יחס חמור וקל לפי המקובל

[שעת הכושר]

השאלה שאני כותב כאן כעת, מטרידה אותי הרבה זמן. אשמח אם תתייחסו ברצינות.

יש הרבה דברים שהתקבלו אצל כלל ישראל כחמורים מאד, אפי' שהיה מקום להקל בהם קצת, ומאידך יש דברים שלמרות חומרתם רגילים להקל בהם.

אז תתארו לעצמכם יהודי שמחמיר מאד ולא סומך אף-פעם על היתר עיסקא, ולא על עירוב, וכו' וכו', והוא משלם על זה מחיר גדול, ממש מסירות נפש. ומאידך הוא מיקל קצת ביו"ט שני של ראש השנה בארץ ישראל כי בשעת הדחק הוא סומך בדרבנן על השיטות המקילות, (אף שלא נפסקו להלכה כלל), והוא לא בודק תולעים אפי' כשיש מיעוט המצוי, וכשכל הציבור מסתובב באמירת 'בואי בשלום' הוא יושב על המקום ולא עושה כלום.

(מכירים את הסוג הזה?)

מצד אחד, הוא הרי הולך עם האמת של התורה. ומצד שני, הן התורה עוברת מדור לדור ע"י החכמים, והם שקבעו במה להקל ובמה להחמיר, ואיזה מנהגים יש בהם קדושה, והוא מנתק את עצמו מהעולם של היהודים.

או אולי בנוסח כזה: אין זה חכמה לומר על החמורים שהם קלים והקלים חמורים, כי החומרא והקולא נקבעים כפי המקובל, ואם רואים אדם מדליק מזגן ביום השני של ר"ה במזיד, אז הוא הוא השייגעץ, ולא מי שסומך על היתר עיסקא מפוקפק כי סו"ס יש עליו חותמת של רב שכונה חשוב.

מה אתם אומרים?

[יבנה]

על סמך מה הוא קובע במה להחמיר ובמה להקל, האם הוא הגיע להוראה ומסוגל להכריע בדברים אלו, או שמא לא הגיע להוראה ובכ"ז מכריע בזה, או שבוחר לפי הרגשות שלו בלבד?

[עושה חדשות]

במקו"א כבר הבאתי את הקטע הבא:
(לגבי תכלת זה חידוש, לגבי הדוגמאות של הרב 'שעת הכושר', אולי זה פשוט).

חיי ההלכה - תכלת.png (172.52 KiB) נצפה 2634 פעמים

[אש משמים]

במקו"א כבר הבאתי את הקטע הבא:
(לגבי תכלת זה חידוש, לגבי הדוגמאות של הרב 'שעת הכושר', אולי זה פשוט).

חיי ההלכה - תכלת.png

מי קבע שהאדם המוזכר בהודעת פותח האשכול הוא"פורש מדרכי הציבור"??
לא כל הנהגה שונה מהציבור מכניס את האדם ל"פורש".

[אש משמים]

השאלה שאני כותב כאן כעת, מטרידה אותי הרבה זמן. אשמח אם תתייחסו ברצינות.

יש הרבה דברים שהתקבלו אצל כלל ישראל כחמורים מאד, אפי' שהיה מקום להקל בהם קצת, ומאידך יש דברים שלמרות חומרתם רגילים להקל בהם.

אז תתארו לעצמכם יהודי שמחמיר מאד ולא סומך אף-פעם על היתר עיסקא, ולא על עירוב, וכו' וכו', והוא משלם על זה מחיר גדול, ממש מסירות נפש. ומאידך הוא מיקל קצת ביו"ט שני של ראש השנה בארץ ישראל כי בשעת הדחק הוא סומך בדרבנן על השיטות המקילות, (אף שלא נפסקו להלכה כלל), והוא לא בודק תולעים אפי' כשיש מיעוט המצוי, וכשכל הציבור מסתובב באמירת 'בואי בשלום' הוא יושב על המקום ולא עושה כלום.

(מכירים את הסוג הזה?)

מה אתם אומרים?

סוג האנשים האלה הם אלו הרוצים לקיים את התורה ולא את גחמות ה'ציבור' ומה שהוא קבע כהלכה עיקרית אלא ללמוד את הדברים טוב ולקיימם כמו שהתורה רוצה ע"פ דעתם.

ברור שיש בדרך זו מעלות גדולות אך כגודל המעלה כך גודל החיסרון...

המעלות הם החיבור של האדם למצוות לתורה ולקב"ה באמת, כשאדם לומד את הדברים טוב ומשקיע בהם משום שהוא יודע שהלימוד הזה ישפיע על מהלך חייו ועל מעשיו מכאן ולהבא, הוא לומד בחשק גדול עם רצון עז להבין לשאול ולבדוק טוב כל הלכה והתוצאה היא גם יסודיות גדולה בלימוד וגם בעשיית המצוות יש חיבוב מיוחד לאדם לפעול ע"פ הבנתו ולקיים בעצמו את ההלכות שעמל בהם רבות.
אלה הם עיקר המעלות ואין לזלזל בהם משום שהם חסרות היום ללומדי התורה מאוד.

