קמצן_קדוש כתב:היש חומר בנושא העבדות?
(לא הלכתי אלא מוסרי)
שמעתי שיש תשובה של הרב קוק בנושא, מישהו יודע?
קול מבשר כתב:אעיר כי דבריו ש "יהודי לא יכול היה להפוך אדם לעבד" צ"ע.
אבל סתם לכבוש גוי שיהיה לו עבד (כמו שעשו האמריקאים לאפריקאים) לא מצינו שום היתר וזו מסתמא כוונת הרש"ר
ולצאת למלחמה סתם בלא"ה אסור אלא או מלחמת מצוה או ע"פ מלך ושבעים ואחד כלומר שצריכים היתר מיוחד כדי לצאת למלחמה, ואף אח"ז יש לקרוא אליה לשלום ואם שלום תענך אסור להלחם בה, ואם עכ"ז החליטו להלחם בדעתם הכניסו עצמם לסכנת שבי.
קול מבשר כתב:ניתוח יפה ובכ"ז אעיר ב' הערות:אבל סתם לכבוש גוי שיהיה לו עבד (כמו שעשו האמריקאים לאפריקאים) לא מצינו שום היתר וזו מסתמא כוונת הרש"ר
עי רמב"ם פ"ח מהל' עבדים ה"כ:
"ישראל שתקף עכו"ם קטן או מצא תינוק עכו"ם והטבילו לשם גר הרי זה גר, לשם עבד הרי זה עבד, לשם בן חורין הרי זה בן חורין"
ועי' אור שמח שמקורו מהירושלמי.
נכון, זה לא בדיוק כמו האמריקאים ש"תקפו" גם כושים בוגרים ולפי הרמב"ם אין תוקף לתקיפת אדם בוגר העומד ברשות עצמו .ובכ"ז קשה לראות איך זה מתיישב עם המוסר המערבי ( או הצפוני אמריקאי) המתנגד לעבדות כאשר במקום להעביר תינוק עזוב לרשויות הרווחה אתה מנכס אותו לעצמך.( ועוד שמשמע מהרישא של הרמב"ם ומהירושלמי שיש אפשרות לתקוף קטן בניגוד לרצון אביו וכגון שמסור בידך)
קול מבשר כתב:דמיין לעצמך כפר כושי קטן ושליו ובו כושים פשוטים חיים את חייהם ברוגע עד שיום אחד מגיע צבא יהודי (בזמן ביהמ"ק...) ומציב בפניו ברירה: גיור תושב לחומרה וחיי השפלה של כמעט עבדות ( נשמע יותר גרוע מחיי הכושים בדרום ארה"ב בזמן האפלייה)או מלחמה. הכושים התמימים מוכנים לקבל עול ז' מצוות אבל מתנגדים לאפליה והשפלה. הצבא היהודי פושט על הכפר ומוכר את תושביו לסוחר עבדים מקנטאקי.
האם שייך לומר על מצב כזה שאנשים אלו הכניסו עצמם לסכנת שבי?
קול מבשר כתב:עשיתי כמצוותו של כבודו ובכ"ז כמה הערות:
קול מבשר כתב:א. לך לא אכפת מה אומר המוסר המערבי אבל לרש"ר הירש כן אכפת והוא נטה לאמץ אותו ואת תרבות המערב כאשר מצא בהם דברים טובים התואמים את דרך התורה. הדבר ניכר בכל כתביו ( ופעולותיו) וכן בקטע האמור ניכרת ההשוואה למוסר העמים המתנגדים לעבדות.
ב. עמדת המוסר המערבי בעניין (כיום) היא די ברורה והיא שאין לאדם זכות לשלול חירות של אדם אחר. דעת המוסר התורני היא עצמה עומדת כאן לדיון ומה דפשיט ליה למר כלא מוסרי לא היה כ"כ פשוט לגר"ג נדל והגר"ה זקס שלא ראו שום פסול בעצם מוסד העבדות, ללא התנצלויות וללא שקלולים של הסתייגויות מוסריות.
קול מבשר כתב:ג. דברי האגר"מ בכוונת הרמב"ם באמת דחוקים וכפי שהוא כתב בלשון "אולי נראה לפרש" ולא נראה כך בלשון הרמב"ם.
ד. מה שכתב המגילת ספר שבהגדיל יכול למחות, גם זה הוא נגד משמעות הרמב"ם שלא הזכיר זה כלל( וכפי המובא להלן בשם הגר"ח).
יעוי' בחי' הגר"מ הלוי הל' עבדים בשם אביו הגאון ר' חיים אב"ד בריסק וז"ל : "והנה שמעתי מפי אאמו"ר הגאון האמיתי שליט"א דהנה הדין דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד הוא מדין זכין לו לאדם שלא בפניו, כמבואר ברמב"ם וכו' וכתב שם ג"כ דיכול למחות כשיגדל כדין כל זכין דיכולין למחות. אשר דפשטות ל' הרמב"ם כאן בהל' עבדים דישראל שתקף עכו"ם קטן והטבילו לשם גר ה"ז גר משמע דזה הוי דין אחר ולא מדין זכין, אלא דהיכא שתקף עכו"ם קטן וגיירו מהני גירות בע"כ ע"י תקיפה.
