הנהגה של פרהסיה ביום השואה

[חייפענער]

היום השואה
שיר הרס
רעשה המדינה שבר ושוד
חולל ובוזה יום ההוד;
בחורי ישיבה לומדי התורה
בועטים בקדושים באופן נורא
בעיצומו של יום השואה והגבורה
אוכלים ושותים על יד המדורה.
שערורייה נוראה זעקו הכותרות
החרדים בועטים בקדושי הדורות.
ואף אנו כנגדם נענה
נחשוף את צביעותם באופן כנה:
הכי אתם תלמדונו את עברו של עמנו,
העבר שאצלנו הוא הווה כמקובל מאבותינו?!
האתם שבעטתם בו בשאט נפש
תבואו ותטילו בנו רפש?
אנו המנהלים אורח חיים בדיוק כמו בגטו –
תורה ומצוות ורצון ה' נטו.
שס"ה ימים בשנה חיים את זכרם
לא דקת דומיה אחת, הדוקרת כמחט בבשרם.
עוד זאת אמרו נא אנשי כזב
בטרם תאשימו את בחורינו המסולאים בזהב,
האם כשצפירת השבת מהדהדת בשיר וזמירות
עוצרים אתם את רכבכם להדליק הנרות?
האם מוצאים אתם זמן ופנאי
לקיים החגים שניתנו לנו מסיני?
וכי מצוות ה' פחות יקרים
מאותם שתקנו אלו ציונים נבערים?!
הרוגי אושוויץ שניצלו מידכם הינם בני מזל,
כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, כך גילו לנו חז"ל.
הנאצים שרפו רק את הגופים
ואילו במשרפותיכם מיליוני נשמות נשרפים.
עתה יאמרו אליכם בניכם – קדושי המערכות
דברים כדרבנות, מוסר ותוכחות
לא דייכם שבחיינו אלינו התאכזרתם
כשלבתי הספר המחנכים לכפירה אותנו שלחתם,
אף עתה כשרצוננו בעליית נשמה –
אינכם מוכנים לתת לנו מאומה
מלבד דקת הבל של בהייה – חלימה.
יתמו חטאים ולא חוטאים
הפסיקו לדבר כעדת שוטים,
הביטו לאיזה עומק נוערכם נשר
חושו להציל את מה שאולי אפשר ---

[שמש]

למקרא השורות הראשונות חשבתי שאתה כותב על ההרס בפונוביז' (זה יותר אקטואלי...).

[איש_ספר]

רעשה המדינה שבר ושוד
חולל ובוזה יום ההוד;
בחורי ישיבה לומדי התורה
בועטים בקדושים באופן נורא
בעיצומו של יום השואה והגבורה
אוכלים ושותים על יד המדורה.
שערורייה נוראה זעקו הכותרות
החרדים בועטים בקדושי הדורות.
ואף אנו כנגדם נענה
נחשוף את צביעותם באופן כנה:

אנו נחנך את ילדנו לא לבזות סמלים שביזויים גורם צער לאנשים רבים ואף מחלל את השם, באמור הבריות, ראו מה מכוערים מעשיהם.
ואת ההטפות נשאיר להזדמנויות אחרות, בהן יש סיכוי שהדברים יהיו נשמעים. ותל"מ.

[קו ירוק]

אמת כי הכל חייב לבא במשפט,
אלא שהחוטאים מחפשי נפשנו, באים לצודה ממנו ציד בכלי ההנצחה, לראות האם אלהים אחרים הם עובדים - כדרישתנו, או לא.
ואז, אין מחובנו להתנזר מאורחות חיינו, או לחשוש מה יאמרו אלו הפוקרים.

[פרנקל תאומים]

אמת כי הכל חייב לבא במשפט,
אלא שהחוטאים מחפשי נפשנו, באים לצודה ממנו ציד בכלי ההנצחה, לראות האם אלהים אחרים הם עובדים - כדרישתנו, או לא.
ואז, אין מחובנו להתנזר מאורחות חיינו, או לחשוש מה יאמרו אלו הפוקרים.

