פורום אוצר החכמה

רמב"ן בראשית פרק יח פסוק יט
והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש. ירמוז, כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים. וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו, וזולת זה:

רמב"ן שמות פרק יג
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב).

החושב כתב:

רמב"ן בראשית פרק יח פסוק יט
והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש. ירמוז, כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים. וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו, וזולת זה:

מבואר בדעתו, שהשגחה פרטית זו היא נחלת צדיקים וחסידים. ואילו השאר מונחים ליד המקרים.
הדברים טעונים בירור, ובמיוחד לאור דברי הרמב"ן הידועים:

רמב"ן שמות פרק יג
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב).

מה עושים?
אולי היה אפשר לחלק, שבפרשת וירא הרמב"ן מדבר לפני מתן תורה, ובפרשת בא הוא מדבר על עם ישראל (למרות שהסתמיות והפשטות לשון הרמב"ן בפרשת וירא לא כ"כ מתאימה לזה), אבל הרמב"ן מסתמך על פסוק בתהילים, וזה אומר שהוא לא מדבר על בני נח.

לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס - שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו. אמר רבי חנין: מאי קראה - קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. רבי זירא ביומא דשותא לא נפיק לביני דיקלא.

כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש שלם ההשגה אשר תפנה מחשבתו מהשם קצת עתים, תהיה ההשגחה בו בעת חשבו בהשם לבד, ותסור ההשגחה ממנו בעת עסקו, ולא תסור ממנו אז כסורה ממי שלא ישכיל כלל, אבל תמעט ההשגחה ההיא, אחר שאין לאיש ההוא השלם בהשגתו בעת עסקו שכל בפעל, ואמנם הוא אז משיג בכח קרוב, והוא דומה בעת ההיא לסופר המהיר בשעה שאינו כותב, ויהיה מי שלא השכיל השם כלל כל עיקר, כמי שהוא בחשך ולא ראה אור כלל, כמו שבארנו באמרם ורשעים בחשך ידמו, ואשר השיג וכונתו כלה על מושכלו, כמי שהוא באור השמש הבהיר, ואשר השיג והוא מתעסק, דומה בעת עסקו למי שהוא ביום המעונן, שלא תאיר בו השמש מפני העב המבדיל בינו ובינו, ומפני זה יראה לי כי כל מי שתמצאהו רעה מרעות העולם מן הנביאים או מן החסידים השלמים, לא מצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה ההיא, ולפי ארך השכחה ההיא או פחיתות הענין אשר התעסק בו, יהיה עוצם הרעה. ואחר שהענין כן כבר סר הספק הגדול אשר הביא הפילוסופים, לשלול השגחת השם מכל איש ואיש מבני אדם, ולהשוות ביניהם ובין אישי מיני שאר בעלי חיים, והיתה ראיתם על זה מצוא החסידים והטובים רעות גדולות, והתבאר הסוד בזה, ואפילו לפי דעתם, ותהיה השגחת הש"י מתמדת במי שהגיע לו השפע ההוא המזומן לכל מי שישתדל להגיע אליו, ועם הפנות מחשבת האדם והשיגו הש"י בדרכים האמתיים ושמחתו במה שהשיג, אי אפשר שיקרה אז לאיש ההוא מן ממיני הרעות, כי הוא עם השם והשם עמו, אבל בהסיב מחשבתו מהשם, אשר הוא אז נבדל מהשם, השם נבדל ממנו, והוא אז מזומן לכל רע שאפשר שימצאהו, כי הענין המביא להשגחה ולהמלט מיד המקרה, הוא השפע ההוא השכלי, וכבר נבדל קצת העתים מן החסיד ההוא הטוב, או לא הגיע כלל לחסר ההוא הרע, ולזה אירע לשניהם מה שאירע, והנה התאמתה אצלי זאת האמונה ג"כ מדברי התורה, אמר ית' והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת אנחנו סבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, ואין ספק כי דין היחיד כדין הצבור. הנה התבאר לך כי הסבה בהיות איש מבני אדם מופקר למקרה ויהיה מזומן ליאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם, אבל מי שאלהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עקר, אמר הש"י אל תירא כי אתך אני ואל תשתע כי אני אלהיך, ואמר כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך,

ברמן כתב:לכאורה ביאור דברי הרמב"ן בבראשית היא, שיש דרגות ברמת ההשגחה הפרטית על אדם ובהמה, ישראל וגויים, חסידים ופשוטי עם - וא"כ אין כאן קושיא.