ותרי דינים נינהו חדא דיכולין לגייר את הקטן מדין זכין, וגם יכולין לגייר את הקטן ע"י תקיפה ופשוט דכן הוא הפירוש בדברי הרמב"ם."
ובהמשך דבריו: " ואף דבעכו"ם גדול באמת פסק הרמב"ם דאינו יכול לגיירו בע"כ אף היכא שחל עליו דין כיבוש כגון שכבשו במלחמה, מ"מ בעכו"ם קטן פסק הרמב"ם דאם אך חל עליו דין תקיפה יכול לגיירו בע"כ.
אשר דזה מיהא חזינן מדברי הרמב"ם דדין כיבוש אינו דוקא ע"י מלחמה כי אם רק תקפו וכבוש הוא תחת ידו חל דין כיבוש, אלא דלעניין שיוכל לגיירו בע"כ לא מהני אלא בעכו"ם קטן."
קול מבשר כתב:ה. בקו' הדברות משה דאם מהני תקיפה ללא מלחמה, מפני מה צריכים לפסוק דמהם תקנו לומר דאב יכול למכור את בניו, דלא גרע מכירה מתקיפה. נראה לומר דהנה בירושלמי דהוא מקור הרמב"ם מבואר דבגוי חשוב ועשיר כגון ארכינוס לא מהני תקיפה להשוותו עבד מפני שאין ערך לתקיפה מאב שבכוחו להוציא את בנו מידי התוקף. ונראה שבכה"ג צריכים להדין ד"מהם תקנו" דבכה"ג לא מועילה תקיפה אלא דמ"מ יש כח עצמי לאבא למכור בנו.
קול מבשר כתב:ו. במש"כ שהסנהדרין דנים בעצם ההצדקה של מלחמת רשות מבחינה מוסרית כיוון שאין זה מוסרי לתקוף סתם עיירות שלוות למען מטרות כלכליות הוא לדידי חידוש. לעת עתה מצאתי שאמרו כך רק הרב חיים הירשנזון והרב אהרון ליכטנשטיין. אודה לך אם תביא ראיות לכך.
ברש"י סוטה מד: מבואר דמלחמת רשות היא: "שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד" סיבה פרגמטית כלכלית.
ובכלל, הרי זהו הדבר העומד כאן לדיון. לפי הגר"ה זקס, פסק הסנהדרין יהיה שאין לך דבר מוסרי יותר מיציאה למלחמה כדי לשעבד עמים נחותים וארורים למען האדם השלם.
השקפת התנ"ך על העבדות
בערב שבת, בשנת 1861, נשא הרב מוריס יעקב רפאל, מראשוני הרבנים האורתודוקסים באמריקה, דרשה ארוכה ובה התייחס לסוגיה שהסעירה באותה עת את אמריקה – היחס לעבדות. תרגום ראשון
מאת צחי גור
י׳ בשבט ה׳תשע״ט (16-01-2019)
ב־4 בינואר 1861 הוכרז יום צום ברחבי ארצות הברית של אמריקה. האומה האמריקאית הצעירה, שהורכבה מאיחוד של מדינות מקומיות, ניצבה באותה עת בפני אחד האתגרים החמורים שלה: מחד גיסא ביטולה החוקי של העבדות שהייתה נהוגה במדינות הדרום, כפי שדרשו נציגי מדינות הצפון בבית המחוקקים; ומאידך גיסא, החשש, אפילו האימה, מהאפשרות שהברית בין מדינות העולם החדש תתמוסס, ו"ארצות הברית של אמריקה" תהפוך למקבץ של מדינות עצמאיות שכנות.
בבחירות לנשיאות ארה"ב שנערכו באוקטובר 1860 זכה מועמד המפלגה הרפובליקנית ממדינת הצפון אילינוי, אברהם לינקולן, והוא היה עתיד להיכנס למשרתו בבית הלבן במארס 1861. לינקולן היה ידוע כמתנגד למדיניות העבדות וקיווה להגביל אותה באמצעים חוקיים עד להכחדתה ההדרגתית. מדינות הדרום לא יכלו לקבל אפשרות כזו: כל כלכלת הדרום הייתה בנויה על עבודת הכפיים של העבדים השחורים במשק הכותנה, וכל הזהות של הבורגנות והחברה הלבנה בדרום התבססה על תחושת עליונות גזעית.