נשים זקנות (מהן גם אלמנות) ששכלו את היקר או היקרים להם מכל, וכאבן נצרב פעמיים כאשר הן רואות מה שמתפרש בעיניהן כביזוי סמלים המבטאים את שברן, אינן עושות כן כדי לראות "האם אלהים אחרים הם עובדים כדרישתנו".
כואב להן עד דכדוכה של נפש, והן (ויש שאפי' יראות ושלמות שבהן) רואות בסמלים הללו הזדהות עם כאבן, וכאשר חסרי רגישות מבזים אותם, הרי זה כזורה מלח על פצעיהן. והן בהחלט חושבות בליבן הפצוע: "ראו מה מכוערים מעשיהם".

יש להפריד בין ה'מדינה' והתקשורת ובין האנשים והנשים הפשוטים שבבית שגדלו על הסמלים הללו ומאמינים שהם מבטאים את כאבם.


אין לי אלא לשוב ולצטט את דבריו החדים והישרים של הרב 'איש ספר':

"אנו נחנך את ילדנו לא לבזות סמלים שביזויים גורם צער לאנשים רבים ואף מחלל את השם, באמור הבריות, ראו מה מכוערים מעשיהם.
ואת ההטפות נשאיר להזדמנויות אחרות, בהן יש סיכוי שהדברים יהיו נשמעים. ותל"מ".

[קו ירוק]

ככל שהתפייטותו של איש ספר כוונה אל מילותיו של שיר ההרס 'לאכול ליד המדורה' ניחא, שאין לצער אנשים רפים ששיגם שונה משלנו.
אלא שדברי כוונו על שינוי אורחות, במקומנו - בהם אנשים מחפשים את נפשנו.. והזקנות מתקוממות עקב כך.. שם לא עלינו תלונותיכם אלא על אחיכם שלכם הטועים עמכם.

[איש_ספר]

אחד מחברי ביהמ"ד, יקר יקרים, שלח לי כל הכתוב בזה, על מנת שאעלה את הדברים בזה, והנני מביא דבריו במלואם.

עתיד אשכול זה לקבוע מקומו באספקלריה.

אינני מזדהה עם השיר ועם הסגנון. אבל בכל זאת, האם ברחוב החילוני חשים את העצב והיגון ב'יום השואה והגבורה' על פני כל? האין אנשים המבלים להם בנעימים? זאת היתה פשוט התנפלות על כמה בחורים תמימים שלא החזיקו ראש מה אומר תאריך זה.

אספר סיפור שחושף קצת פרטים מחיי (ולכן אני שולח את זה באישי):

המאורע ה'נורא' של המנגל בליל יום השואה קרה לפני כארבע שנים, כאשר אני שירתתי בצה"ל במסגרת שח"ר כחול (בהוראת מו"ר שליט"א), ופגשתי את ההסתה הזאת בתוך המגזר המוסת.