ונתנו ידידים כתב:ברמבן של שעוועל מציין לדברי רבינו בחיי בעני"ז (לד. א-ב) וז"ל: ההשגחה הפרטית שבמין האדם נחלק לב' חלקים השגחה בו לידע כל פרטי מעשיו ומחשבותיו וזה בכל אדם מישראל או מן האומות וההשגחה בו להגין עליו מן המקרים ואין זה בכל אדם ואפילו מישראל כי אם בצדיקים.
ומפורש שאין לחלק בין ישראל לגוי

אמנם נראה לי לדייק דבריו שהוא 'להגין עליו מן המקרים' ויתכן כי אין זה סותר לדברי הרמב"ן הנ"ל כי אע"פ שהכל בגזירת עליון אמנם לאו דוקא שישגיחו בו 'להגינו' מן המקרים, וי"ל עוד דזהו גופא עונשו, ועדיין צ"ע.

מוישי כתב:יעויין בספר 'דרך נשר' ח"א שביאר הדברים באופן ברור

החושב כתב:

רמב"ן בראשית פרק יח פסוק יט
והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש. ירמוז, כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים. וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו, וזולת זה:

מבואר בדעתו, שהשגחה פרטית זו היא נחלת צדיקים וחסידים. ואילו השאר מונחים ליד המקרים.
הדברים טעונים בירור, ובמיוחד לאור דברי הרמב"ן הידועים:

רמב"ן שמות פרק יג
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב).

מה עושים?
אולי היה אפשר לחלק, שבפרשת וירא הרמב"ן מדבר לפני מתן תורה, ובפרשת בא הוא מדבר על עם ישראל (למרות שהסתמיות והפשטות לשון הרמב"ן בפרשת וירא לא כ"כ מתאימה לזה), אבל הרמב"ן מסתמך על פסוק בתהילים, וזה אומר שהוא לא מדבר על בני נח.

ט
מזל לישראל

הנה במה שנראה לכא' כסתירה ברבינו הרמב"ן בין דבריו הידועים בסוף פרשת בא "..שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו" עיי"ש כל לשונו הטהור, למש"נ מדבריו בעצמו ריש בפ' וארא שמ"מ יש דברים הנוהגים עפ"י המזל ורק אם יש לו זכות ניצול מכך, וכמו שנראה גם מכל סוגי' בשלהי מי שהחשיך [ועי' בתשובת הרמב"ן הנדפס בסוף החידושים למסכת שבת הוצאת התלמוד הישראלי, שאסור ללכת כנגד מה שידוע לו מהמזל דהוי כעין אין סומכין על הנס עיי"ש].

ומה שנראה בזה, שכידוע מדברי רבינו הרמח"ל בדעת תבונות הנהגת המזל העליון היא הנהגת היחוד, [ובכללה יש גם עניין של גלגול שכתב רבינו הרמב"ן בפ' איוב שאינו הנהגת שכר ועונש והוא ע"צ רחוק כמש"כ הרמב"ן בשער הגמול], והיינו שזו ההנהגה הנסתרת בה מוביל הבוי"ת את כל עולמו אל הגילוי מתוך ההסתר שהיא תכלית כל ההנהגה והיא תוכנית האב שעליה ברא הבורא את כל עולמו מששת ימי בראשית עד הגאולה העתידה.

אמנם כתב שם רבינו הרמח"ל עוד, שהנהגת היחוד לעולם אינה סותרת את הנהגת המשפט, כמו שנא' אצל אברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו', ואמרו חז"ל דהיה כן בגלל ששאל אברהם במה אדע, אף שודאי עיקר הגז' זו היתה בהנהגת היחוד [שהבנים היו צריכים לרדת לגלות ולגלות כוחות היצירה שלהם ולחזור אל מעלת האבות כמש"כ רבינו הרמב"ן בריש חומש שמות] ומשום שעיקר כל תכלית העולם הוא שאדם יהיה שותף להנהגת העולם ויזכה בשכר מעשיו לגמול שיגלה יחוד ה' מתוך העלם.

