מקדש מלך כתב:(ארמוז קצת. קריאה רצופה ופשטנית. בפרט של ילד עם שכל רענן בלי דעות קדומות, מעלה את המסקנה שהם פשוט לא היו 'חרדים' כמונו, וד"ל).
מקדש מלך כתב:כל חיי ההלכה מוצנעים עד לא קיימים.
וסגנון החיים כה שונה מאורח השמרן של חיי יהודי שומר תורה ומצוות בימינו.
גם הצדיק של התנ"ך כה שונה מהצדיק של ימינו.
מקדש מלך כתב:בתור מבוגר איני מוטרד כלל מהשאלות הללו. כי יש לי מטען ידע מספיק על מנת להתמודד עימן.
ולפני הכל, ההבנה הפשוטה שאף שכל ספר סיפורים חרדי משתיל אינסוף מצוות בתוך הספר (הגיבור מחזיק עימו תפילין, ותמיד ניתן לשים לב לכך. הוא גם מתפלל ולומד, מברך תמיד ברכת המזון וכו'. לעולם לא יתואר זביחת כבש ואכילתו מבלי לציין את בדיקת הסכין, השחיטה והמליחה והניקור וכו') הרי שהתנ"ך לא חייב לראות צורך לציין דברים כאלו.
א.
ראשית, כמו שכתב 'מקדש מלך' עצמו, התנ"ך אינו ספר הסטוריה. אין מטרתו לתאר את התקופה, וגם לא את כל הרקע לכל דבר. "נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה" (מגילה יד.).
ולכן, כל מה שלא נוגע במישרין לצורך לדורות, לא הובא. ישנן הלכות רבות שנלמדות ממה שהובא בנביא אגב הסיפור, אבל לא זו מטרת הסיפורים הנבואיים.
הנביאים הראשונים מתארים את מלכות ישראל ומלחמותם, ובעיקר מה קורה כשעם ישראל דבק באלקיו, ומה קורה כשהוא עוזב אותו ופונה אל אלהים אחרים. אין צורך לנביא לתאר את הנחת התפילין של דוד, או את התפלה היומיומית של שאול.
ואם נקח משל מימינו אנו: האם להבדיל, מתוך כתבות פוליטיות בעיתון, אפשר לדעת מה סדר יומו (הפרטי, לא המדיני) של ראש הממשלה? באיזה נושאים הוא עוסק, והאם הוא מתפלל ושומר מצוות?
בדניאל, היה צורך לתאר את שמירת הכשרות של דניאל וחביריו, כחלק מן הסיפור עליהם ביחס לשבי בארמון נבוכדנצר. אבל לא היה צורך לתאר את שמירת הכשרות של יהושע או כלב בן יפונה.
תפילות מצאנו רבות בתנ"ך. אמנם תפילה קבועה יומיומית מצינו רק בדניאל (ו, יא) "וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ". אבל גם שם לא הובא סתם כך כדי לתאר את מעשי דניאל, אלא הוא חלק מהסיפור, כמו שביאר שם המלבי"ם, שדניאל הבין שדריוש אסר אמנם לבקש בקשות מהקב"ה, אבל לא התכוון לאסור את התפילה הקבועה. ולכן הודגש בכתוב שהתפילה היתה קבועה.
גם ענייני הטומאה והטהרה למשל, הם הלכות הנוגעות מאד ליום יום לציבור שנמצא בתוכו אוכלי תרומה וקדשים, ואוכלי חולין על טהרת תרומה וקודש, שצריך להזהר מכל מגע ומשא של טומאה. ובכל אופן לא נמצאו בנביא אלא מעט מזעיר. ומאותה סיבה, שאין הנושא נוגע לעניינים שבנביא. רק כשיש סיפור שנושא הטומאה כן קשור אליו, אנו רואים לפתע שהנושא היה פשוט אצלם, וחלק מאורח החיים, עד שכאשר דוד לא בא אל שולחן המלך לסעודה "וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר" (שמואל א כ, כו).
אפשר לראות תופעה זאת גם בסיפורי החורבן. הלומד את סיפורי חז"ל על חורבן בית שני, וקורא אח"כ את 'מלחמות היהודים', רואה שנוסף לו עוד רקע רב על התקופה, ופרטים רבים שלא הובאו בחז"ל. וגם זה מאותה סיבה, שחז"ל לא באו לספר הסטוריה, אלא מסרו לדורות את הנקודות שנוגעות לדורות (וראה
כאן, ו
כאן).