יצאתי לסיגרייה בהפוגה באמצע העבודה, ועמדו שם עוד כמה חיילים מהמחלקה, אחד פתח את העיתון המשוקץ והתחיל להקריא את הסיפור ה'נורא'. מיד הופנו כל העינים אלי בהאשמה, 'נו, מה אתה אומר על זה'? לא הייתי מוכן לזה כלל ואני בטוח שהם שמו לב שהסמקתי ונבוכתי, אבל הייתי חייב לענות. נסיתי לשוות לעצמי מראה שאנן, ואמרתי: נו, הם לא כ"כ דתיים בזה, אחד לא כ"כ דתי בשמירת שבת ואחד לא כ"כ דתי ביום השואה!
אחד מהעומדים שם, היה ממוצא מרוקאי ואביו אף דתי באיזושהי רמה, אבל הוא עצמו היה חילוני מוחלט (אפילו בתשעה באב לא צם, דבר די נדיר בכלל ובקרב יוצאי המזרח בפרט), וגם אנטי חרדים מובהק, והוא תמיד לא הכי סמפט אותי בלשון המעטה. הוא התרגז למשמע תשובתי, ואמר לי: מה אתה משוה בכלל?!
אמרתי לו: אתה צודק שאין מה להשוות בין חטא חמור של חילול שבת רח"ל שכתוב עליו בתורה "מחלליה מות יומת", ובין אכילת מנגל בליל יום השואה!
- אבל זה זלזול בכל כך הרבה אנשים שנשרפו ונהרגו!
- הרי יכול הנך להבין, שהשואה מציקה לי יותר מאשר לך...
- מדוע?
- מהסיבה הפשוטה, שאבותי נשרפו שם, לזקני שלחו קופסת אפר של אביו (בתרצ"ח), וכשחזר אחרי השואה מרוסיה לשם ברח, לא נשאר איש אחד מכל משפחתו הרחבה, משכך ברור שהנושא כואב לי וקרוב ללבי. אך אתה, אין לך שום סבא שנהרג שם וגם לא בן דוד שלישי, אם היית מופלא במצות 'אהבת ישראל' היית יכול להשתתף היטב בצערנו, אבל להגיע לצערי וכאבי לא תגיע לעולם!
הוא שתק ואני המשכתי: אף על פי כן, אני היום עמדתי כאן בשעת הצפירה (וקראתי כמה פרקי תהלים בשקט) כדי לא לפגוע בכם, אבל כשאני בביתי אני אף פעם לא נעמד בשעת הצפירה.
- ומדוע?
- כי אני משוכנע שלא תהיה לזקני שום נחת רוח מזה שאעמוד בשבילו 'קלוץ' במשך דקה, ואני כן משוכנע שאני עושה לו נחת רוח כאשר אני עוסק בתורה ומקיים את מצוות ה' עליהם הוא מסר את נפשו, ואני נוקם בגרמנים ימ"ש שרצו להשבית את הקול הזה מעל פני האדמה. גם אנשים אלו, סבורים שכשהם לומדים משניות לעילוי נשמת הנרצחים הם מועילים לנשמתם יותר מאשר ימנעו ממנגל ביום הזה.
- אבל בכל זאת, זה הרי מין כבוד כזה...
- נו, הם אומרים: נעשה את הדבר העיקרי ועל ה'מין כבוד כזה' נוותר!
- אבל המדינה קבעה שצריך לעשות כך.
- נו, הם לא מכירים במדינה...

בזאת הסתיימה השיחה עם הרבה טעם מר בפה, ויותר לא דברנו על כך מאומה. במשך כל הזמן שעבר מאז, הייתי מתחבט בנפשי אם עניתי נכון או שמא סתם הלהטתי את הרוחות. נחמתי את עצמי בכך, שאני לא יכולתי לחשב מה לומר ומה לא לומר מפני הסיטואציה המביכה, ועלי לסמוך על השי"ת שהוא שם את המלים הנכונות בפי (זה מה שהיה גם לנגד עיני בשעת השיחה עצמה, נשאתי בלבי תפלה לקב"ה שיוציא את המלים המתאימות מפי).

בחודש טבת של השנה שאחריה (תשע"ד) השתחררתי בשעה טובה מצה"ל, ובשעת הפרידה נהוג לערוך מסיבה קטנה עם מזונות ושתיה (אצלנו במחלקה היה המפקד, יהודי יר"ש, הופך את זה למעמד מיוחד של ברכות ודברי תורה), ובמהלך המסיבה היה כל אחד מדבר כמה מלים לכבודו של הפורש (וגם הפורש צריך לומר כמה מלים, אבל מה שדברתי שם זה כבר נושא נפרד וסבוך...). כאשר דבר אותו חייל אתו התוכחתי, סיפר על עצמו שיש לו שנים רבות רתיעה עצומה מחרדים אע"פ שאביו דתי, ובפרט מפני שפעם עבד עם כמה חרדים בטבריה (אני יכול לשער לעצמי אלו 'חרדים' הם היו...) והם לא מצאו חן בעיניו, אבל ההיכרות עמי שינתה לו את כל המבט על החרדים. וכדוגמא למה שהארתי את עיניו במבט החרדי, הוא לקח - לא פחות ולא יותר - את הסיפור על המנגל בליל יום השואה!

