הודעהעל ידי קו ירוק » ד' פברואר 01, 2017 2:18 pm
אתכבד להביא דברים שבמקרה מוחלט, שלח אלי ידיד, החסום לפורום דרך ה'נתיב' שלו. (הוא לא בקשני להביא את דבריו - זה על דעתי)
לכו"ע האדם הוא יצור חברתי, שהמדד הכמעט יחיד שלו למצבו הוא דרך העיניים של
הסובבים אותו.
לכו"ע אין לנו ידיעה ברורה מה באמת חושבים עלינו.
לכו"ע אף שהעיקר הוא למצוא חן בעיני הקב"ה, אולם גם אצ"ל טיפש בעיני הבריות
[מוטב להקרא שוטה כל ימיו ולא להיות רשע שעה אחת, ש"מ שלהיות שוטה איננה מעלה
(הגר"ד יפה שליט"א)].
לכו"ע על האדם מוטל לעשות כל שביכולתו שלא להיות רשע, והמובחר ביותר הוא
שיצליח להפוך את טבעיו כך ש'רגליו ירוצו לבית המדרש', כלומר שבטבעו יתרחק
מעבירה ויחפוץ בטוב.
אמנם, זו עבודת חיים קשה, שאינה מסתיימת לעולם, שהרי נבראנו עם טבעים שאינם
תומכים בזה.
דרך אחת מצויה לפעול היא לקבוע יעד מציאותי או דמיוני, ולעסוק רבות בשטיפת
מוח עצמית, עד שלא רק המעשים החיצוניים אלא אף השאיפות הפנימיות יותאמו ליעד
המוצב גבוה.
שטיפת המוח הזו מתחילה בצעדים חיצוניים, מקום מגורים, לבוש, סגנון דיבור,
נושאי שיחה, מוסדות חינוך לילדים, שידוכים מסויימים, תפילה בביכנ"ס מסויים,
כולל מסויים, תמונות רבנים על הכתלים, נושאי לימוד, ייצוג דעות מסויימות, וכל
כיו"ב - כדי לייצר צורה חיצונית שבכחה גם להשפיע על הפנימיות.
ברור שגישה כזו לעבודת השם - בכחה לגרום לאדם התקדמות גדולה, שהרי כפי שהוא
כעת - קשה לו לחטוא במעמדו, ואף בעיני עצמו הוא מספיק 'בעל רמה' כדי שלא
ליפול, לא רק כי יש לו המון מה להפסיד במעמדו, אלא כי באמת בעל מעלות כאלו
בד"כ לא נופל.
אמנם, אליה וקוץ בה.
גישה זו ברת ביצוע רק תוך רמיסת והחנקת הטבעים האמיתיים והפנימיים, למען
החלפתם בטבעים חדשים ומשופרים.
ודא עקא, שהטבע העמוק הפנימי לא בקלות מוחלף.
מסתרעב החי בשכם בזהות בדויה - אסור לו להמשיך לחשוב כיהודי, כי אז יתפס
בקלות, אלא יש לו להפוך את מחשבותיו לשל תושב המקום, אם ברצונו לשרוד, אולם
המדד באם אכן הפך לתושב שכם או שרק החניק באופן זמני את טבעיו - מתבטא לאחר
שפורש לגמלאות, וחוזר לזהותו המקורית - באם ימשיך לאכול פול וליהנות משירה
ערבית ולשנוא את היהודים, או שבבת אחת השיל מעליו את המסווה בלי להשאיר לו
זכר.
ולענייננו, אף מי שעטה על עצמו את הגלימה המתאימה, וסיגל לעצמו את הדמות
שאליה שאף - אם היה זה תוך החנקת הטבעים האמיתיים - הרי שהוא כאותו מסתרעב,
ונמצא שאף שאכן נמצא הוא במעשיו ברמה גבוהה, אולם מה לזה ולטבעו הפנימי שנותר
כמעט ללא שינוי, ואולי אף נדרך כקפיץ השואף לחזור למצבו המקורי.
החינוך להתכחשות לאני הפנימי מתחיל בגיל הרך, כשאומרים לילד 'כמה כייף
שהתגברת וזרקת את הסוכריה שקיבלת מהדוד' - אף שלילד כלל לא כייף [גם אם קיבל
פיצוי], אך הוא לומד שזו השפה; לאחר מכן קורא בעלון בית הספר ש'הילדים
הנפלאים למדו בחשק ובהתלהבות', ובסמינר מדגישים ש'הבנות קיבלו על עצמן בשמחה
את תקנון הצניעות', וכן הלאה בכל שבילי החיים - לומדים שיש אופן חיצוני של
הצגת עצמי, שלא חייב להיות לו שום קשר לאני הפנימי ותחושותיו.
התוצאות מתבטאות באנשים רבים המלאים תסכולים, שנאלצים להמשיך לחיות לפי תדמית
חיצונית, ואף אין להם את הפריבילגיה לומר לעצמם שאין זה הוא אלא רק הלבוש -
כי מעולם לא למדו שיש הבדל מהותי בין האני הוירטואלי לבין האני האמיתי.