מדינות הדרום טענו שהאבות המייסדים של ארצות הברית לא קבעו בחוקה שום איסור על עבדות, ומי ששינה את כללי המשחק הן מדינות הצפון. כבר ב־20 בדצמבר 1860 פרשה דרום קרוליינה, מדינה דרומית, שבה הייתה העבדות חוקית, מהאיחוד, ומדינות נוספות כמו פלורידה, טקסס, מיסיסיפי, אלבמה, לואיזיאנה וג'ורג'יה שקלו ברצינות לפרוש אף הן (כפי שאכן קרה כמה חודשים לאחר מכן).
צילום: שאטרסטוק
אברהם לינקולן. צילום: שאטרסטוק
ארה"ב הייתה כמרקחה. עד כמה מוכנות מדינות הצפון להילחם עבור ערכים של צדק וביטול עבדות כשהמחיר הוא התפרקותה של ארצות הברית? מנגד, האם מותר למדינות הדרום לעזוב את האיחוד, ושמא מדובר במרד? ריח של מלחמת אזרחים עמד באוויר. ואכן, לכשתפרוץ לבסוף המלחמה, היא תביא אמנם לשחרורם של מיליוני עבדים שחורים, אך גם תגבה את חייהם של למעלה ממיליון אמריקאים (יותר מכל ההרוגים במלחמות ארה"ב ביחד), ותשאיר פצע מדמם בהיסטוריה של ארצות הברית לאורך שנים (מעת שהסתיימה המלחמה יצאו למעלה מ־25,000 ספרים העוסקים במלחמה עצמה ובתחומים קרובים; בממוצע ספר כל יומיים).
באווירה מתוחה זו, קרא נשיא ארה"ב היוצא, ג'יימס ביוקנן הבן, ליום של צום והתבוננות, במטרה לצנן את הרגשות הגואים. יום הצום נקבע ליום שישי 4 בינואר 1861.
עמדה לא פופולרית
יהדות ארצות הברית הייתה אז קהילה קטנה מאוד; כמה עשרות אלפים בודדים של יהודים הפזורים בכל רחבי ארצות הברית. רובה היו שייכים לזרם הרפורמי. בניו יורק התקיימו באותה העת שני בתי כנסת אורתודוקסיים: "שארית ישראל" מיסודם של יוצאי ספרד ופורטוגל, הקהילה הוותיקה של יהודי ארצות הברית שנסו מאימת האינקוויזיציה עוד במאה ה־16 וה־17 לעולם החופשי; וקהילת "בני ישורון" שהוקמה ב־1825 במנהטן, בית הכנסת האשכנזי השלישי בארה"ב כולה, של יוצאי מרכז אירופה, שהיגרו בהדרגה לאורך המאה ה־19 בעיקר מגרמניה מתוך רצון לנסות את מזלם בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות (גל ההגירה השלישי, והגדול מכולם, של יהודים לארה"ב יתרחש רק בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 – זו תהיה הגירה של יהודי רוסיה ואוקראינה הנמלטים מן הפוגרומים).
בערבו של יום 4 בינואר 1861 התכנסו יהודי קהילת "בני ישורון" לשמוע את דרשת ערב שבת מפי רבם, מוריס יעקב רפאל. הרב רפאל, יליד שוודיה, היה רב אורתודוקסי, שכיהן בעבר כרבה של ברמניגהם באנגליה וכעוזרו של הרב הראשי ליהודי אנגליה. הוא נשא בתואר דוקטור מאוניברסיטה גרמנית, נחשב למומחה לשירה מקראית ועסק רבות בתרגום כתבי הקודש לאנגלית ולגרמנית. הוא היה מתנגד חריף של תנועת הרפורמה בארה"ב וקבע כי היא מהווה סכנת מוות לעתיד היהדות. בינואר 1861 היה בן 62.
בדרשה שנשא באותו ערב התמקד הרב בשאלה האם המקרא אסר את העבדות. הרב ידע היטב כי עוד באותו השבוע אמר המטיף הנוצרי הפופלרי הנרי וורד ביצ'ר, בכנסייתו בברוקלין הסמוכה, כי העבדות נאסרה במקרא ועומדת בניגוד לכללי הדת; הוא היה מודע היטב לכך שבניו יורק, מדינה צפונית, הייתה ההתנגדות לעבדות והדרישה לבטלה מוסכמה חברתית. ועם זאת, הרב השמיע עמדה שונה.
צילום: שאטרסטוק
חיילי צבא הצפון במלחמת האזרחים, 1864. צילום: שאטרסטוק
הרב רפאל דרש ארוכות, שלא כהרגלו. הוא היה מודע לכך שהוא מכביד על בני קהילתו, אך ציין כי "זהו יום של חזרה בתשובה, ויש להחשיב את הצורך להאזין לדרשה ארוכה ושקולה כחלק מהליך החזרה בתשובה". דרשתו המלומדת עשתה לה כנפיים וזכתה לפרסום אדיר, לא רק בקרב חוגים יהודיים אלא גם בחוגים כלליים – עיתונים קיקיוניים כדוגמת "עיתון החוואים של איווה" דיווחו על דרשת הרב הניו יורקי.