ואם כן למעשה יש לחלק לרמב"ן בין העבודה שלנו לבין ההנהגה האמיתית, שההנהגה האמיתית היא באמת מעל כל זה ויש בה מזל עליון, אבל אנו צריכים לחיות לפי ההנהגה של הנהגת המשפט הגלויה לאמר שיש דין ודיין, כי זו הבחירה שלנו, ורק צריך לדעת שגם הכל בחשבון הנסתר מעינינו, וכי יש לפעמים ייסורים בלא עוון, עי' עוד.

והנה הקשה המהרש"א בסוגי' במעשה שמואל ואבלט, למה לא אמר שמואל לההוא דאזל באורחא שאין לו לילך למקום פלוני כיון שעפ"י חכמת האצטגנין הרי הוא בסכנת מות, ומי יודע אם תזדמן לו זכות להצילו, והלא לכא' הוא כעין סמיכה על הנס [כמש"כ הרמב"ן בת' הנ"ל], עיי"ש.

ונראה, שכיון ואין כאן אלא ידיעת האצטגנין גרידא א"צ למסתכל מבחוץ להודיע ע"ז, שהרי בין כה וכה יוליכו מהשמים למקום שנגזר עליו, ורק אם הוא יודע בעצמו כתב הרמב"ן בתשובה שלדעתו אסור לסמוך על הנס דחשיב כהולך כנגד המזל עיי"ש, אולם להתערב ולהודיע האחר אין לו כל שלא נא' לו בנבואה עי'.

והכלל כמש"נ, שאף שדרכי הטבע בהם מוצפנת הנהגתו הנסתרת של ה' יתברך וצריכים אנו להיות מודעים שקיים עניין כזה, מכל מקום עבודת האדם בדרך כלל לא להתייחס אליהם בעבודתו, וכל זה הוא בכלל מה שנא' "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" והבן.

הרואה כתב:בצדיקים יש השגחה יותר מזה, שאצל כל אדם יש השגחה פרטית האם יהיה לו טוב או רע לפי מעשיו, ואצל הבוטחים בה' יש השגחה פרטית שיהיה להם טוב דווקא, וברור שדברי הרמב"ן הולכים א. על מעלת הבטחון, וכך הפסוק שמביא הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, ב. הנידון הוא לא השגחה פרטית או כללית, אלא השגחה מיוחדת של שמירה להיטיב עמם כמו המשך הפסוק באיוב שהביא הרמב"ן וישיבם לנצח ויגבהו.

ברזילי כתב:ההבנה המורגלת בדברי הרמב"ן פרשת בא היא טעות מפורסמת, כפי שיראה המעיין היטב בדרשת תורת ד' תמימה (הקטע ברמב"ן בא הוא תמצית הדיון הארוך שם). בעיקר השאלה של השגחה פרטית במובן המדובר כאן (שליטת חוקי הטבע, לעומת הנהגת שכר ועונש בכל פרט ופרט) כבר כתב הרמב"ן מפורש שהוא מסכים לרמב"ם וכ"ה דעת (כמעט) כל הראשונים, ודלא כמורגל היום בפי הציבור ע"פ דברי המקובלים. וממילא, מה שכתב הרמב"ם על הגמרא של אין אדם נוקף ודומותיה (ראה בסהמ"צ על מעקה), יאמר גם הרמב"ן

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפד
והמצוה הקפ"ד היא שצונו להסיר המכשולים והסכנות מכל מושבינו. וזה שנבנה כותל סביב הגג וסביב הבורות והשיחין והדומה להם כדי שלא יפול המסתכן בהם או מהם וכן המקומות המסוכנים והרעועים כולם יבנו ויתוקנו עד שיסור הרעוע והסכנה. והוא אמרו ית' (תצא כב) ועשית מעקה לגגך. ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה [והו' ל"ת רצח]. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת בבא קמא (טו ב, מו א, נ א, נא א, פג א):

ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רצח
והמצוה הרצ"ח היא שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו יתעלה (תצא כב) ולא תשים דמים בביתך, ולשון ספרי ועשית מעקה מצות עשה [מ"ע קפד] ולא תשים דמים מצות לא תעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ראשון משקלים ירושלמי ובמקומות מסדר נזיקין:

בתבונה כתב:אין זכר בסהמ"צ על מעקה לדבריך ראה להלן

איש_ספר כתב:כתבתי בעבר לרב ברזילי, שאולי לקדמונים היה שימוש אחר במובן של "מושגח", שפירושו ניצול, מוגן, שמור, ובענין השמירה והצלה, בזה מחולקים הצדיקים מהמוניים, ואילו אצלינו מושגח, הוא במובן שכל הקורות את האדם מכוונים ואין בהם מקרה, ובזה אין חילוק בין בני אדם.