החסרונות הם שאם יש טעות קטנה במשקל הסברא או הדין כשלומד אז יכול להגיע מאוד מאוד רחוק בהנהגותיו המעשיות ובכך גם לספוג ביקורת קשה גם לא לקיים את המצוות ובעיקר להיות מרוחק משאר תופסי התורה ובכך לדרדר רוחנית.
אך גם אם אינו טועה ממש בהלכה עדיין יש משקל גדול למה שהציבור נוהג בו והחזו"א הרחיב בזה, משום שאם ציבור שלם נוהג מנהג כלשהוא הרי שדעת הרבנים היתה להשאיר אותם כך וא"כ יש לנוהג זה אישור מגדולי עולם מהדורות הקודמים, כמובן שאין זה היתר גורף לכל מה שהציבור עושה אך כן מהווה ראיה לדעת גדולי אותו דור.

[הרואה]

אני חושב הפוך בדיוק, האדם המתואר בריש האשכול, הוא המחובר באמת לתורה, כי שיקוליו הם מה התורה אומרת.
האדם ה"רגיל", שוחה עם הזרם, וגם כשמחמיר לא עושה זאת כי כך ה' צווה, אלא כי כך התרגל, או כי כך התרגל לחשוב.
(ובבקשה לא תגובות נעלבות, כן אני יודע שיש גם אחרים משני הסוגים וכו' וכו')

[עושה חדשות]

ההגדרה של פורש מדרכי ציבור היא באמת מורכבת,

באבל רבתי אי' "כל הפורשים מדרכי צבור, והם שעושי' עצמן בני חורין ממצוה וכבוד המועדות וישיבת כנסיות ומדרשות".
ברמב"ם הל' תשובה פ"ג כ' "הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן".
ראשונים אחרים הזכירו את מה שאינו משתתף בצער הציבור ואינו משלם מיסים וארנוניות.
יש שהזכירו את אכילת נבילות (אפילו לתיאבון) כדוגמא.
בשו"ע סי' שמה נפסק "כל הפורשים מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם, ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות".

(אגב, ז"ל משנת רבי אליעזר: "מניין שהתפלה בקשה ואינה שבח, כדרך שפורשי מדרכי ציבור ואמרו שהיא שבח. שנ' כל די יבעא בעו מן כל אלה ואנש", מה פשר הדברים?)

אז א"א לומר שה"יהודי האותנטי" בראש האשכול הוא ממש בגדר פורש מדרכי ציבור ולא נתאבל עליו, אבל מצד שני הוא גם לא כ"כ רחוק מזה לענ"ד. זה לא נכון לומר "הוא עושה מה שהתורה אומרת ולא מה שכולם עושים", כי למנהג הציבור ולנקיטת החכמים יש מילה בקביעה של התורה עצמה. הדלקת מזגן ביו"ט שני של ר"ה, מכניסה אותו בקלות לצד הלא נכון, ואפי' שהוא נזהר מאד מהיתר עיסקא.

[אבןטובה]

מה אתה רוצה?
זהו תוס' בסוטה ז. ד"ה אמר

[פולסברג]

השאלה שאני כותב כאן כעת, מטרידה אותי הרבה זמן. אשמח אם תתייחסו ברצינות.

יש הרבה דברים שהתקבלו אצל כלל ישראל כחמורים מאד, אפי' שהיה מקום להקל בהם קצת, ומאידך יש דברים שלמרות חומרתם רגילים להקל בהם.

אז תתארו לעצמכם יהודי שמחמיר מאד ולא סומך אף-פעם על היתר עיסקא, ולא על עירוב, וכו' וכו', והוא משלם על זה מחיר גדול, ממש מסירות נפש. ומאידך הוא מיקל קצת ביו"ט שני של ראש השנה בארץ ישראל כי בשעת הדחק הוא סומך בדרבנן על השיטות המקילות, (אף שלא נפסקו להלכה כלל), והוא לא בודק תולעים אפי' כשיש מיעוט המצוי, וכשכל הציבור מסתובב באמירת 'בואי בשלום' הוא יושב על המקום ולא עושה כלום.

(מכירים את הסוג הזה?)

מצד אחד, הוא הרי הולך עם האמת של התורה. ומצד שני, הן התורה עוברת מדור לדור ע"י החכמים, והם שקבעו במה להקל ובמה להחמיר, ואיזה מנהגים יש בהם קדושה, והוא מנתק את עצמו מהעולם של היהודים.

או אולי בנוסח כזה: אין זה חכמה לומר על החמורים שהם קלים והקלים חמורים, כי החומרא והקולא נקבעים כפי המקובל, ואם רואים אדם מדליק מזגן ביום השני של ר"ה במזיד, אז הוא הוא השייגעץ, ולא מי שסומך על היתר עיסקא מפוקפק כי סו"ס יש עליו חותמת של רב שכונה חשוב.

מה אתם אומרים?

דבר ראשון אנו צריכים לידע בבירור: אם הוא היה לבדו בעולם בלי שום אנשים וסביבה - רק הוא והקב''ה, היה גם נוהג ככה, או שיש בזה איזה בחינה דק על דק של "שלי טובה משלהם", על אף שטוען שכולו לש''ש. ואם כצד האחרון, נפל פיתא בבירא.