הרב הותקף על יד מיכאל הלפרין ודויד איינהורן, מראשי התנועה הרפורמית בארצות הברית, במספר מאמרים בעיתונות יהודית בשל עמדתו; הוא הושמץ כשרלטן וחבבן שאינו יודע את דרכה של תורה על בורייה. ב־15 בינואר פרסם ה־New York Tribune מאמר ביקורת קשה כנגד הרב רפאל ועמדתו, והרב, שחש נרדף, החליט להגיב: הוא ישב וכתב את דרשתו ופרסם אותה בפני הציבור. עמדתו הייתה כי "כל אחת מהשתיים (= הדרשה או מאמר הביקורת) צריכות לעמוד או ליפול לפי עצם טיעוניהן. אך אני בטוח כי שיחתי לא תיפול, כיוון שהיא מכילה את 'דבר ה' יקום לעולם'".
התמודדות אקטואלית
אני מביא כאן תרגום ראשון למיטב ידיעתי של חלק מדרשתו של הרב רפאל, כפי שהוא עצמו פרסם אותה. התעלמתי ממספר נושאים הכרוכים בעיקר בעניינים הקשורים לזמן ולשעה. מבין השיטין של דברי הרב עולה מצוקתו של מנהיג דתי הנדרש להתייחס לנושא עגום, במצב רגיש שבו כל מה שיאמר חושף אותו לביקורת מצד זה או אחר. יחד עם זאת, גישתו של הרב רפאל לבעיה אקטואלית בימיו עשויה להעלות שאלות הרלוונטיות גם לימינו. למשל, האם ניתן להכפיף את האמת הנשקפת מן הכתובים ולתת לה פרשנות כזו שתעמיד אותה באור עכשווי ורצוי – או אולי להיפך, האמת ההלכתית חייבת להיאמר ללא מורא, גם אם היא לא פופולרית? עד כמה מחויב מנהיג ציבור לומר את דעתו, בייחוד אם היא לא עונה על ההשקפה הכללית של ההמון? איזה ערך חשוב יותר – אחדות או אנושיות? כיצד אנו, מבעד למאה וחמישים שנה ויותר, ביודענו את תוצאות מלחמת האזרחים האמריקאית, שומעים את דרשתו? מה המקום של רבנים והוגים דתיים בסוגיות פוליטיות, אז ובימינו? ולבסוף – האם צדק הרב רפאל בדבריו שלפיהם דרשתו מבוססת על טיעונים יציבים, או אולי צדקו מבקריו שטענו כי הוא מעוות את הכתובים?
כאמור לעיל, דרשתו של הרב רפאל התפרסמה בעיתונות הכללית, לאו דווקא היהודית. הרב הותקף והוקע כמיושן וכמי שאינו מבין את גודל השעה, את התמורות של המודרניות, את צורת הבנת הכתובים בעידן של שינוי.
הרב רפאל המשיך לכהן בתפקידו עד 1866, ואז פרש. הוא נפטר כעבור שנתיים. ההייתה פרישתו קשורה לניצחון הצפון במלחמת האזרחים ב־1865, או אולי תוצר של עייפותו של הרב, שהיה אז בן 67, לאחר ששירת בנאמנות את קהילתו מאז 1849? מה היחס שהתקיים במהלך שנות המלחמה בין הרב ובני קהילתו? האם שינה הרב את דעתו במהלך שנות המלחמה כשלמעלה מ־300,000 מחיילי הצפון נהרגו במהלכה?
בית הכנסת "בני ישורון" נדד ברחובות ניו יורק במהלך כמעט 200 שנות קיומו, והוא קיים ופעיל מאוד גם היום. לאחרונה הוא עלה לכותרות, לאחר שאחד מרבני בית הכנסת, הרב יחזקאל לוקשטיין, היה הרב המגייר של יעל (איוונקה) טראמפ. בית הכנסת מהווה בית לאלפי מתפללים, כשרוחו של הרב מוריס רפאל עדיין ממשיכה לנשב בו.
וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת. וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּא־לֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם. וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶך נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר. וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ. וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱ־לֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱ־לֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד.
ידידי, אנו נפגשים כאן היום בנסיבות שאינן שונות מאלו המתוארות בקטע שבפניי… רוחות של סכנה מרחפות מעל ארצנו. הרע שממנו חששנו הגיע לבתינו. כמו זעקת הנביא "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", כך ההצהרה "האיחוד מתפורר" מטילה אימה על תושבי ארצות הברית. הנשיא… עומד נדהם כנגד סימני הזמן. הוא רואה את העננים השחורים המתכנסים מעלינו, הוא שומע את נשיפתו האימתנית של הטורנדו… הוא קורא לכל אחד ואחד מאיתנו "לחוש אחריות כלפי אלוהים", כמו מלך נינוה שביקש מכל האנשים לזעוק לא־לוהים בכל כוחם – ובהיענות לקריאתו של המנהיג הראשי של ארצות הברית, אנחנו, כמו מיליונים רבים של אחינו האזרחים, מקדישים את היום הזה לתפילה ציבורית וענווה… נתבקשתי על ידי אזרחים בולטים… לבחון ביום זה את השקפתו של התנ"ך על העבדות… מתוך היענות לבקשה זו ועם תפילה צנועה לאב האמת והרחמים להאיר את דרכי ולכוון את מילותיי לטוב, אבקש לקבל את תשומת לבכם, ידידי, לנושא כבד משקל זה.
הנושא של בדיקתי מתחלק לשלושה חלקים: ראשית, מתי החלה העבדות… שנית, האם בכתבי הקודש ניכר כי להיות בעלים של עבד הוא מעשה של חטא? ושלישית, מה היה מצבו של העבד בימי המקרא, ובקרב העברים?
ניכר כי מקורה של העבדות במלחמה, פרטית או ציבורית. המנצח, שבכוחו היה להמית את האויב המוכנע, העדיף לתת לאויבו את חייו וכבל אותו בשלשלאות. החיים שעליהם חמל, הגוף שבו יכול היה להטיל מום או להורסו, הפכו לרכושו המוחלט… כשנביט בכתבי הקודש… נמצא את המילה "עבד" מופיעה לראשונה בדבריו של נח, אשר בבראשית ט כה מקלל את צאצאיו של בנו חם להיות "עבד עבדים"־ העבד מן הדרגה השפלה ביותר.
באופן טבעי מתעוררת השאלה כיצד הגיע נח להשתמש בביטוי זה? מנין הוא ידע משהו על עבדות, והרי באותו הזמן לא התקיימה אנושות על פני הארץ פרט לנח ומשפחתו… ניכר כי היכרותו של נח עם המילה עבד ועם טבע העבדות נובעת ממציאות שיש לתארכה עוד לפני המבול, מציאות שנותרה קיימת במוחו עד שפשעו של חם גרם לו להיזכר בה… דבר זה מביאני למסקנה שבמקביל לקיומם של יחסי משפחה בין בעל ואשה, בין הורים וילדים, היחסים העתיקים ביותר של החברה הכילו גם יחסי אדון ועבד מראשיתה של האנושות…
גם באותו הרגע המיוחד והקדוש… כאשר ה' נותן את עשרת הדיברות בהר סיני… גם אז בעלות על עבד מוכרת ומתקדשת כחלק אינטגרלי של המבנה החברתי, כאשר חוק השבת הא־לוהי קובע "למען ינוח עבדך ואמתך"… הזכות לרכוש עבד זוכה לאותה הגנה שלה זוכים כל סוגי הרכוש האחרים, כנאמר: " לא תחמוד בית רעך… ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך"…
זוכרים אתם את אברהם יצחק, יעקב ואיוב – אנשים שאליהם נגלה ה', אנשים שאת שמם קשר ה' בשמו, ושעליהם הכריז "איש תם וישר, ירא א־לוהים וסר מרע" (איוב א ח)? כל האנשים הללו היו בעלי עבדים! … ואם תאמרו לי "טוב, בזמנם החזקת עבדים הייתה מותרת אך כעת זהו חטא", אני, בתורי, אשאל אתכם: "מתי ועל ידי איזו סמכות שונה החוק? אמרו לי מתי פסקה החזקת עבדים להיות מותרת והפכה לחטא?!"