הגעתי למסקנא שלפעמים האמת חזקה יותר מכל דבר אחר.

[פרנקל תאומים]

ככל שהתפייטותו של איש ספר כוונה אל מילותיו של שיר ההרס 'לאכול ליד המדורה' ניחא, שאין לצער אנשים רפים ששיגם שונה משלנו.
אלא שדברי כוונו על שינוי אורחות, במקומנו - בהם אנשים מחפשים את נפשנו.. והזקנות מתקוממות עקב כך.. שם לא עלינו תלונותיכם אלא על אחיכם שלכם הטועים עמכם.

אם כוונתך לביתנו פנימה, בוודאי שאתה צודק, מה לנו ולפולחנם.
אבל אם כוונתך לרה"ר, אזי אע"פ שאכן האנשים המחפשים את נפשנו ברחובותינו מכוערים במעשיהם, וכמובן שעוולת האונאה למשפחות השכולות מונחת בראש על כתפיהם ביחד עם עוולת ההסתה נגד יראי ה'.
אבל בסופו של דבר, הלא הם באים, ומצלמים, ומפיצים. והאנשים שבבית רואים את התמונות ומתקוממים וקונים את ה'לוקש' שהחרדים הם חסרי רגישות ואטומים לצער של המשפחות השכולות. כיצד יעלה על דעתינו לשתף עם המצלמים פעולה ולשחק לידיהם? וכי מפני שהם רוצים לחלל את ה' ולהבאיש את ריחנו ולצער את המשפחות, מותר לנו להשתתף בכל זאת?
צריך להיות חכמים ולא רק צודקים, כי גם 'להיות צודקים' הוא עניין יחסי למציאות המונחת לפנינו.

(ואגב, לפעמים גם ברחובותינו ישנם אנשים רחוקים: בעלי מלאכה וחנויות, נהגי מוניות ואוטובוסים וכדו' שלא הגיעו ע"מ "לצלם", אלא שהם פשוט נמצאים שם, מה מתיר לנו להוציא את דיבת יראי ה' רעה בעיניהם? הם הרי לא מבינים את ה"השקפה" שלנו, הם מפרשים זאת כחוסר רגישות וכזלזול בהרוגים).

[אש משמים]

השואה היא נושא רגיש כואב מסובך ונפיץ. מאוד קשה להגדיר אותה כמשהו ששייך לאדם מסוים ולא לאחר בגלל רמה רוחנית כזו או אחרת, ובכלל דבר כ"כ טראומתי של אבדון כ"כ גדול אינו יכול לקבל דיון רגיש מספיק מבלי להכאיב לאדם כלשהוא, לכן גם השיר לטעמי לא מספיק רגיש לעניין וכתוב בצורה קצת בוטה ביחס לשיר שאמור לצאת מלב עדין ובהבנה לכובד העניין כשהוא על הנושא הזה.

[פרנקל תאומים]

אחד מחברי ביהמ"ד, יקר יקרים, שלח לי כל הכתוב בזה, על מנת שאעלה את הדברים בזה, והנני מביא דבריו במלואם.

אינני מזדהה עם השיר ועם הסגנון. אבל בכל זאת, האם ברחוב החילוני חשים את העצב והיגון ב'יום השואה והגבורה' על פני כל? האין אנשים המבלים להם בנעימים? זאת היתה פשוט התנפלות על כמה בחורים תמימים שלא החזיקו ראש מה אומר תאריך זה.

זו הערה נכונה. לפחות לגבי הנושא של מנגלים בגן סאקר וכדו', בדר"כ זה נעשה ביום השואה היות שמדובר בשלהי בין הזמנים והרבה מאיתנו לא מחזיקים ראש לתאריך ולמשמעותו (כלומר אפשר להניח שחלק נכבד מהממנגלים ושות' היו נמנעים מלעשות כן בפרהסיא אילו היו זוכרים את התאריך על משמעותו). אבל באמת ראוי להשתדל לשים לב ולהיזהר, מכובד איסורי הונאת השכולים, חילול ה', והוצאת דיבת היראים, כמו גם נזקים עקיפים שלפעמים נגרמים עי"ז ליהדות החרדית ולקירוב רחוקים.
בכל מקרה אי"ז נוגע לנידון העקרוני הנ"ל.

