הודעהעל ידי מענה איש » א' אפריל 15, 2018 10:06 pm
מאמר בנושא עדות אשה
מדוע נפסלה האישה לעדות?
מדוע לכאורה הופלו לרעה הנשים בהליך השיפוטי, ומדוע נפסקה הלכה בשולחן ערוך שהאישה פסולה לעדות4? אם נקודת המוצא הברורה היא שאין הבדל שכלי בין האיש לאישה, ולדברי הרש"ר הירש אף ניחנו הנשים בכישרון העמקה לחדור אל מעמקי אופי הזולת, מה היגיון יש בפסילת עדותן?
ובכן, לא הכול יודעים שהנשים מעידות בפועל מידי יום ביומו בבתי הדין. אף אין הכול יודעים שבאותה הלכה בשולחן ערוך מובאת בהגהת הרמ"א תקנת קדמונים המכשירה עדות אישה, אם יש בידה מידע ייחודי5. על פי תקנת קדמונים זו, פוסק הרמ"א שהאישה כשרה לעדות על אירוע ספונטני שאין אפשרות לתכנן מראש מי יהיו עדים לו6. כמו כן האישה כשרה להעיד במקום ששמה לב לפרטים שלא ראו אותם עדים אחרים7.
מכיוון שעיקר מטרת העדות היא הבאת המידע הייחודי שיש בידי מוסר העדות בפני הגוף השיפוטי, ולא חזרה על דברים שנאמרו על ידי עדים אחרים, ובכל המקרים הללו האישה כשרה לעדות, הרי נהוג כמעשה של שגרה לקבל בבתי הדין הרבניים עדות של אישה8.
עם זאת, הקושי עומד בעינו: מדוע נפסלת עדות האישה, אם אין בידה מידע ייחודי? והרי הדבר מהווה לכאורה גם פגיעה בזכויותיו של בעל הדין. כך, למשל, כשהייתה האישה עדה לאירוע מסוים, אך אין בידה מידע ייחודי, ולידה ניצב עד שראה גם הוא את אשר ראתה בדיוק, אלא שהאישה מוכשרת יותר לתאר את העובדות, כיוון ששפתה קולחת ואישיותה משכנעת, ומשום כך לא תובך בנקל בחקירה הנגדית, ואילו העד שראה גם הוא את האירוע אינו ניחן בכישורים הללו, ויש סיכוי שיוטלו בספק אמינותו האישית ועדותו. אם כן, מדוע ייגרע כוחו של בעל הדין להביא את עדותה של האישה כדי להוכיח את צדקתו?
הקושי מתעצם בשעה שאנו רואים שיש מספר רב של עניינים שהאישה כשרה להעיד בהם9. כך למשל:
א. כל דבר שמסור בידה של אישה לתקנו, נאמנת היא להעיד לגביו10.
ב. עדות האישה מתקבלת גם בנושאים החמורים ביותר, דוגמת התרת אשת איש להינשא, כגון להעיד על נעדר שאינו בין החיים, ומכוח עדות זו מותרת אשתו של הנעדר מכבלי עגינותה, והיא רשאית להינשא לאחר11.
ג. האישה כשרה להעיד בכל נושא שמועילה בו עדות של עד אחד12, היינו במספר רב של עניינים המהווים חלק ניכר מן המרחב החווייתי של האדם. דרך משל, מקבלים עדות מן האישה בכל ענייני איסור והיתר, כגון: כשרות המזון, שחיטה, הפרשת חלה ומעשר, שבת, נידה ועוד - סוגיות העוסקות אף באיסורי תורה13.
ד. האישה כשרה להעיד בענייני ייבום וחליצה14.
ה. האישה נאמנת להעיד בעניינים שבינו לבינה15.
ו. האישה כשרה להעיד על אישה שנשבתה שלא נאנסה בידי שוביה, וממילא היא מותרת להינשא לכוהן16.
ז. הלכה פסוקה לעניין קביעת היות הנערה בוגרת: "בודקים על ידי נשים כשרות ונאמנות, ואפילו אישה אחת בודקת, ושומעים לה"17.
בעניין זה, פוסק הריב"ש (רב יצחק בר ששת, ספרד-אלג'יר, המאה הי"ד) שעדות האישה היא עדות גמורה, בין לענייני איסור - כלומר לעניין האחריות הפלילית - בין לענייני ממון18.
ח. האישה נאמנת להעיד בנסיבות מסוימות בשאלת שיוך חפצים לבעליהם19.
לאור המספר הרב של עניינים שהאישה נאמנת להעיד בהם, לא נראה אפוא שהכלל בדבר פסילת אישה לעדות נובע מחוסר אֵמון בה, שהרי בפועל יש בצד האיסור לקבל עדות מן האישה יוצאים מן הכלל רבים, והאישה נאמנת להעיד בעניינים הרבה. לא עוד זאת אף זאת, התוספות מבהירים במסכת זבחים שפסלות פסולי העדות אינה תוצאה של אי אֵמון בעדותם20.
כבוד האישה
לכן, נראה שהכלל האמור נובע מן הרצון לשמור על כבוד האישה, שהרי ידוע לכל מי שהתנסה בדבר, שההליך של בירור האמת בהתדיינות משפטית, ובעיקר החקירה הנגדית המתבצעת במסגרתו, איננו הליך קל לעד הניצב על דוכן העדים, ובמקרים רבים אף יש בו כדי לפגוע בכבוד העד. בהליך המשפטי עומדת למבחן מהימנותו של העד מזוויות שונות, והחקירה הנגדית מהווה סוג מסוים של עימות בין העד לבין אחד הצדדים להליך המשפטי21.
יתר על כן, במקרים רבים נדרש הגורם השיפוטי להביע את דעתו בסוף ההליך על מהימנות העד ועדותו, ולא תמיד הדברים הנאמרים על ידי גורם זה מחמיאים לעד, ולעתים הוא אף נפגע22.
לכן, מתוך יחס ערכי עמוק ומושרש לכבוד האישה, ביקשה ההלכה היהודית לחסוך ממנה את ההליך הקשה הזה בכל מקום שהדבר אפשרי. משום כך, נקבע בעיקרון שאין לקבל עדות מן האישה. עיקרון זה אינו פוגע ביכולתה למסור עדות בכל נושא שיש בידה מידע ייחודי בו. אך כשהמידע שבידיה אינו ייחודי, וניתן לברר את העניין אף בלא עדותה, ביקשו חז"ל לשמור על כבודה ולחסוך ממנה את אי-הנעימות שיש במתן עדות.
מכיוון שהכלל הוא: כל הכשר להעיד - חייב להעיד, כמו שנאמר: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד... אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא א ה), הרי שהרצון להגן על כבוד האישה ולמנוע במידת האפשר את שיתופה בהליך התדיינות שוחק, נוסח הכלל כמחסום של קבילות23. ואולם ראינו שבפועל האישה מעידה בעניינים הרבה, ואף יש תקנה המאפשרת לה להעיד כשיש בידה מידע ייחודי. אילו הייתה זו אכן בעיית קבילות ההופכת את העדות לפסולה - בדומה לעדותו של קרוב משפחה - לא היה ניתן להתקין תקנה זו ולקבל עדות שאינה קבילה. נראה אפוא שאין מדובר בהעדר קבילות ומהימנות, אלא בסוגיה של מדיניות משפטית, ומכיוון שאין כל פגם במהימנות האישה למסור עדות, רשאים הצדדים לקבל בהסכמה עדות אישה בלא שיתעורר קושי ראייתי כלשהו24.
לאור הסבר זה, מובן גם מדוע נאמר בספר "פתחי תשובה"25 (לקט תשובות על פי סדר השולחן ערוך, ערך ר' אברהם אייזנשטאט, פולין-ליטא, המאה הי"ט):
וכבר נהגו כל בתי דיני ישראל לשלוח נאמני הקהל לנשים יקרות שיגידו העדות.
גביית העדות אינה נעשית אפוא באופן המצריך את האישה להגיע לבית הדין ולהתייצב להליך של חקירה פומבית, אלא היא נגבית על ידי שליחי בית הדין, הנשלחים אל האישה משום כבודה.
הרב משה פינשטיין (ארה"ב, המאה הכ') פוסק אף הוא: "ולכן בעדות נשים הקלו, שאין צריך קבלה בפני בית דין... וזהו גדר קולת עד מפי עד בעדות נשים"26. הר"ן (רבנו ניסים גירונדי, ספרד, המאה הי"ד) אף קובע שאין בודקים עדות נשים בדרישה וחקירה27. היינו: בית הדין משתדל להימנע מלחשוף את האישה לחקירה נגדית, גם כשהיא נקראת להעיד, והכלל "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה יד)28, המציב את כבוד האישה במרומי הפירמידה הערכית, משמש בסיס למניעת היחשפותה למעמדים העלולים להביך אותה על אף חשיבות עדותה להליך המשפטי.
הנה כי כן, אין מדובר בגישה הנובעת מזלזול כלשהו חלילה ביכולתה הנפשית והשכלית של האישה, אלא מדובר בגישה השמה את כבוד האישה נר לרגליה.