כשאנו זוכרים את הבלבול שהצהרה זו על חטא חדש, שאינו מוכר במקרא, גורמת; כיצד היא פוגעת ברגשות הדרום ומעוררת את מצפונו של הצפון לדרגות שכאלו, עד שאנשים שאמורים היו להיות אחים נמצאים כעת על סיפה של מריבה שבה ישלחו ידיהם איש בדם רעהו, האם איננו מחויבים לשאול… באיזו זכות אתם פוגעים ומעליבים אלפים של אנשים שומרי חוק ויראי א־לוהים, אנשים שמתנהגים ביושרה באמונתם ובחייהם באופן זהה לשלכם? באיזו זכות אתם מציבים פילנתרופים ותיקים באותה השורה יחד עם רוצחים, אמהות מסורות יחד עם מנאפים, ואנשים ישרים ומכובדים באותו המקום של גנבים – וכל זאת רק בגלל שהם מיישמים את אותן זכויות שאבותיכם ואבות אבותיכם, במשך דורות רבים, יישמו ללא מחשבה נוספת או חשש? …
ידידי, אני מוצא את עצמי, ואני מצטער על כך, נואם נאום בעד העבדות. אינני ידיד לרעיון העבדות בכלל, ופחות מכך לעצם עבודת העבד. ועם זאת, אני עומד כאן היום כמורה בישראל, לא כדי לומר לכם את אשר בדעתי ואת מה שאני חש בנושא, אלא כדי להביא לכם את דברי הא־ל, את השקפתו של המקרא על העבדות. מתוך הבנה עמוקה של אחריותי, אני חייב להביא בפניכם את האמת ורק את האמת, עד כמה שהאמת איננה נעימה או לא פופולרית…
בעוד לאדון זכות מלאה על רכושו, עבדו, וחסינות מלאה לדרוש אותה, כוחו של האדון הוגבל לגבולות מסוימים שאין בכוחו לעבור. נאסר על האדון להפוך את שפחתו לכלי או צעצוע לדחפיו, אין הוא יכול למוכרה, והוא מחויב לתת לה לצאת לחופשי – "לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" (דברים כא יד). עבדו של אדם היה מוגן מפני ענישה חריגה; אם האדון הטיל מום בעבדו, אפילו הפיל רק שן בודדת מפיו, העבד יוצא לחופשי (שמות כא כו־כז). ובעוד שניים מהדחפים הגרועים שבטבע האדם, התאווה והאכזריות, הושמו תחת הגבלות מחמירות, התאווה הגרועה השלישית, תאוות הבצע, לא הורשתה כלל; כי החוק הא־לוהי הבטיח לעבד את יום השבתון, השבת…
זהו אכן ההבדל הגדול שבין השקפת המקרא על העבדות לבין השקפות אחרות. העבד הוא אדם, שאת עצם הכבוד העצמי שבאנושיותו יש לכבד; יש לו זכויות. בעוד לפי ההשקפה על עבד נוכרי שהייתה נפוצה ברומא, ולצערי היא שאומצה על ידי הדרום, הורד העבד לרמת החפץ, ולחפצים אין זכויות…
אם ידידנו אזרחי הצפון, המבינים את דברי הא־לוהים, לא יתעקשו להיות "צדיקים יותר מדי" ויפסיקו להכריז "חטא" על משהו שאינו מוכר לכתובים… הם יתקבלו בגישה פחות עוינת ויותר מכבדת בידי אחיהם שבדרום; ואם ידידינו האזרחים שבדרום יאמצו את הגישה של המקרא לעבד, ויזנחו את הגישה הפוגענית המאפשרת למספר אנשים רשעים לנצל את כוחם ולגרום לסטיגמה שלילית ולחוסר כבוד כלפי קבוצת בעלי העבדים בכללה, אם דרומיים וצפוניים יעשו את מה שנכון, כי אז "וירא א־לוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם הא־לוהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה".
כמו בהרבה נושאים באה התורה שבעל פה ומשלימה את התמונה
הרי עבד כנעני חייב להתגייר גיור חלקי שכולל מילה וטבילה לשם עבדות וקבלת עול מצוות כאשה אי אפשר לכפות עליו להתגייר שכן אז הגיור לא יהיה תקף. ולכן נותנים לו שנה להחליט אם רוצה להתגייר ואם לא ירצה יש לשחררו.
כלומר, כל העבדים העדיפו את חיי העבדות שאם לא כן לא היו נהיים עבדים כלל.
מקדש מלך כתב: וגם גוי כששעבד גוי אחר בעבר לא היה בזה חיסרון מוסרי. המוסר עבר שינויים במהלך הדורות.
מקדש מלך כתב:לא אמרתי שהוא קונה לגופו. אבל במציאות המעשית לא היה כל חילוק.
ובעיקר דברתי על ה'מוסר הטבעי'. לא היה שום פגם מוסרי בעבר במושג עבדות. ה'מוסר הטבעי' השתנה.
בנוגע לדין, אכן לפי זכרוני אין גוי קונה גוי אחר לגופו (אבל יש דעות שגוי יכול לקנות עבד לגופו בדינא דמלכותא, עיין שו"ע יו"ד סימן רסז סעיף י).
מקדש מלך כתב:מעניין. אשמח אם תביא.
על כל פנים אם בתורה הקדושה עסקינן הרי אין טעם לשאול שאלות.
אבל מטרת האשכול הזה ליישב את דין התורה עם המוסר האנושי. ובכאן השאלה כלל לא מתחילה.
כי המוסר האנושי לא היה נגד עבדות עד לפני 200 שנה.
כי המוסר האנושי תלוי בכל מיני גורמים משתנים.
והיינו טעמא דמעמד האישה, והיינו טעמא דירושת הבת, ועוד.
ורבותינו אמרו עד שהיה נח בתבה אמר בלבו הלואי שיהיו לבני אלו עבדים, שיהיו בני יושבין ועבדים משמשין לפניהם, אלא כשאצא מכאן מה שאני מוליד אעשה אותן עבדים להם. מיד אמר לחם אתה לא הנחת לי להוליד בן רביעי שיהא עבד, לפיכך בן רביעי שאתה מוליד יהיה עבד.