מה עושים?
יעקב אבינו לימדנו שלעתים עושים מעשה המנוגד לטבעך אך ורק כי כך
השכל/התורה/הנבואה אומרים שכך יש לעשות, ולכן עטה על עצמו את מעטה עשיו רק
כמי שכפאו שד, ואף לא לרגע חשב שהוא באמת עשיו.
כלומר, יש לנהוג למעשה תוך התחשבות בסביבה, אך אסור לאדם להחניק את הפנימיות
האמיתית, כי גלוי וידוע שבד"כ הטבעים הפנימיים לא משתנים.
ולכן, על האדם להכיר את עצמו, ולומר לעצמו שהוא עושה כפי שעושה רק מפני אילוץ
חברתי, ובכך לא ימצא במלחמה פנימית מתמידה בין מעשיו לבין טבעיו, שהרי גם
התאב לשוקולד מסוגל בד"כ להתאפק כשברור לו שיפסיד את האוטובוס ויאלץ להמתין
שעתיים בקור, ואז הויתור על השוקולד לא יוצר מלחמה פנימית, אלא רק הכרעה בין
עדיפויות, אך אם יתמיד לומר לעצמו 'אני לא אוהב שוקולד' - בעוד כל עצמותיו
זועקות למתוק המתוק הזה - יתכן שבפועל לא יושיט ידו לשוקולד - אולם באין
רואים הכשלון עלול להיות צורב.
הנסיון מעיד על נפילות רבות במקרים שבהם אין חשש מפני אבדן התדמית, כגון
בחדרי חדרים, בזהות בדויה, במקום שאין מכירים אותו, בגיל שבו כח האיפוק קטן,
וכל כיו"ב.
ובפרט הנפילה משמעותית בשינוי ההתנהגות הנגרם כתוצאה מקבלת שררה - שעליה נאמר
'עצומים כל הרוגיה', כידוע למבינים (כמבואר באגרת הרמב"ם לבנו).
והמצער בזה ביותר הוא שהנפילה עלולה להגיע כמעט ללא קושי, כמשל המסתרעב החוזר
להרצליה.
כל זאת כלפי הנהגות חיצוניות שיש בהן תועלת, כגון שבאמת מקדמות את האדם, או
שגורמות לחברה להתייחס אליו כשווה או אף כבן מעלה.
אולם רבים מהדברים כלל אינם נוגעים לתועליות כלפי היידישקייט או עכ"פ כלפי
החברה, אלא הם סתם דברים שאין בהם שום נפ"מ, וחיבוטי הנפש מופיעים אך ורק
בעולם המדומיין של המדמיין המדמיין מה חושבים עליו, בעוד באמת ובתמים - איש
לא חושב עליו, וגם לא יחשוב עליו מאומה, כמשלו של כותב 'העולם השלישי' לגבי
מי שממשיך לנסוע באוטובוס למרות הקשיים ולא נוהג ברכב רק מחמת החשש שיחשבו
עליו שאין זה מתאים למעמדו, בעוד המציאות היא שאיש לא מחשיב אותו כבעל מעמד,
וגם המעמד שבאמת יש לו - לא יפגע כלל עם נהיגתו.
ונמצא, שהאדם מכניס את ראשו תחת המקל החובט, וחוטף את החבטה בתחושה עמוקה
שאין לו ברירה.
לכאורה הפתרון לזה נעוץ בחינוך אמיתי מילדות: לחנך ילד לוותר לא כי 'אתה
צדיק' אלא 'אף שזה נורא נורא קשה לך - אבל כך תגדל בנאדם', ולחנך ילדים
שלומדים לא כי 'הילדים הנפלאים למדו בשקיקה' אלא כי 'הלימוד כה חשוב לקב"ה
שלמרות שלפעמים קשה לנו ביותר - אולם אנו מתאמצים', לחנך בת לשמירת התקנון כי
'בנאדם מחוייב לשמור על המסגרת שבה הוא חי אף אם היא לגמרי לא מוצאת חן
בעיניו' [וכמו כן ניתן ללמד צניעות בהטמעה שההתבלטות (תרגום המילה 'פריצות')
הורסת את הבנאדם בהיותו הופך לעבד למה שיחשבו עליו], לא 'אנחנו קמים בזריזות
לעבודת הבורא' אלא 'בנאדם שלא מתרגל לקום בזמן אינו בנאדם, ולא יצא ממנו
מאומה'.
חינוך כזה משאיר את התחושות הפנימיות, אך מלמד לנתב אותן להתנהגות נכונה בלי
סתירה מתמידה בין הפנימיות להתנהגות החיצונית.
ובכך קטן החשש שהאדם ישיל מעליו את המעטה בהזדמנות הראשונה, שהרי כלל אין
מעטה.
