה, וגם חשיפה של הקשרים הרבים שרקם הנקין עם עמיתיו מהרשת.
צילום: מרים צחי
''וככל שהיה ישר והגון ומבקש האמת, כן היה דייקן נמרץ וחרוץ''. קברו של איתם הנקין ז''ל צילום: מרים צחי

קשה שלא להיגרר לסופרלטיבים כאשר מדברים על איתם הנקין. מי שעקב אחר שלל פרסומיו התורניים – שהתאפיינו בכתיבה רהוטה, ביושר אינטלקטואלי ובביטחון של מי שעוסק בטריטוריה מוכרת לו - התקשה להאמין שמדובר בבחור צעיר כל כך. גם השיח על אודותיו בפורומים משרטט תמונה מרתקת. "הנרצח הדגול הי"ד היה בקיא מופלא בכל קורות ימי עמנו ובפרט בתולדות חכמי ליטא ותורתם", כתב הגולש המתכנה "מחולת המחניים".

"הייתה לי הזכות להתכתב כאן מעט איתו, וככל שהיה ישר והגון ומבקש האמת, כן היה דייקן נמרץ וחרוץ... כל תגובותיו אחת לאחת לא היו בהן שום דברים של סתם בכך, כתיבתו הייתה גדושה מזן אל זן בדברי תורה וחוכמה ומלאה באוצרות של יין ישן... מתוך תגובותיו ניכרה חתירתו התמידית לאמת, לא היה נבהל להשיב וכל דבריו היו תמוכים ביסודות איתנים, וגם כאשר ייצג דעות אחרות היה הוא בר פלוגתא הגון וישר ולא בוש להודות על האמת במקום המצטרך".

מי שהרחיב בדברי הספד היה דווקא "איש ספר", הלא הוא דבליצקי, הרחוק מהנקין בהשקפותיו, ושסגנונו הרגיל אינו מן המלטפים. "אמריו התייחדו בעושרם, בחדותם ובדייקנותם ואין דומה להם", כתב מנהל הפורום. "מדהים להיווכח בקשת הרחבה של האנשים שעמדו בקשרי התכתבויות איתו, ואע"פ שהם עוסקים בתחומים שונים, כולם כאחד מציינים את התועלת הרבה שהם קיבלו ממנו, ואת עושר המקורות שהוא הרעיף עליהם בעינו הטובה ובמזגו הנעים. פעמים הרבה שבתשובה לאיזו שאלה של מה בכך, הוא היה שולף 'תוך כדי דיבור' איזו רשימה מרשימותיו, מלאה, גדושה ועשירה, וזאת תוך ציון שהוא אוסף חומר נוסף בעניין זה ועוד חזון למועד.
"...הזכירו הרבה את יושרו ונקיותו, עם מידותיו הנאצלות. ברצוני להדגיש נקודה מסוימת, ושאין אדם כערכי עומד בה עד שנכשל בה: כתיבתו החריפה והפסקנית, היה בה משהו המזמין פולמוס, אבל מי שהשיב לו בתקיפות מתוך תחושה של 'ונקם ישיב לצריו' מצא עצמו נבוך ופאתטי כשגילה את האיש הנעים והצנוע שמאחורי הדברים".
צילום: מירי צחי
''היתממות כאילו אין כאן אלא המשך ישיר של שלשלת חכמי ישראל, שתמיד היו מהם שהיה להם יד בתרבות הכללית''. הרב אהרן ליכטנשטיין צילום: מירי צחי

בהמשך עמד דבליצקי על ההתעלות של הנקין מגבולות המשבצת המגזרית. לדבריו, בהתכתבויות אישיות ביניהם ציין הנקין "שמוצאו המיוחד, בן ונין למשפחת רבנים מאמריקה שלא השתלבה באחת הקבוצות המסוימות של שומרי התורה, מאפשר לו לראות עצמו משוחרר מכבלי התיוג והשיוך המגזרי שלעתים הוא מלאכותי. ניתן לומר שתחושה זו אפשרה לו במידה רבה לבקר ולדון ללא משוא פנים בתופעות מכל המגזרים כולם". דבליצקי טען שהדבר ניכר בעמדה העצמאית שנקט הנקין בשורה של פולמוסים, ושאת לבטיו והשערותיו הוא פירט פעמים רבות בתכתובות אישיות – שכן בפורום הקפיד לפרסם רק דברים שיכול היה לעמוד מאחוריהם בלב שלם.

"אני כשלעצמי מוצא הפרזה בשני הקצוות", כתב הנקין לדבליצקי ביחס לפולמוס שהתנהל בפורום סביב דמותו של הרב אהרן ליכטנשטיין המנוח. "הן המאמר הלגלגני והבוטה כנגדו... והן מאידך ההיתממות כאילו אין כאן אלא המשך ישיר של שלשלת חכמי ישראל במעלה הדורות, שתמיד היו מהם שהיה להם יד בתרבות הכללית". הנקין קיבל את דבריו של דבליצקי שגם בציבור הדתי־לאומי הייתה התנגדות לדרכו של הרב ליכטנשטיין, שהרי "אין ספק שבשביל כל בן ישיבה מן המניין (למעט כאלה שמהר עציון ו'שמאלה') צורם מאוד לראות ציטוטים מהתרבות הנוכרית וכדומה בתוך מאמר תורני. רק שבמקרה הזה (של הביקורת בתוך הציבור הדתי־לאומי – י"ש) ההתנגדות לדרך לא נכרכה בפסילה אישית".
צילום: פלאש 90
''יש הרבה להצטער שהגבולות ה'מגזריים' חוצצים גם בפני גדולי התורה'', הרב דב ליאור צילום: פלאש 90

"יש הרבה להצטער שהגבולות ה'מגזריים' חוצצים גם בפני גדולי התורה", כתב הנקין במייל אחר לדבליצקי. "החלוקה החותכת שכל אחד שייך דווקא לציבור זה או דווקא לציבור אחר, היא מלאכותית הרבה פעמים, ולמשל תמוה שכמה קומיקאים ומוזיקאים ובדרני־שוליים (לצורך הדוגמא) נחשבים בעיני ההמון ל'חרדים' שהרי למדו בחדר וגם לובשים כובע בביה"כ, אבל אלפי משפחות של עמלי תורה המקפידים על קוצו של יו"ד ואין צריך לומר שטלוויזיה ועיתונים חילונים וכל כיו"ב זהו עניין מופרך לגמרי אצלם, הם 'אינם חרדים' שהרי לובשים חולצה בצבע אחר וגם שמחים ביום העצמאות. ואפילו האדם שרואה לעיניים יכול לדעת על מה עתידים להיות נידונים בבית דין של מעלה, אם ישאלו שם על תלמוד תורה ומשא ומתן באמונה וציפייה לישועה, או שישאלו איזה פתק הושם בקלפיות של המדינה".