ישא ברכה כתב:מקדש מלך כתב:מעניין. אשמח אם תביא.
על כל פנים אם בתורה הקדושה עסקינן הרי אין טעם לשאול שאלות.
אבל מטרת האשכול הזה ליישב את דין התורה עם המוסר האנושי. ובכאן השאלה כלל לא מתחילה.
כי המוסר האנושי לא היה נגד עבדות עד לפני 200 שנה.
כי המוסר האנושי תלוי בכל מיני גורמים משתנים.
והיינו טעמא דמעמד האישה, והיינו טעמא דירושת הבת, ועוד.
לדעתי זו טעות. המוסר האנושי הינו אונברסלי ומשותף לרוב בני אדם. וזה כוחו וסמכותו, אילו היה מוסר משתנה מאדם לאדם לא היה לו תוקף.
הענין הוא, שאנשי העולם במאות השנים האחרונות, משנים את מבנה ההתנהלות האנושית, מסיבות מוסריות. וזה דבר לא פשוט.
כל פירוק מוסכמה אנושית, הינה תהליך פסיכולגי לא קל, עבור האנושות. והיכולת לעשות זאת, הינה בתנאים מסוימים שיש בדורות האחרונים (למשל הדת משמרת את מבנה החברה גם אם הוא נראה לחלקם בלתי מוסרי. המעבר של אירופה לאתיאזם נתן את האפשרויות למוסר האירופאי שמתווה את הקו המוסרי בעולם כולו. הדבר מעורר שאלה מסוימת בהנהגת ה', אולם לא זה הנושא כעת).
באופן כללי היהדות מקדימה בהרבה את הפילוספיה בעומק המוסרי שבה, עד כדי התפעלות.
(לדוגמא: העובדה שהיו מצבים בבריאה שאסור היה להרוג בעלי חיים לצורך אכילה, מלמדת שיש הכרה נפש מסוימת נהרגת, ואיננה דבר מובן מאליו).
אם כי ישנם סוגיות רבות שהמוסר האנושי מתקשה להבין, כמו למשל מעמד האשה. התשובה להם נעוצה בעובדה הפשוטה שלפי אמונת ישראל החיים הינם משהו שגדול בהרבה משמונים-תשעים שנה כאן בעולם זה, יש עולם הנשמות ויש מערכות גומלין בין הנשמות. אם מודדים את החיים שהעיקר הוא עולם הבא, קשה מאד למצוא אפלייה. ישנם הבדלים, וישנם גם אתגרים יחודיים לנשים קשים יותר משל הגברים, רובם בפן הפיזולגי וחלקם נפשיים, אולם הם חלק מהגמול על מעשה חוה.
תוכן כתב:ברור שלא נותנים לה למות. כללי החברה התקינה מחייבים גם ביהדות, ראה ערך דוד המלך והגבעונים.
עזריאל ברגר כתב:תוכן כתב:ברור שלא נותנים לה למות. כללי החברה התקינה מחייבים גם ביהדות, ראה ערך דוד המלך והגבעונים.
באיזה סעיף בשו"ע ראית שפיקוח נפש של גוי מתיר איזשהו איסור?
תוכן כתב:עזריאל ברגר כתב:תוכן כתב:ברור שלא נותנים לה למות. כללי החברה התקינה מחייבים גם ביהדות, ראה ערך דוד המלך והגבעונים.
באיזה סעיף בשו"ע ראית שפיקוח נפש של גוי מתיר איזשהו איסור?
השו"ע דן בדיני ישראל ומשום דיני ישראל אה"נ שפיקו"נ של גוי אינו מתיר שום איסור. אבל אנו דנים כאן מכללי החברה התקינה, ודינים אלו אינם כתובים בשו"ע. ומ"מ הם מחייבים את היהודי, וכמו שמוכח מהך דדוד והגבעונים באופן שא"א להסתפק בזה.
עזריאל ברגר כתב:תוכן כתב:עזריאל ברגר כתב:תוכן כתב:ברור שלא נותנים לה למות. כללי החברה התקינה מחייבים גם ביהדות, ראה ערך דוד המלך והגבעונים.
באיזה סעיף בשו"ע ראית שפיקוח נפש של גוי מתיר איזשהו איסור?
השו"ע דן בדיני ישראל ומשום דיני ישראל אה"נ שפיקו"נ של גוי אינו מתיר שום איסור. אבל אנו דנים כאן מכללי החברה התקינה, ודינים אלו אינם כתובים בשו"ע. ומ"מ הם מחייבים את היהודי, וכמו שמוכח מהך דדוד והגבעונים באופן שא"א להסתפק בזה.
ישתקע הדבר ולא ייאמר!!!