[איש_ספר]

התירוץ של אנו מכבדים את הקדושים בדרכנו, אינו לגמרי כל האמת. מסיבות מסוימות, עליהם ראוי לדון במקו"א, נושא השואה הרבה פחות דומיננטי בחברה החרדית, מאשר ב(מגזרים מסוימים) בחברה החילונית. זכרון השואה אצל רובנו, הוא לרוב משפחתי - כאשר מדובר במשפחות שהם דור שני או שלישי, או קהילתי - כשמדובר בחצר שמנהיגיה נטבחו. מאורע השואה כאסון כולל של עמ"י, אינו מצוי בתודעתינו. זו התרשמותי האישית.

[עקביה]

התייחסות לזיכרון השואה בחברה החרדית.

[לייטנר]

התירוץ של אנו מכבדים את הקדושים בדרכנו, אינו לגמרי כל האמת. מסיבות מסוימות, עליהם ראוי לדון במקו"א, נושא השואה הרבה פחות דומיננטי בחברה החרדית, מאשר ב(מגזרים מסוימים) בחברה החילונית. זכרון השואה אצל רובנו, הוא לרוב משפחתי - כאשר מדובר במשפחות שהם דור שני או שלישי, או קהילתי - כשמדובר בחצר שמנהיגיה נטבחו. מאורע השואה כאסון כולל של עמ"י, אינו מצוי בתודעתינו. זו התרשמותי האישית.

אכן, כך כתב לך האברך ששירת בשחר כחול: "מרוקאי יכול להצטער על השואה רק מתוך אהבת ישראל והשתתפות בצער עם חבר שזכה שאי ממשפחתו קיבל את אפר אביו בקופסא"...

[ברמן]

שמעתי פעם על הרב סלר זצ"ל מבני ברק, שהלך פעם בצפירה ביום השואה, באמצע רח' נחלת בנימין בתל אביב.
התפרצה עליו בצעקות עוברת-אורח מיוצאי עדות המזרח: מדוע אינך מכבד את קדושי השואה?
ענה לה הרב סלר: גברת! בטרבלינקה את היית?? אני הייתי שם!! אל תלמדי אותי איך לכבד את זכר קדושי השואה...

[יעקב_ב.]

שמעתי פעם על הרב סלר זצ"ל מבני ברק, שהלך פעם בצפירה ביום השואה, באמצע רח' נחלת בנימין בתל אביב.
התפרצה עליו בצעקות עוברת-אורח מיוצאי עדות המזרח: מדוע אינך מכבד את קדושי השואה?
ענה לה הרב סלר: גברת! בטרבלינקה את היית?? אני הייתי שם!! אל תלמדי אותי איך לכבד את זכר קדושי השואה...

זו גם תשובה בשבילך?
למעשה אכן נושא השואה כמעט ואינו מוזכר בציבור החרדי בצורה ממוסדת ומסודרת, אולי מעט אצל הבנות בשיעורי היסטוריה [ובהשתלמויות למורות...], ואצל מי שאינו קורא ספרי חול יש חוסר יסודי בידע על האסון הנורא ביותר שקרה לעם ישראל אי פעם, והדבר דורש תיקון. אלא שיתכן שענין זה תלוי באותה סיבה שגדולי ישראל החרדים לא הסכימו לקבוע יום תענית על טרגדיה איומה וכללית זו, ואכמ"ל. למעשה, גם בתור אחד שקרא כמעט את כל ספרי השואה החרדיים, כשהתחלתי לקרוא את הסיפורים המצמררים באמת שמופיעים בספרי ה'יזכור' הקהילתיים [נמצא באוצר], הבנתי שהספרים החרדיים בקושי מגרדים את הענין.