את הדברים הללו כתב הנקין אגב תיאור גדלותו התורנית של הרב דב ליאור. "בפה מלא אני יכול להגיד שמדובר בגדול עצום בתורה והוראה, שכל הש"ס והשו"ע מונחים בראשו הפלא ופלא", כתב. ועם זאת, ציין, הרב ליאור לא נחשב בעיני החרדים, רק בגלל שבענייני היחס לציונות "הריהו שייך דווקא למחנה אחד וממילא מוקצה למחנה האחר, אבל כשלעצמו, הלא אין לו בעולמו אלא תורה, כפשוטו (ועל עניינים כמו תרבות המערב או עולם האקדמיה, שרווחים בחלקים גדולים ממחנהו, הריהו מלגלג בליצנותא דע"ז כל שני וחמישי)".

בציטוטים הללו של הנקין ניתן לשמוע מנגינה של חרדיות; כפי שדבליצקי ואחרים בפורום שבו וציינו, להנקין הייתה יכולת לשוחח עם אנשים שונים בשפות המקובלות עליהם. בהתכתבות פרטית עם משתתף אחר בפורום העיד הנקין שבשעה שהוא כותב ב"אוצר החכמה" הוא מאמץ את הסגנון המתאים, ומקדם בזהירות נושאים הקרובים ללבו.

מהי המוטיבציה להיכנס לגוב האריות הזה? ובכן, הנקין האמין שבכל מקום יש נקודות טובות, ושמח לרכוש היכרות עם אנשים שבאופן אחר לא היה יכול לפגוש. הוא העיד על עצמו שהוא "משתדל לרדוף שלום אפילו במקום שרודפים את שכמותי", וכפי שכתב בפעם אחרת בפורום הרגוע יותר שבאתר "בחדרי חרדים", תחת הכינוי "תכלת דומה": "מתאמץ בכל מאודי שלא לשנוא אף אחד ולא להוציא מן הגדר שום ציבור שלשיטת עצמו עושה לשם שמיים, אפילו כאלה שלשיטת עצמם הנ"ל מוציאים אותי מן הגדר ומבזים את הרב'ה שלי באופן בלתי נסבל".
פרופסור חסר שם
לאחר הירצחו של הנקין התעורר ויכוח בין מכריו וקרוביו באשר למקום שתפס בעולמו כל אחד משני הקטבים – הלימוד האקדמי והלימוד הדתי (ראו מסגרת). שלא במפתיע, המתח בין שני אלה הוא נושא המעסיק דרך קבע רבים מהחוקרים התורניים. בפורום של "אוצר החכמה" ואחרים ניתן למצוא לא פעם יחס ארסי ולגלגני לאנשי המחקר הקלאסי, המוצגים כעסוקים בדיוקים מופרכים או מיותרים פשוט מכיוון שאינם יודעים ללמוד. או בלשונו החריפה של אחד מכותבי הפורום: "אינם מסוגלים ללמוד דף גמרא בלי שוטנשטיין ומילון".

כך למשל מושמת ללעג שנון המתודה של הפרופסור הישיש דוד הלבני, אולי גם "בזכות" שיוכו בעבר לתנועה הקונסרבטיבית. באנלוגיה על הגישה שהוא מזוהה איתה, ולפיה רוב סוגיות התלמוד נערכו על ידי דור של חכמים אנונימיים בתקופה הסבוראית, שהוא מכנה "סתמאים", כתב הגולש "אפרקסתא דעניא" כי עיין בהקדמותיו של הלבני לשתי מסכתות שונות, והגיע למסקנה כי "הלבני לא כתב את המאמר בעצמו, אלא כתב קטעים מסוימים שגם הוא לא כל כך הבין מה הוא כותב ולמה הוא מתכוון. המגיה שלו והמו"ל שלו הם אלו שהוסיפו קטעים סתמאיים וחיברו את כל הקטעים המפוזרים למסכת אחת אחידה למראה".

אפשר, כמובן, שהזלזול הזה נובע מרגשי נחיתות של מי שלא רכשו השכלה אקדמית מסודרת, או מבורות של מי שעולמם האינטלקטואלי מוגבל לשיח שלתוכו גדלו. בכל מקרה, הוא רחוק מלהיות מוסכם בקהילת החוקרים התורניים: יש מהם שמשתלבים באקדמיה בשנים האחרונות, וגם אחרים מבינים שהבוז שרחש עולם הישיבות כלפי מדעי היהדות נדרש להתעדכן: כפי שמציין דובאוויק, ענף מדעי היהדות בדור האחרון שונה מכפי שהיה בעבר – אז היו החוקרים רחוקים מבית המדרש, ומחקריהם העידו לעתים על בורות ולעתים על הפיכת טפל לעיקר. בדור הזה, הבולטים שבחוקרי התחום הם תלמידי חכמים מובהקים, ועדיין, מי שמפרסם בכתבי־עת חרדיים, או מבקש לשמור על לגיטימציה ברחוב החרדי, אינו יכול לכתוב באופן חופשי.

"הם צריכים להיות זהירים באיך שהם כותבים, את מי הם מצטטים, ואפילו איזה תואר לתת לו", מסביר צבי לשם. "אני זוכר מישהו כאן שרצה לצטט מ'תוספתא כפשוטה' של הרב שאול ליברמן (תלמיד חכם שהיה ראש הסמינר התיאולוגי של התנועה הקונסרבטיבית בניו־יורק – י"ש), והוא לא ידע מה גרוע יותר – לכתוב הרב ליברמן או פרופ' ליברמן. בסוף הוא פשוט לא הזכיר את שמו".

אף שכמה מהם כבר נושאים תואר דוקטור, בדרך כלל החוקרים התורניים אינם נוטלים חלק במירוץ האקדמי למשרה ולהכרה, והדבר מעצב את עולמם. "הניתוק מעולם האקדמיה, על התחרותיות שבו, מקל מאוד על החוקר לחלק מחוכמתו לחבריו בלי לחשוש מגנבת חומרים ומחקרים, ובמקביל לקבל מחוכמת חבריו", אומר הרב יואל קטן. "מצד שני, הלחץ בעולם האקדמי לפרסם מאמרים איכותיים, והצורך להעמיד את הדברים לביקורות העמיתים, מביאים לעתים לתוצאות מצוינות שלא ניתן להשיג במחקר התורני".