פרנקל תאומים כתב:מבואר במתנ' ובסוגיין דע''ז דף כ''ו, בת ישראל לא תיילד את העכו''ם מפני שמיילדת בן לעבודת כוכבים, ובגמ' שם דאיירי בחינם, שיכולה המיילדת היהודייה למימר לעכו''ם שהיא אינה עובדת בחינם ("מצי לאשתמוטי ולמימר צריכה אני לשכר מזונותיי", רש''י שם), ואי בשכר אין הכ''נ דשרי משום איבה.
וכ''ז בחול. אבל בשבת רב יוסף סבר למימר דבשכר שרי וכמו בחול, וא''ל אביי דבשבת גם בשכר אסור, דיכולה למימר לה "דידן דמנטרא שבתא מחללינן עילויה, דידכו דלא מינטרי שבתא, לא מחללינן עילויה". וכמבואר שם בתוס' (הובא להלכה בטור) דאיירי באופן שאין חילול שבת ע''י שמיילדת אותה (דלא התירו לחלל שבת משום איבה, בוודאי לא בדאו'), אלא היות שמצד הדין אין ליילד עכו''ם גם לא בחול, וכל צד ההיתר בחול הוא משום איבה, א''כ בשבת יש לדון אי איכא איבה או ליכא, רב יוסף סבר שכיוון שהנכריות רואות שאנו מיילדים את נשי ישראל בשבת, א''כ איכא איבה אם לא ניילד אף את נשותיהן עכ''פ בשכר, ואביי סבר דבשבת ליכא משום איבה אפי' משלמת לה שכר, היות שיכולה להסביר לה שאנו מיילדים בשבת רק את מי ששומרת שבת (היום ההסבר הזה לא היה מתקבל... אבל היום גם אם לא היינו מיילדין נשות ישראל בשבת ע''י יהודיות, גם זה לא היה מתקבל).
למעשה, ההלכה הפסוקה היא בהלכות שבת (סימן ש''ל ס''ב) שאין מיילדין בשבת כותית עכו''ם אפי' בדבר שאין בו חילול שבת (!), וב'באר היטב' ובבה''ל דה''ה ישמעאלית. אבל גר תושב מיילדין משום שאנו מצווין להחיותו וג''ז דווקא בדברים שאינן חילול (ובאיסור דרבנן אפשר דלא גזרו היכא שאנו מצווין להחיותו דהיינו בגר תושב, עיין פמ''ג).
מה יקרה אם גויה סטנדרטית, מערבית, חילונייה, לא עכו''ם, תצטרך ללדת בשבת, האם מותר מצד הדין לחלל שבת כדי ליילד אותה? בפשטות אסור (ונניח לרגע לשאלה המעשית כיצד נוהגים בזה בימינו שכבר דנו בזה הפוסקים. אני מתייחס להלכה הפשוטה, לפני ההיתרים והנסיבות).
שכל מה שמותר הרי זה דווקא בגר תושב וגם בגר תושב אסור לחלל שבת באיסור דאו' בשביל ליילדה.
ובכן, מה? נניח לאישה או לעובר למות?
כך שאל אותי אחד משומעי השיעור שלי, כשעסקנו בסוגיא. עניתי לו מה שעניתי והמשכנו הלאה. אבל בליבי חשבתי שהשאלה הזו שייכת לכאן.
כלומר- בשלמא עכו''ם, טוב, גם זה לא מתיישב על ליבם של המורגלים בערכי המוסר המודרני, הלא ע''ז היא בכל מקרה במיתת בי''ד...
אבל גויה שאינה עכו''ם מה איכ''ל? תמות? היא והתינוק שלה? רק בגלל שאיתרע מזלה ללדת בשבת בין יהודים?
איך מיישבים על הלב? ליתר דיוק: איך מבארים?
תוכן כתב:עזריאל ברגר כתב:תוכן כתב:עזריאל ברגר כתב:תוכן כתב:ברור שלא נותנים לה למות. כללי החברה התקינה מחייבים גם ביהדות, ראה ערך דוד המלך והגבעונים.
באיזה סעיף בשו"ע ראית שפיקוח נפש של גוי מתיר איזשהו איסור?
השו"ע דן בדיני ישראל ומשום דיני ישראל אה"נ שפיקו"נ של גוי אינו מתיר שום איסור. אבל אנו דנים כאן מכללי החברה התקינה, ודינים אלו אינם כתובים בשו"ע. ומ"מ הם מחייבים את היהודי, וכמו שמוכח מהך דדוד והגבעונים באופן שא"א להסתפק בזה.
ישתקע הדבר ולא ייאמר!!!
אתה טועה! כמובן שהדת"ל יעשו מדבר כזה מטעמים, ואין אנו אחראים על הריפורמים ודומיהם. אבל אין לי ספק בעולם כלל שמה שכתבתי הוא נכון, אבל מחמת קוצר הזמן איני מאריך כראוי.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 43 אורחים