ב.
ושנית, שלפי חז"ל פסוקים רבים מתפרשים על לימוד התורה, ועל שמירת המצוות, אלא שבאו בנביא ברמז, ולא בלשון ברורה. כמו למשל:
סנהדרין צג:
דכתיב (ש"א טז, יח) ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו וגו'. ואמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע: ידע נגן - שיודע לישאל, גבור - שיודע להשיב, איש מלחמה - שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, ונבון דבר - שמבין דבר מתוך דבר, איש תואר - שמראה פנים בהלכה, וה' עמו - שהלכה כמותו בכל מקום.
ומה שקשה שלפי פשוטו אין בפסוק רמז לכל זה, הנה אנו רואים בנביא בכמה וכמה מקומות, שניכר שבכוונה תחילה נכתב בלשון סתומה. ואף בעלי הפשט יודו לכך, שיש מקומות שמהמילים עצמם אי אפשר לדעת מה הכוונה, ואפשר רק למצוא רעיון שישתלב במילים, אבל המילים עצמם לא מכריחות בדוקא שזו הכונה (וכבר אביא דוגמאות). ואם כך, גם במקומות שנראה לנו שאנו כן מבינים, חז"ל הבינו יותר לעומק, וידעו את הכוונה שמאחורי המילים, גם כשהמילים נראות פשוטות.
הנה למשל פרשה כזו:
שמואל א פרק יז, נה-נח
וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי:
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם:
וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי:
מה פשר האריכות? מה כ"כ חשוב היה לשאול לדעת בן מי הוא, ולשם מה פירט הנביא את כל המהלך, ששאל את אבנר, ואבנר נשבע שאינו יודע, ושוב שאל את דוד?
וזה עוד לפני הפליאה הגדולה, שהרי מפורש בנביא רק פרק אחד קודם לכן:
שמואל א פרק טז, יט-כב
וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן: וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל: וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים: וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי:
הרי שהכיר שאול את דוד ואת אביו.
חז"ל עומדים על כל זה ביבמות (עו:), ומבארים שהיה כאן נידון הלכתי. אבל גם בעלי הפשט יודו, שאיך שלא נסביר, הנביא כתב בלשון סתומה.
וגם כשמדובר בנושאים הלכתיים, לא תמיד מפורט מה הנושא בכלל אלא נכתב ב'קודים', והלומד אמור להבין מעצמו סביב מה נע הענין.
כמו למשל במגילת רות:
רות פרק ד, א-י
וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר וַיֵּשֶׁב שָׁם וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר בֹּעַז וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי וַיָּסַר וַיֵּשֵׁב:
וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ:
וַיֹּאמֶר לַגֹּאֵל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ מָכְרָה נָעֳמִי הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב:
וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי אִם תִּגְאַל גְּאָל וְאִם לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע וְאֵדְעָה כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֶגְאָל:
וַיֹּאמֶר בֹּעַז בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קָנִיתָה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ:
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי פֶּן אַשְׁחִית אֶת נַחֲלָתִי גְּאַל לְךָ אַתָּה אֶת גְּאֻלָּתִי כִּי לֹא אוּכַל לִגְאֹל:
וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל:
וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז קְנֵה לָךְ וַיִּשְׁלֹף נַעֲלוֹ:
וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם כִּי קָנִיתִי אֶת כָּל אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן מִיַּד נָעֳמִי:
וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:
מה היה כאן הנידון? למה טען בועז שאם הגואל יגאל את השדה, הוא צריך לגאול גם את רות? למה סירב הגואל ('פן אשחית את נחלתי'?) על מה עשו קנין?
כל זה לא התבאר במגילה, ונכתב בצורה תחילה בצורה כזו שהלומד אמור לדעת מעצמו את כל זה.
למה נכתב בצורה כזו? איני יודע. אבל מכל מקום רואים שיש דבר כזה גם על דרך הפשט, שהמילים רומזות למשהו שאינו מפורש בכתוב, ואין זה דוקא בדרך הדרוש.