"העובדה שאנו לא חלק מהמירוץ הזה", מסביר לי ג', "מועילה לשלוות נפש, לחירות אינטלקטואלית, לחירות בבחירת תחומי העיסוק בלי להידרש לקורסים מקדימים שאינם הכרחיים במלואם, ולחירות בדרכי פיתוח הרעיונות. אני רואה את החוקרים החרדיים כנהנים מהחירות שהיתה מנת חלקם של הדור הראשון של החוקרים בתנועת 'חוכמת ישראל'".
הסתגרות מול התבצרות
המודעות החריפה של החכמים היהודים לגלגולי מסורתם, קדמה למעשה במאות שנים לתנועת "חוכמת ישראל", זו שהשליכה את הקריאה הביקורתית המודרנית על ארון הספרים היהודי. לאורך כל הדורות היו גאונים, ראשונים ואחרונים שעסקו בביקורת הנוסח, בתולדות מנהגים, בהצבעה על טעויות שהשתרשו ובמבט חשדני כלפי מה שעמי הארצות ראו כ"יהדות" שאין לשאול אחריה שאלות.

גם בפרספקטיבה הצרה והמודרנית יותר, של יחסי אקדמיה־חרדים, החבורה המדוברת בכתבה הזו ודאי אינה הראשונה. "מפעל הביבליוגרפיה העברית", פרויקט אקדמי לעילא המקטלג את כל הכותרים שיצאו בעברית ובשפות יהודיות אחרות לאורך כל הדורות, מנוהל כיום על ידי יצחק יודלוב, מלומד חרדי נטול השכלה אקדמית. בין מייסדי המפעל הזה בלט הרב שמואל אשכנזי (דייטש), שגדל בבתי־אונגרן. אשכנזי, מהמפורסמים שבחוקרי הספר החרדים, משמש כיום גם חבר כבוד בחברת "מקיצי נרדמים", הוצאה לאור עתיקה המזוהה עם "חוכמת ישראל".

גם בין עובדי הספרייה הלאומית בלטו שני חוקרים חרדים: יהושע מונדשיין, חב"דניק עצמאי שנודע במחקרי החסידות שלו, ובחנוכה שעבר נפטר בעקבות מחלה קשה; ומאיר וונדר יבדל"א, איש ספר והיסטוריה, שחיבר בין השאר את המפעל המונומונטלי "מאורי גליציה". מפעל דומה ביחס לחכמי הונגריה נוצר בידי החוקר החרדי המנוח יצחק יוסף כהן, שפעל במסגרת "מכון ירושלים", המפורסם שבמפעלי המו"לות החרדיים בעלי הנטייה המחקרית. ראויים לציון גם יצחק ישעיהו וייס ומשה אלכסנדר זושא קינסטליכר, שניהם חוקרים פוריים בתחום ההיסטוריה הרבנית, שערכו את "צפונות" המנוח.

מה הופך אם כן את בני החבורה הצעירה לשונים מכל קודמיהם? אולי העובדה ששילובים שנראו בעבר טבעיים נעשו מסובכים יותר כתוצאה משני תהליכים מקבילים - הסתגרות החברה החרדית, והתבצרות האקדמיה בתוך ההגדרות הרשמיות. עולמם של המלומדים מכל הזרמים, זה שבו הידע והסקרנות הם העיקר, התחלף במציאות של קטגוריות שפיטות בהיכלי האקדמיה - ובמציאות של "השקפה" קשיחה וצנזורה במרחב החרדי. מעטים הם אלו שמבקשים להשיב ליושנה את עטרת המחקר, כזו שאינה תלויה לא בקתדרה ולא בכובע השחור

[משולש]

כנראה המאמר הזה מצא חן כל כך בעיני אנשים מסויימים עד שהחליטו לתרגם אותו לאנגלית:

http://seforim.blogspot.co.il/


Torah Under Wraps
Torah Under Wraps
by Yoav Sorek
translated by Daniel Tabak

Their publications are not allowed to get out. Their roiling Internet forums are blocked by filters. The articles they publish omit the names of professors considered verboten. A cohort of Haredi scholars [1] challenge the academy and their natural surroundings, unafraid to deal with subjects deemed taboo in the yeshiva world. Few Religious Zionists have penetrated this alternative ivory tower, but one of them—Eitam Henkin, may his blood be avenged—succeeded in breaking down barriers.
*
“One needs to strengthen oneself with faith; one should not entertain philosophical questions nor even glance at the books of philosophers,” said Rabbi Nahman of Bratslav already at the end of the eighteenth century. This motto is particularly popular today, in the post-modern era of “religious strengthening,” in which religiosity is perceived as synonymous with simplicity and unsophistication. Yet that very approach also runs counter to the Jewish mind, which is by its nature anything but naive. The legacy of Jewish erudition constitutes part of the DNA not only of the academy, but of even the most Haredi sectors of the yeshiva world, and it finds expression in the spirited Jewish Studies scholarship flourishing under the radar in circles that are presumed to recoil from it.

Israelis distant from the world of Jewish Studies were offered a glimpse of it in the amusing film “Footnote,” but it portrayed only the nerve center of the field’s academic milieu, when in reality a great deal more is out there. In the reading rooms of the National Library, and in many houses in Bnei Brak and Jerusalem, many scholars sit and study the same topics as academics but without academic degree, without traveling to conferences, without aspirations toward an academic appointment. The history of medieval and modern rabbinic authorities, the stories of their compositions, the manuscripts and their provenances, variant customs, disputes both ancient and alive—all of these preoccupy a non-negligible group of yeshiva graduates, Haredi in dress and behavior, who publish articles in “non-academic” journals of Torah scholarship and produce corrected editions of sacred texts, some of which can even be considered quasi-critical editions.

They number Hasidim and Mitnaggedim, the truly God-fearing and those trapped in the Haredi lifestyle who cut corners, those lacking any academic title and others who have earned one—sharp and knowledgeable one and all, still faithful to, and actively participating in, the intra-Haredi discourse. Some of them evidence a dual non-conformism in their lives: on the one hand, they have opted to put distance between themselves and the safe space of the yeshiva, pasturing in the treacherous fields of scholarship; on the other hand, they are Haredim who hail from circles thoroughly suspicious of academia and would not dream of lending credence to its guiding assumptions. Nearly every remarkable personality in the field originates in the circles of Ashkenazi religious zealots, yet the scholarly discussion—which takes place not only on journal pages but in the lively Internet forums of Be-Hadrei Haredim and Otzar HaHochma—is not private, and sometimes a handful of others participate. Rabbi Yoel Catane of Yeshivat Sha‘alvim, editor of the journal HaMa’yan, is one of those others, as his home is in the Religious Zionist world, and his publication represents the enlightened German Zionist Orthodoxy of bygone years. The late Eitam Henkin also was one of them—a Torah scholar and brilliantly wide-ranging scholar who took prominent part in the back and forth of these torani scholars.

In National-Religious society, there are, to be sure, many others involved in Jewish Studies scholarship, but one would be hard-pressed to find the same kind of polemical verve that exists amongst Haredi scholars. According to K., a young Haredi scholar, the passion attests to the fact that the scholarly endeavor is for them an existential need:

“The Haredi does his research in order to mask his own crisis of faith in a world that forbids thinking. Those who try to identify the composer of a liturgical poem or the copyist of an unknown manuscript, and those who uncover a forgotten rabbinical position held by R. Joel Sirkes, and those who wade through tomes to reconstruct a partially extant word in an Akkadian inscription, are all really fleeing forbidden thoughts. They release the tension between the silent extinguishment of faith in the Haredi world and the soul aflame with newly forged ideas by running for the hills of manuscripts and book archives.”

K.’s criticism begins with the Procrustean bed of Haredi yeshiva education:

“The Haredi kollel fellow is force-fed a diet of Torah study characteristic of the Lithuanian yeshivas of the previous century. Should he not be of a mind to rebel completely, the only somewhat legitimate pursuit open to him is Jewish Studies. In that way he can edit the novellae of the Rosh to tractate Nazir without raising too many eyebrows. For that reason Haredi scholars, at least initially, are more involved in editing and less with research or writing articles. And if they are open to producing scholarship, the closer the subject matter is to our time, the better: better on the modern rabbinic authorities than the medieval ones, better on the medievals than the Ge’onim, and God forbid not on the Talmud—don’t even mention the Bible. Preference is given to writing biographical pieces and endless discussions of historical chronology, such as clarifying the years of rabbi X’s rabbinic post in town Y, rather than anything deep about his method of study.”

Not everyone agrees with K.’s psychological diagnosis. “Some have ventured into the academic world not out of frustration with the kollel world, but because they were introduced to scholarship in minute doses and became enchanted by it,” says R. Yosef Mordechai Dubovick, a Boyaner Hasid who recently completed his doctorate on Rabbenu Hananel. He says that this field presents something the young prodigy would find difficult to resist.

“We have been taught and trained to question, explore, plumb the depths and not be satisfied with a superficial reading or understanding. When the intellectual yeshiva student is exposed to new tools and unfamiliar hermeneutical lenses and modes of understanding, his natural curiosity—nurtured so well—gobbles them up.”

“It’s ‘spontaneous academia,’” says Rabbi J., who would prefer to avoid equating it with academia. “It develops independently, without institutional bodies to dictate rules and regulations. It is anarchic, autodidactic, and exhilarating. It is a breathtaking demonstration of unfettered intellectual ability.”

A Scholar is Born

Rabbi Dr. Zvi Leshem, Director of the Gershom Scholem Library at the National Library of Israel, has occasionally bumped into scholars from the very heart of the Haredi world. “They are not the typical kollel fellow because the scholarly approach is not that of yeshiva students,” he says. He continues:

“Look, when I began working here I met a senior rosh yeshiva from a respected hesder yeshiva, and I told him about those who come from the yeshiva world to do research here. He was at a loss. “What sort of thing do they research?” he asked me, and I responded in turn with the example of Hemdat Yamim.[2] “Why would they research Hemdat Yamim,” the Torah scholar asked me, “when they can buy it in any seforim store?” That is the mainstream approach. Those who embark on scholarship are atypical.”

They may be exceptional and individualist, but one unmistakable quality binds them all together: they are autodidacts. This is evident in how they handle material in a foreign language. Some of these scholars have never studied English or German systematically yet refer to non-Hebrew sources in their articles. Each apparently bridged the gap in his own way.

Anyone interested in this phenomenon is invited to open, for example, a volume of Yerushaseinu, an annual tome published by the Institute for German Jewish Heritage (Machon Moreshet Ashkenaz). Some of the articles published therein would be perfectly suitable for any standard academic journal; among the numerous footnotes adorning the pages one finds references to scholarly literature in Hebrew and other languages. Other publications include Yeshurun, Moriah (published by Machon Yerushalayim, which for decades already has been involved in the professional editing of medieval and modern rabbinic literature), the Chabad journal Heikhal Ha-Besht, and others. Torani scholars fondly remember the journal Tzfunot, which met its demise over a decade ago, and in the meantime they publish in Torah supplements to Haredi newspapers, primarily in Kulmos of the newspaper Mishpacha. Likewise, the new scholarly journal Chitzei Gibborim - Pleitas Soferim, published in Lakewood, NJ, is at the moment taking its first steps.

Prominent names in the field include Mordechai Honig, a Hasid from Monsey who is extremely knowledgeable in medieval rabbinic literature; Yaakov Yisrael Stahl, a scholar of Franco-German Jewry forced to lower his profile in connection with academia; Moshe Dovid Chechik, a historian who until recently co-edited Yerushaseinu and currently co-edits Chitzei Gibborim; Yehudah Zeivald, a Boyaner Hasid who is quite busy with philosophy and Hasidism; Yitzchak Rosenblum, who had to move from Kiryat Sefer to Bet Shemesh on account of the library he opened, and currently teaches at the Haredi yeshiva high school Nehora; Yaakov Laufer, a scholar who focuses on linguistics and on the conceptual mode of Torah study; Betzalel Deblitsky, a prodigious zealot from Bnei Brak who runs the forum associated with Otzar HaHochma (the monumental digitization project of the Jewish library); Nachum Grunwald of Lakewood, NJ, a Chabadnik who grew up a Satmar-Pupa Hasid and serves as editor of Heikhal Ha-Besht; Aharon Gabbai, a rising star from Bnei Brak who graduated from a Lithuanian yeshiva, of course; Yechiel Goldhaber, slightly older than the rest, a historian and bibliographer whose scholarship is famous, and for whom the National Library is a second home; and Avraham Shmuel Taflinsky, who has toiled for the past few years in uncovering the sources of the aforementioned Hemdat Yamim.

Once we are mentioning the denizens of the National Library, mention must be made of the all-important tool in their scholarly work—the Internet. The global web of knowledge enables Haredi men from conservative yeshivas, whose library holdings are what you would expect, to come in contact with Jewish Studies scholarship and its historical-critical mindset. Most Haredi scholars have a home Internet connection, but not all. Zvi Leshem relates that some come to the library not to peruse ancient manuscripts or converse with the university’s scholars who use it as their place of study, but simply to work at a place that provides Internet access.

“In the digital age, Jewish Studies scholarship has successfully managed to wiggle its way, however constrainedly, into Haredi and yeshiva circles via databases such as Otzar HaHochma,” Mordechai Honig relates. “Until recently, it was the books. The birth of a Haredi scholar was generally triggered by incidental exposure to academic scholarship that invitingly charmed him. For me, it was Ephraim Urbach’s The Tosaphists, which I purchased at age fifteen.”

No one can deny the love story between digital media and the world of Haredi scholarship, with the latter exercising its acumen also in its use of technology. Along those lines, a weekly Internet journal popped up several years ago which, in the course of a couple years, became an especially favored forum for the group of torani scholars. It bore the name Datshe (ДАЧА), a Russian word that made its way into yeshivish slang, which evokes a leisurely space in which people enjoy life, a kind of rare legitimation of self-indulgence and letting loose a bit. The journal, founded and edited by Yitzchak Baruch Rosenblum, was, according to its subtitle, “where sages of Israel come to relax.” The publication insisted upon respectable discussion and high-caliber argumentation, but one also could find among the directives to its readers and writers the following note of caution, which furnishes an additional explanation to the choice of digital format: “Please preserve the low profile of this publication. One can print it for ease of reading but should not show it to just anyone. Wisdom belongs to the discreet.”[3]

Instead of Polemic, Shock

Along with Internet databases and online journals, forums also have an important place in the discourse of these scholars. After many long years in which the forum Soferim u-Sefarim on the site Be-Hadrei Haredim served as the water cooler for torani scholars, the baton was passed to the forums of Otzar HaHochma. A lengthy, fascinating thread recently began there, for example, whose purpose is to generate a list of “dissenting opinions [made by lone rabbinic scholars],” that is, halakhic positions taken by well-known decisors over the generations when their colleagues were of a different mind. The thread reveals the foundational analytic-halakhic erudition of the discussants, expert not only in bibliography and history but also in a wide range of positions expressed by medieval and modern rabbinic authorities on scores of issues.

The administrator of the Otzar HaHochma forums is, as was said above, Betzalel Deblitsky (under the username “Ish Sefer”). What had been permissible on Be-Hadrei Haredim the fearless zealot Deblitsky bans, censoring discussions and silencing voices he deems unworthy of being heard. But even those who miss the great openness that marked the forum of yore understand that the change is permanent—discussions of relevance within the scholarly community take place principally on the new forum.

Zeal, parenthetically, is a relative matter: the strict filter Netiv, which runs according to the guidance of a confidential rabbinic board, blocks the Otzar HaHochma forum on account of its content being deemed subversive and problematic. To take but one example, the forum has an intense, politically-charged discussion surrounding one of the veteran decisors of the Edah Haredit in Jerusalem—R. Yitzhak Isaac Kahana. A broadside that circulated in Jerusalem against R. Kahana’s book Orhot Tohorah and his lenient rulings on questions regarding menstruation inflamed not only the physical Haredi street but the virtual one as well, engendering scathing posts on the forum in support of each side. A symptom of one of the forum’s pathologies is partially manifest in this case: the deletion of threads by the moderator, who perceived them as deviating from the Haredi party line. Over three pages of posts inexplicably disappeared from the site, only to return the next day, redacted.

Rabbi Eitam Henkin was among those disappointed by the limits set on the forum’s discourse as compared with past fora, but he nevertheless realized that this was the place to be. Under the username “Tokh Kedei Dibbur,” Henkin took part in discussions on the forum, and at the same time carried on extensive personal e-mail correspondence with scholars who were active on it. This became the gateway through which Israeli reality penetrated the Haredi ivory tower—users discovered that the man murdered together with his wife, in front of his children, in the middle of Sukkot, was none other than “their very own” Rabbi Eitam. The forum was filled with emotional threads of eulogy and anguish, memorial initiatives and activities to be done in his merit, and the revelation of the many connections that Henkin had weaved amongst his Internet friends.

It is difficult not to resort to superlatives when speaking about Eitam Henkin. Anyone who had followed his abundant Torah publications — which were marked by eloquent prose, intellectual honesty, and the self-confidence of someone on home turf — had trouble believing the subject of conversation was so young. Even the conversation about him on the forums sketches a fascinating profile. The user known as “Meholat Ha-Mahanayim” wrote:

“The distinguished victim, may God avenge his blood, was wondrously knowledgeable about the entire history of our people, and specifically the history of Lithuanian Torah scholars and their writings. I merited corresponding with him a bit here, and as much as he was honest, fair, and truth-seeking, he was also intensely and diligently exacting […] None of his responses contained any triviality; his prose was shot through with words of Torah and wisdom, brimming with old wine […] One could discern his constant drive for the truth from his responses. He was never too flustered for a retort, and he always based what he said on the most solid of foundations. Even when he argued for an alternative position, he was a fair and honest opponent, unafraid to admit he was wrong when necessary.”

None other than Deblitsky (“Ish Sofer”), who is so distant from Henkin’s worldview and rarely treats anything with a velvet glove, eulogized Henkin at length. The forum’s moderator wrote:

“His statements stood out in their richness, sharpness, and precision—they have no equal. The wide range of people who corresponded with him is astounding. Despite their working in various fields, his correspondents unanimously attested to the immense benefit they gained from him and to the rich sources with which he magnanimously and pleasantly inundated them. Many a time in answering some inconsequential question, he would—as soon as you could say Jack Robinson[4]— whip out one of his many lists, chock-full and cornucopian, while noting that he was collecting additional material on the matter and it would have to wait until a future opportunity […]

Many have mentioned honesty and artlessness among his noble qualities. I would like to emphasize one thing that no one like me realized until they fell prey to it: his sharp and resolute style tended to invite polemic, but anyone who responded harshly as a tit-for-tat comeback found himself embarrassed and pathetic upon discovering the affable and unpretentious man behind those words.”

Further on, Deblitsky touched on Henkin’s transcendence of the entire sectoral framework. According to him, Henkin noted in a personal communication “that his unique pedigree as a son and grandson of American rabbis who did not fit in with any of the specific groups of Torah-observant Jews enables him to view himself as free of the shackles of sometimes artificial classification and group affiliation. One could say that this feeling largely allowed him to cast a critical eye upon and evaluate phenomena from all sectors without bias.” Deblitsky claimed this to be evident in the independent stance Henkin took in a slew of polemics, in which his misgivings and speculations were spelled out numerous times in private messages, as he took pains to publish in the forum only those things that he could wholeheartedly stand behind.

“I, for one, find exaggeration on both sides,” wrote Henkin to Deblitsky regarding the polemic within the forum surrounding the figure of the late Rabbi Aharon Lichtenstein. “Be it the disparaging vitriol about him […] or, on the other side, those feigning innocence, as if he was just another link in the chain of Torah sages throughout the ages, some of whom have always engaged to some degree in general culture.” Henkin conceded to Deblitsky that even within the National-Religious community opposition to Rabbi Lichtenstein had existed: “It was undoubtedly quite grating for a regular yeshiva student (excluding those from Har Etzion and to “the left”) to see citations from non-Jewish culture and the like in a Torah article. In this case (of criticism within the National-Religious community—Yoav Sorek), however, opposition to that approach was disjoined from ad hominem attacks.”

“We should be very sad that ‘sectoral’ boundaries make no exceptions for Torah giants,” wrote Henkin in another e-mail to Deblitsky.

“The definitive assignment of each person into specifically this community or that one is often artificial. It is absurd that the public considers many comedians, musicians, and low-brow entertainers (for purposes of this example) as “Haredi” because they attended heder and wear a hat in the synagogue, while thousands of families who give their all for Torah and are punctilious about every jot and tittle (not to mention that for them television, secular newspapers, and the like are not even up for discussion) are “not Haredi" because they wear a colored shirt and also rejoice on Yom Ha-‘Atzma’ut. Although people can only see externals, they can ascertain what they will have to account for in the Heavenly court, whether they will be asked about Torah study, honesty in business, and hoping for the redemption,[5] or whom they cast their vote for in national elections.”

Henkin wrote the following when describing Rabbi Dov Lior’s Torah greatness. “I can say unhesitatingly that we are talking about a serious heavyweight in Torah erudition and jurisprudence who has the entire Talmud and Shulhan Arukh in his head—incredible!” Still, he noted that the Haredim do not respect him simply because his stance on Zionist matters “meant he was to be associated with only one camp and perforce rendered off-limits for the other camp, even if for him the only thing in his world is Torah, pure and simple. (Elements of Western culture or academia, which are accepted in large segments of his camp, he derides at every turn.)”

In these citations of Henkin one can hear the Haredi lilt. As Deblitsky and others in the forum pointed out multiple times, Henkin had the ability to converse with various people in language they were comfortable with. In private communication with another user in the forum, Henkin disclosed that when he would write on Otzar HaHochma, he would adopt the appropriate style and cautiously promote topics close to his heart.

What motive could there be for entering this lion’s den? Henkin had faith that every place has its bright spots, and he was happy to become acquainted with people he would not have otherwise met. He described himself as “attempting to pursue peace, even in a place where they pursue the likes of me.” As he wrote another time under the username “Tekhelet Domah” in the somewhat-calmer forum of Be-Hadrei Haredim: “I try my utmost not to hate anyone and not to write off any community that believes itself to be doing God’s will, even those which, in accord with their own aforementioned belief, would write me off and disparage my Rebbe in an unacceptable way.”

Professor in All But Name

After Henkin’s murder, a debate arose between his acquaintances and family over the the respective value he assigned to the two antipodes of academic study and religious study. Not surprisingly, the tension between the two constantly taxes many torani scholars. In the Otzar HaHochma forum and others, it is not uncommon to find a venomous and disparaging treatment of classic academics, who are caricatured as wasting their time on the trivial or unnecessary because they do not know how to study Torah, plain and simple. In the acerbic language of one forum contributor: “they are incapable of studying a page of Talmud without Schottenstein and a dictionary.”

In this way, the methodology of the elderly professor David Halivni, for example, has been pilloried and subject to sharp ridicule, perhaps also on account of his past affiliation with the Conservative movement. Along the lines of the approach with which he is associated (which presumes that most Talmudic passages were edited by a generation of anonymous sages, termed stamma’im, during the Savoraic period), the user “Afarqasta De-‘Anya” writes that he read Halivni’s introductions to two tractates and concluded: “Halivni did not write them himself; rather, he composed specific passages in which even he did not fully understand what he was writing or what he intended. His editor and publisher added stammaitic passages, thereby integrating the scattered pieces into what appears to be a single, unified text.”

This derision may, of course, result from an inferiority complex afflicting those with no proper academic training, or from the ignorance of those whose intellectual horizons do not extend beyond the narrative in which they were raised. In any case, it is far from being the consensus of the community of torani scholars: some have integrated into academia in recent years, others recognize that the yeshiva world’s disdain toward Jewish Studies is outdated. As Dubovick notes, Jewish Studies of this past generation is not what it had been previously, when scholars had no connection to the traditional study hall, and their scholarship at times revealed their ignorance and at other times could not sort the wheat from the chaff. In this generation, the preeminent scholars in the field are also serious Torah scholars.

Yet, anyone who publishes in Haredi journals or seeks legitimacy from the Haredi street cannot write without inhibition. “They must be careful about how they write, whom they cite, and even what titles they bestow,” explains Zvi Leshem. “I recall someone here who wanted to cite Rabbi Saul Lieberman’s Tosefta Ki-Feshutah, but he could not figure out which was the worse option—writing Rabbi Lieberman or Professor Lieberman. In the end he simply omitted his name.”

Though many of them already bear the title Dr., generally the torani scholars are not in the academic race for positions and recognition, and that fact profoundly impacts their lives. “The disconnect from the academic world and all its rivalry makes it easy for a scholar to share his wisdom with his colleagues, without having to worry about material or future scholarship being stolen, as well as to partake of his colleagues’ wisdom,” says R. Yoel Catane. “At the same time, the pressure to publish quality articles in the academic world, and the need to subject one’s research to peer review, occasionally yields excellent results that cannot be achieved in torani scholarship.”

“The fact that we are not part of that competition,” explains G. to me, “grants us peace of mind, intellectual freedom, the freedom to choose our areas of research without the need for prerequisite courses that are not entirely necessary, and the freedom to develop our ideas as we see fit. I see Haredi scholars benefitting from the sort of freedom enjoyed by the first generation of scholars in the Wissenschaft des Judentums movement.”

Between Seclusion and Entrenchment

The heightened awareness of Jewish sages to the development of their tradition preceded by centuries the Wissenschaft des Judentums movement, which set the critical modern gaze upon the Jewish library. Across the generations there were Ge’onim, medievals, and moderns engaging in textual criticism, historicizing customs, unearthing deep-rooted errors, and looking askance at what the ignorant perceived as a “Judaism” that could not be questioned.

Even from the narrower, more modern perspective of relations between the academy and Haredim, the group that forms the subject of this article certainly cannot claim originality. The “Bibliography of the Hebrew Book,” a superb academic project that catalogs all titles printed in Hebrew and other Jewish languages through the ages, is currently led by Yitzchok Yudlov, an erudite Haredi with no academic schooling. Among the founders of the project Rabbi Shmuel Ashkenazy (Deutsch), raised in Batei Ungarin, stands out. Ashkenazi, one of the most famous Haredi scholars of the book, serves today as an honorary member of the Mekize Nirdamim Society, a venerable publisher identified with the Wissenschaft movement. Two Haredi scholars also stand out among the employees of the National Library: Yehoshua Mondshine, an independently-minded Habadnik known for his scholarship on Hasidism, who passed away this past Hanukkah[6] after a terrible illness; and Meir Wunder, may he live a long life, a bibliophile and historian who wrote, among other things, his monumental project Meorei Galitziya (Luminaries of Galicia). A similar undertaking for Hungarian sages was brought into being by the late Haredi scholar Yitzchak Yosef Cohen, who worked within the framework of Machon Yerushalayim, the most famous of the Haredi publishers with a scholarly inclination. Also worthy of note are Yitzchak Yeshaya Weiss and Moshe Alexander Zusha Kinstlicher, both prolific scholars in the field of rabbinic history, who edited the now-defunct Tzfunot.

What, then, distinguishes the members of this young group from all their predecessors? Perhaps it is the fact that the integration that had once seemed so organic has become more complicated as a result of two parallel processes: the seclusion of Haredi society, and the entrenchment of the academy’s formality. The world of the learned, from all walks of life, for whom knowledge and curiosity are essential, has been replaced by the reality of evaluative categories within the halls of the academy, and an inflexible, censorial “hashkafah” within the Haredi camp. Few are those who seek to restore the former glory of scholarship, back when its throne did not have to be an academic chair nor its crown a black hat.

—————————

A DUAL DESTINY
The doctoral advisor of Eitam Henkin, may God avenge his blood, was convinced that his student had chosen academia over the halakhic discourse of the yeshiva. Others attest that Henkin viewed halakhic discourse, in fact, as paramount.
*
Although his world was built upon foundations quite different from those of his Haredi interlocutors, Eitam Henkin had no difficulty finding a shared language with torani scholars. An autodidact to the core, he also held fast to the truth, was intellectually curious, loved profound discussion, and was prepared to swim against the tide. And as can be expected from anyone who has an independent love for knowledge, it turns out that he also wrote for—or at least corrected and made changes to—the Hebrew Wikipedia. On his user page, under the username “Shim‘on Ha-Eitan" (which he used in other contexts, such as on the site Mida), he opted for a pithy self-description that speaks volumes: “a Jerusalemite with diasporic roots, whose world is Torah and whose occupation is writing and research.”

Henkin began his doctoral research under Prof. David Assaf of Tel-Aviv University. He dedicated it to the biography of R. Israel Meir Ha-Kohen of Radun, the Hafetz Hayyim (1839-1933), one of the mythic personalities who have exercised incredible influence on contemporary Orthodoxy. Assaf, who deeply admired Henkin, published a eulogy on his blog Oneg Shabbat that aroused immediate contention. He wrote:

“Eitam was a wunderkind. I first met him in 2007. At the time he was an avrekh meshi (by his own definition), a fine young yeshiva fellow, all of twenty-three years old. He was a student at Yeshivat Nir in Kiryat Arba, with a long list of publications in Torah journals already trailing him. He contacted me via e-mail, and after a few exchanges I invited him to meet. […] We spoke at length, and I have cared about him ever since. From his articles and our many conversations I discerned right away that he had that certain je ne sais quoi. He had those qualities, the personality, and the capability—elusive, unquantifiable, and indefinable—of someone meant to be a historian, and a good historian at that.

I did not have to press especially hard to convince him that his place—his destiny—did not lie between the walls of the yeshiva, and that he should not squander his talents on the niceties of halakha. He needed to enroll in university and train himself professionally for what truly interested him, for what he truly loved: critical historical scholarship. […]

Eitam, hailing from a world of traditional yeshiva study that is poles apart from the academic world, slid into his university studies effortlessly. He rapidly internalized academic discourse, with its patterns of thinking and writing, and began to taste the distinct savors of that world.”

In the continuation, Assaf heaps praise upon his young student. The sharp opposition that he posed between “the niceties of halakha” and critical scholarship, however, engendered grievances on the part of several Oneg Shabbat readers, particularly those familiar with Henkin’s other side. His brother Dr. Yagil Henkin criticized Assaf’s piece relatively delicately. “He believes Eitam saw himself primarily as a scholar, not a rabbi with plans to fill a rabbinic post,” he told Yosef Ehrenfeld in the newspaper Shevi‘i. “I have a different take on the matter […] His first and foremost desire was to be a Torah scholar, but he also wanted to be an academic scholar. In everything that interested him and everything he engaged in, he strove to do his best, to go the extra mile.”


Rabbi Dr. Michael Avraham protested Assaf’s denigration of Torah discourse, leading with the following cynical preface:

“I am unable to restrain myself from making the objective academic comparison (apparently the product of systematic methodology and critical-historical scholarship) between “squandering one’s time on the niceties of halakha” and “entering the precincts (heikhalot) of the academy.” I won’t lie: a quiver of holiness washed over me upon reading those words, but I nevertheless summon my courage and dare to murmur something in the heart of the sanctuary (heikhal). May its priests, Levites, and prophets forgive me after kissing their sacred, perfumed feet.”

Offended, Assaf responded with a stinging riposte of his own, explaining that he was not deriding the yeshiva’s methods of study; rather, he was convinced that Eitam, as a young man who had needed to choose his intellectual path, was inclined more towards academic methods of study and writing. This assertion would seem to fit the activity of Eitam’s final years, but it somewhat contradicts the testimony of Deblitsky, according to which Henkin viewed his thoroughly halakhic composition about Sabbath law—a book that has yet to be published[7]—as his most important work.

Translator’s Notes:

This article was first published in Hebrew in Mekor Rishon (30 October 2015), and is translated here with permission of Mekor Rishon and the author. The translator would like to thank Shaul Seidler-Feller for his invaluable assistance. A groysn shkoyekh!

[1] A preliminary terminological distinction in order to forestall confusion:
● A hoker is someone with the skills to conduct sustained research on a topic of interest and produce noteworthy scholarship. Such a person may have academic training and credentials, but the subjects of this article, for the most part, do not. I translate ‘hoker’ as ‘scholar.’
● A hoker torani is such a scholar who happens to be firmly ensconced in the world of Torah, and whose research interests center around topics related to that world. Owing to the lack of suitable English adjective, I will leave the adjective in the Hebrew, yielding “torani scholar.”
● A talmid hakham is someone with measurably significant Torah erudition, but that knowledge does not necessarily have any bearing on his ability to produce scholarship. I will retain the standard translation of ‘Torah scholar.’
[2] A compilation of customs, prayers, and kabbalistic practices printed about 300 years ago that has had tremendous influence ever since. It nevertheless generated controversy regarding its author’s identity and its content due to suspicions of Sabbateanism.
[3] Cf. Prov 11:2.
[4] The closest idiomatic equivalent of tokh kedei dibbur, Henkin’s username.
[5] cf. Shabbat 31a.
[6] Hanukkah 5775 (24 December 2014). A tribute has been published on these pages by Eli Rubin, “Toil of the Mind and Heart: A Meditation in Memory of Rabbi Yehoshua Mondshine,” the Seforim blog (13 December 2015), available here.

[7] The book, Zeh Sefer Esh Tamid, has since been published by Mossad HaRav Kook in April 2016.
Print Friendly and PDF
Posted by Dan Rabinowitz at 12:03 PM
Labels: Daniel Tabak, Yoav Sorek

[מעט דבש]

ראה כאן.

[איש גלילי]

האם אתה אכן מכיר אחד כזה או שאתה סתם מתנגח?

מתוך אלה שאני מכיר: פרופ' מאיר בר אילן; פרופ' אריק זימר; פרופ' מאיר הילדסהיימר; פרופ' שלמה שפיצר.

בדיוק היום ראיתי מאמר של בר אילן על המזבח בהר עיבל, קשה לי לחזור על מה שכתוב שם. ולפי מה שכתוב שם, קשה לי להאמין שבמעמד הר סיני הוא כן מאמין.

[בן מיכאל]

האם מאז ומעולם היו חרדים שהוציאו כתבי ראשונים, עם הערות המפנות למחקרים אקדמאיים של כותבים וכותבות המצויים הרחק הרחק מבית המדרש?

אכן כדבריך. מאז ומעולם היו חרדים שהוציאו כתבי ראשונים והסתמכו ללא הרף על מחקרים אקדמאיים של כותבים וכותבות המצויים הרחק הרחק מבית המדרש, אך בלי הערות המפנות לאותם המחקרים, פי שכבר כתב ר' תוכן בטוב טעם ודעת. הכותבים התורניים, למן ר' משה הרשלר ור' דוד צבי הילמן ועד יבדלו לחיים ר' דוד דבליצקי ור' יעקב ליפשיץ, כולם היו מודעים היטב למחקר ולמסקנותיו, ולא אחת פעלו על פיו. יתפלאו הקוראים לשמוע כי גם מאמריו של כותב הביקורת (איש ספר) מלאים הסתמכויות (ולפעמים גם הפניות) למחקרים אקדמאיים של כותבים וכותבות המצויים הרחק הרחק מבית המדרש. זו היא דרכו של עולם, ואין מנוס. אלא שפעם היו משתדלים להסתיר את הפליגאט, וכיום בדור המאגרים והמדקדקים - קשה יותר להסתיר ועדיף לפרסם מאשר לגנוב בגלוי.
כך גם הר' סטל השתמש בספרות לועזית מחקרית כבר בספריו הראשונים (ודלא כטענת הכותב הארציי שמדייקים בדבריו כבאחד הראשונים). ואילו הרמז שבספרו האחרון של הר' סטל נעשה שימוש בספר של אשה - הוא שקרי בעליל. הר' סטל ציין לעבודת הד"ר של קוזמה (גוייה הונגרייה ששקלה להתגייר וכבר נידונה בפורום במק"א; ואגב, עבודה קודמת של קוזמה זו עלתה לאוצר החכמה (http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?170936&), עבודה הכתובה בשפה שסטל אינו קורא (כפי שייווכח כל המעיין בהפניותיו שהשפה היחידה שהוא קורא היא עברית), אך ההפניות של הר' סטל מתייחסות לנספחות של העבודה - דהיינו מהדורות של כמה סדרי תשובה מחסידי אשכנז שהוהדרו מכת"י. אם כן, עדיין אין כאן "הערות המפנות למחקרים אקדמאיים של כותבים וכותבות".
ולעיתונאי ייאמר: חלמא טבא חזית. חלמא טבא חזית. חלמא טבא חזית. מותר לך. מותר לך. מותר לך.

גם רבים מהמחזירים בתשובה מביאים הוכחות לקיום האלקים ולתנ"ך מחוקרים נוצרים.

[יתר10]

הקונגרס העולמי למדעי היהדות יתקיים בשבוע הבא. מצו"ב התכנית
כמה מחשובי החוקרים החרדיים מופיעים שם

[חד ברנש]

ועל אחד מ"מחשובי החוקרים החרדיים" המופיעים שם שמעתי אתמול, שהוא עדיין לא יודע על מה בדיוק הוא הולך להרצות. ללמדך...

[איש_ספר]

ר' יעקב ליפשיץ בזכרונותיו מתאר את דעיכת המחלוקת בין חסידים למתנגדים, כאשר אלו ואלו הפנימו שהאויב המשותף מבקש לבלוע את שניהם.
לפעמים אני מהרהר במחשבה, אם הגיעו ימים שעורך בעיתון חרדי נחשב, לצד כותב בקובץ תורני מפורסם, מתירים לעצמם להופיע במקומות כיו"ב, כאלה שמקרא התכניה שלהם בלבד יש בו דברים המעוררים חלחלה, שמא אולי עוד יבואו ימים וחוגים המחולקים היום, אבל שותפים לדעה, בדבר הסכנה המתרקמת עלינו ממקומות כאלה, יעשו יד אחת ושכם אחד.

[א. חיים]

מתוך התכניה:

(307) הרהורים על מהו פירוש פמיניסטי למשנה: עשור לקיומו של מפעל הפירוש הפמיניסטי לתלמוד.

ברכותיי ...

[א. חיים]

אולי נציג עוד כמה נושאים מעניינים, לשירות חברי הפורום. ונא להתמקד בעיקר, אנו עוסקים ב: (א) מדעי (ב) היהדות.

(248) כיצד לזהות יהודי קדם-מודרני? הטלאי, הכובע, וסממנים אחרים.
(264) פליטים תחת משטר אדמיניסטרטיבי: יהודי הרכבת של קסטנר כדוגמה למחנות קליטה.
(269) משבר והתחדשות בפנייה ליהודים של החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים.
(277) בין וסטפליה לטרנופול: תקנון בית הכנסת של יוסף פרל.
(280) סוגיות משפחתיות יהודיות בהקשרן החברתי תרבותי: שינויי גישה ביחס של התנועה הרפורמית לנישואי תערובת במאה התשע-עשרה ובמאה העשרים.
(282) אשת חיל או וונדרוומן: מודל המנהיגות הנשית היהודית שעיצבה פרופ' אליס שלוי.
(405) הפילוסופייה של התפילה היהודית על פי אליעזר שביד.
(413) יחסי יהדות והינדואיזם: מבט לעתיד.