ניים ושכיב כתב:שמש ופרנקל תאומים, הקישור לעניני המחלוקת ברור, עם הלבן ושאר הרמיזות, ודי להתממות.
לא נכון. (את הלבן הזכיר הרב שמש כביטוי של תרבות המלחמות בפוניבז' ולא נראה שהוא התכוין בזה דווקא לצד אחד שם כ"א לשניהם).
אריך, בתחילה טענת שהפתרון הוא ארגון ימי כיף לבחורים, ועכשיו אתה מדבר על יציקת תוכן לעומת המתרכזים בחיצוניות, וגם זה רק גלישה למחלוקת, ותרדו מזה כולכם במחילה.
גם וגם. ותאמין לי שאין לי מושג מה זה קשור למחלוקת, וממה בדיוק צריך לרדת.
הנושא פה הוא לא רגשי ולא חיצוני, ומי שמסוגל לחשוב כך זה רק בגלל שהוא חי בתוך בועה חרדית. שימו לב שאף כותב לא חרדי לא משתתף פה בשיחה.
ראו זה פלא, בצבא הם לא משרתים, ובעבודה אינם עוסקים, אבל תרבות פנאי של בילויים הם כן מבקשים? הופעות פופ זה מוצר צריכה בסיסי?
לא מדובר פה על חילול ה', מדובר פה על חוסר הבנה בסיסי מה זה עולם התורה.
הוזכרו כאן שני נושאים שמשליכים זה על זה:
האחד, הצורך לא לחיות בעולם אוטופי ולהבין שרובם הגדול של הבחורים (חד משמעית, גם בישיבות השמרניות) דורשים "תרבות פנאי", ואם תמנע מהם את שמותר מצד הדין בגלל כל מיני "הרגשים" או חששות רחוקים, אז הם או יצפצפו עליך ויתרגלו שהוראות הרבנים זה רק בשביל הפרוטוקול, או ימצאו להם פורקן בדברים חמורים יותר. ולכן או שתאסור רק את מה שבאמת אסור מצד הדין, או שתדאג לארגן להם אלטרנטיבות משמעותיות שיספקו אותם ויהיו על טהרת הקודש לעילא ולעילא. האפשרות של לרוץ ולהחתים רבנים ולעורר "ויצעקו" על כל דבר תוך כדי טמינת הראש באדמה איננה רלוונטית ואין ממנה שום תועלת, רק נזק.
העובדות האלו היו נכונות פעם ונכונות גם היום, אלא שגודלו המתעצם של הציבור מטיח אותן בפנינו שבלי שתהיה עוד אפשרות בידינו להתחמק מהן ולהיתמם.
הנושא השני הוא, הצורך לא להיתפס לחיצוניות ולתדמית כדבר כשלעצמו אלא להעמיד אותם במקומם הראוי להם בלבד: מעטפת שיש בה חשיבות אבל היא איננה המהות. ומאידך, לחזק את הפנימיות. זה לא סוד שלבושתינו יש בציבור שלנו הרבה מאד היתפסות לחיצוניות ול"מה יאמרו" שבאה בהחלט על חשבון הפנימיות. עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו לשפוט לפי המהות ולא לפי חיצוניות (אם כי כאמור יש חשיבות גם לחיצוניות).
הנושא הזה הוא חשוב מאד מצד עצמו ומשליך להרבה עניינים, אבל ההקשר לעניינינו הוא שאם אתה מקלף את ענייני ה'תדמית' וה'סאיז פאסטנישט', תוכל להבין שיכול להיות 'חברונער' מופלג בתורה ובירא"ש(!!!) לעילא ולעילא, אבל מוצא פורקן למתח הנפשי שלו במשחק כדורגל מפעם לפעם, ואל לנו למונעו מכך בזעקות גיוואלד על צורת הבן תורה ואל לנו לעשות פיל מעכבר. (כשלעצמי מאז הייתי ילד קטן ממש לא שיחקתי במשחק הנ"ל או דומיו וגם לא מצאתי בהם כל טעם) כמובן כל עוד הוא לא מאבד את הפרופורציה.(ומשחקים בבין הזמנים לכו"ע אינם איבוד הפרופורציה).
ויכול להיות בן תורה מופלג מאד שמוצא פורקן באיזה הופעה מוסיקלית. (וכן, בדור של לפני מלחה"ע השניה וגם לאחריה היו לא מעט בחורי ישיבות שמצאו פורקנם בימי נופש וגם לא בימי נופש בדברים בעייתים הרבה יותר, ומהם צמחו ת"ח גדולים ואף גדולי הדור ממש, זה לא אומר שזה לכתחילה, אבל צריך להכניס דברים בפרופורציה וגם להבין משובות נעורים).
דרך אגב, אם כבר, כדאי להשקיע אנרגיות כדי למגר את התופעה הרדודה והמביישת של הסיגריות, וסליחה מהמעשנים דכאן.
הדבר הזה נכון לפי כל הצדדים במחלוקת הליטאית ולפי כל הצדדים מחוץ לה.
הבעיה היא כמובן עמוקה, כי חלק גדול מהציבור לא מבין מה זה עולם התורה. והפתרון לזה אולי שנוי במחלוקת הידועה. אבל זה כבר מחוץ לתחום של הפורום הזה.
רד מהמחלוקת הליטאית, לא קשורה לכאן (עכ"פ לדעתינו), ואף אחד לא ניסה לקושרה לכאן. צא מזה.
ושוב, בעולם מושלם של בני עלייה מועטים הדבוקים בקונם, אין מקום ל'תרבות פנאי', מקסימום לקצת "מיעוט שיחה".
אבל בעולם של עשרות אלפי בני ישיבות שנשלחים כולם לישיבות ולכוללים כדרך חינוך כללית, הרי שא"א לדבר על "מוצרי צריכה בסיסיים" או לא בסיסיים. יש מקום לכך שיהיו ישיבות הפונות לבני עלייה בלבד, ובהן תישמר הצורה האידיאלית ביותר של עולם התורה, בלי קעמפים וכו'. ואכן ישנן ישיבות כאלו וצריך שיהיו ישיבות כאלו. (וישנם גם בחורים המגיעים לישיבות כאלו ובורחים מהן כי הם מרגישים חנוקים).
בקיצור, נא להתחבר למציאות ולא לטמון את הראש באדמה. הויכוח כאן הוא מה גורם או יגרום יותר הרס לצעירים: העובדה שלא אוסרים באיסור חמור גם את א' וב' וג', או העובדה שכן יאסרו ויעשו חרמות וגיוואלד געשריגען מכל דבר. לדעתם של הרב אריך והרב שמש וגם לענ"ד (הלא מעניינת), האפשרות השניה היא ההרסנית יותר. כמובן, שגם לשיטתינו צריך להתאמץ ולמצוא פתרונות יצירתיים מהודרים, בהקשר הזה: לקיים קומזיצים על טהרת הקודש עם בעלי מנגנים שהם בני תורה אמיתיים או חסידישער'ס אמיתיים, שישירו שם שירים מעוררים ורגועים וינחו אותם מנחים בני תורה מובהקים שיתבלו אותם בדברי תורה והתעוררות ביני לביני, אולי אפי' להביא לשם איזה משפיע חסידי או מגיד מישרים שיודעים לדבר לבחורים ושנהנים לשמוע אותם, וכן ע"ז הדרך, ואם נעשה זאת, נוכל לומר אח"כ איכא דרכא אחרינא, אך אם לא נעשה זאת ורק נבטל אירועים ונאסור איסורים, הרי שמבחינת הבחורים המצב יהיה שליכא דרכא אחרינא.