בזכרוני שהוא הקשה על טענה זו מכמה מקורות. ועתה קבלתי לאוצר ספר מר"ז בלאך, (בנו יחידו של רא"מ בלוך), ויש שם דיון ארוך בסוגיא זו, וראיתי שגם הוא דורך בדרך זה, ורואה בה דרך חדשה להבנת המקורות. כאמור אין לי מושג אם היא מתקיימת עכ"פ בחלק מהמקורות.

ספר החינוך מצוה תקמו
משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [חולין ז' ע"ב] אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה...
ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא...

ואנחנו בעלי התורה האמיתית לא נאמר שמאורעות האדם הם קרי אלא במשפט כמו שאמרה התורה הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו', ופירש הנביא ואמר אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו ופרי מעלליו, ועל דבר זה הזהירה התורה והעידה ואמרה ואם לא תשמעו לי ואביא עליכם פורעניות ותאמרו שאותן הפורעניות אינן יסורים על חטאתכם אלא קרי ומאורע נשאר המאורעות שאירעו בקרי, אני אוסיף לכם מאותו הקרי, זה הוא שכתוב אם תלכו עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי וזה הוא עיקר דתינו הוא תורת משה רבינו ע"ה שכל מאורעות שארעו בעולם וכל יסורין שיבאו דרך מקרה לכלל בני אדם דין ומשפט הם, וכן אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון.

איש_ספר כתב:כתבתי בעבר לרב ברזילי, שאולי לקדמונים היה שימוש אחר במובן של "מושגח", שפירושו ניצול, מוגן, שמור, ובענין השמירה והצלה, בזה מחולקים הצדיקים מהמוניים, ואילו אצלינו מושגח, הוא במובן שכל הקורות את האדם מכוונים ואין בהם מקרה, ובזה אין חילוק בין בני אדם.

בזכרוני שהוא הקשה על טענה זו מכמה מקורות. ועתה קבלתי לאוצר ספר מר"ז בלאך, (בנו יחידו של רא"מ בלוך), ויש שם דיון ארוך בסוגיא זו, וראיתי שגם הוא דורך בדרך זה, ורואה בה דרך חדשה להבנת המקורות. כאמור אין לי מושג אם היא מתקיימת עכ"פ בחלק מהמקורות.

החושב כתב:

רמב"ן בראשית פרק יח פסוק יט
והנכון בעיני שהיא ידיעה בו ממש. ירמוז, כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל, היא לשמור הכללים. וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם. אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל. כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו, וזולת זה:

מבואר בדעתו, שהשגחה פרטית זו היא נחלת צדיקים וחסידים. ואילו השאר מונחים ליד המקרים.
הדברים טעונים בירור, ובמיוחד לאור דברי הרמב"ן הידועים:

רמב"ן שמות פרק יג
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב).

מה עושים?
אולי היה אפשר לחלק, שבפרשת וירא הרמב"ן מדבר לפני מתן תורה, ובפרשת בא הוא מדבר על עם ישראל (למרות שהסתמיות והפשטות לשון הרמב"ן בפרשת וירא לא כ"כ מתאימה לזה), אבל הרמב"ן מסתמך על פסוק בתהילים, וזה אומר שהוא לא מדבר על בני נח.

בתבונה כתב:1. לפי הרמב"ן בשמות איך הבנתם את הפשט שאסור להיכנס למקום סכנה שמא אין עושים לו נס, הרי ממ"נ אם לא נגזר עליו לא יקרה לו כלום ואם כן נגזר עליו אז גם שלא במקום סכנה הגזרה תתקיים?
2. לפי הרמב"ן בוירא איך הבנתם שאין אדם נוקף אצבעו אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה הרי להבנתכם כוונתו שיש מקריות וההשגחה היא כללית אז קורה שאדם נוקף אצבעו בלי שמכריזים עליו מלמעלה?
3. בעצם זה סתירה בין הגמ' לעיל.


4. דברי עקביה נסתרים לא רק מדברי הגמ' שאין אדם נוקף אצבעו אא"כ מכריזים עליו מלמעלה אלא גםאינם נכנסים דברי הרמב"ן עצמו
שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון