פורום אוצר החכמה

דרומי כתב:אמנם במקום שיש חילול השם - אין חולקין כבוד ואפילו לרב!

דרופתקי דאורייתא כתב:מה עלי לעשות?
האם עלי לצעוק על המבזה?
האם עלי לשתוק, ובעצם להיות שותף לביזוי בעצם היותי נוכח במקום ושותק?!

חבר פורום אוצר החכמה כתב:לעשות כמעשהו של המבזה ולצעוק עליו מי התיר (המבוזה עצמו מותר לו להחזיר לו כמעשהו כמבו' בחו"מ תכא).

שו"ע חו"מ סי' תכא סי"ג
כן הדין באדם הרואה אחד מישראל מכה חבירו, ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה, יכול להכותו, כדי לאפרושי מאיסורא

דרופתקי דאורייתא כתב:כזה ראה וקדש!

שומע ומשמיע כתב:אני מאד מתחבר לדבריך, אבל מה אתה מציע איך נדע מי הצודק? הרי כל אחד יודע שא"א באמת להכריע בין שניים בל לשמוע את שניהם.
במעשה שהבאת מר' שלמה רוזנר האו ראה בדיוק את כל המעשה.

דרופתקי דאורייתא כתב:

שומע ומשמיע כתב:אני מאד מתחבר לדבריך, אבל מה אתה מציע איך נדע מי הצודק? הרי כל אחד יודע שא"א באמת להכריע בין שניים בל לשמוע את שניהם.
במעשה שהבאת מר' שלמה רוזנר האו ראה בדיוק את כל המעשה.

אכן, זה תלוי בודאי בידיעת כל המעשה. אבל יש מעשים שבכל אופן לא ייעשו. שיעמוד אדם ויבזה את חבירו קבל עם ועולם במשך דקות ארוכות, בעוד השני באמצע תפלה, נבוך ומבוייש, אין מה שיצדיק התנהגות שפלה כזו.

האם מותר לאדם לבזות את מי שבזהו ברבים
שאלה: אדם שפירסם קלונו של חבירו ברבים, האם מותר לחבירו לפרסם על אותו אדם דברים מכוערים שהמפרסם הזה עשה, ולהשיב לו כגמולו
תשובה: הח"ח בכלל י' סעיף ט"ז כ' שאם תראה לאחד שמדבר לשה"ר על חבירו, וכאשר תשאלנו למה אתה מדבר לשה"ר ישיב לך שגם הוא דיבר עלי, זו טעות גדולה, דלוּ יהא שהדבר אמת שהוא דיבר עליך, ג"כ אסור מחמת זה לילך ולדבר עליו לשה"ר. וכן כתב הח"ח בכלל ב' ס"ק א' "אם חרפו חבירו בחנם, בודאי מותר להשיבו בדרך החירופין שחירפו הוא (אם לא עפ"י מדה קדושה בעלמא כמו שאמרו חז"ל (יומא כ"ג.) הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים) אבל אינו מותר עפ"י הדין רק להשיב גמולו בראשו ולחרפו בינו לבין עצמו כדרך שהוא חרפו, אבל לילך ולספר דבר זה לאחרים מיקרי לשה"ר אף בפני יחיד כ"ש בפני רבים עכ"ל הח"ח, הרי שאסר הח"ח לספר לאחרים מה שחרפו חבירו, ורק התיר לחרף אותו חזרה בינו לבין עצמו, והח"ח מיירי שגם חבירו חרפו בינו לבין עצמו, וכתב שם ואם מיירי דהוא חרפו ברבים ונתפרסם הדבר בלאו הכי, א"כ מותר לספר לאחרים מה שהוא חרפו כיון שכבר נתפרסם הדבר עיי"ש, ומשמע דוקא לספר מה שחבירו עשה לו מותר כיון שחבירו חרפו ברבים אבל לספר עליו דברים אחרים לא התיר הח"ח. אבל בפתיחה בלאו ח' ט' כתב וז"ל אך לענין לנקום ממנו דהיינו לילך ולגלות גנותו בפני בני אדם צריך עיון גדול, ונראה דאסור. כי לו יהא שאינו עובר על הלאו דסיפור לשה"ר עכ"פ עובר על הלאו דלא תשא משום השומע עכ"ל, הרי שאסר אבל לא מטעם לשה"ר אסרו לספר, רק מטעם השומע שיעבור באיסור לא תשא.
והנה בכלל י' ס"ק ל"א (שאסר לספר רעה שעשו לו) כתב "ולא תקשה על דברינו ממה דאיתא בחו"מ סי' רכ"ח דאם הוא מגנה את עצמו מותר להונותו. וכתב הסמ"ע דבנמ"י ס"פ הזהב כתב דכן איתא במדרש, וסיים דזה אינו קרוי עמיתך עכ"ל הנמ"י, וכתב עוד ושמעתי מפרשים דאם אחד מבזה אותך אתה מותר להונותו, "ועצמו" דכתב, רצה לומר עצמו של זה, שמתיר לו המדרש לחזור להונותו, וכ' הסמ"ע דפי' זה לא נראה לו אלא הכוונה למי שמאנה את עצמו שמזלזל בכבוד עצמו, על כזה לא הזהירה התורה וגם אחרים מותרים להונותו ולזלזל בכבודו עכ"ל הסמ"ע, ותמה הח"ח על הסמ"ע למה דחה הפירוש השני דהרי מבואר כן להדיא בספר יראים להרא"ם בעל התוס' ועכ"פ משמע שמותר להונות למי שמאנה אותך, וכ' הח"ח דכוונת השו"ע דמותר להונותו בינו לבין עצמו בלבד אבל לא לגלות דבר זה לאחרים עכ"ל הח"ח.
ולא הביא הח"ח ראיה לדבריו דדברי השו"ע מיירי שמותר להנותו רק בינו לבין עצמו, ונעתיק לשון היראים דמדבריו משמע דמותר להונותו חזרה בפרהסיא וז"ל במצוה ק"פ "שלא הזהיר הכתוב בהונאת דברים אלא ליראי ה', אבל אם עבריין במזיד הוא אפילו בדבר אחד ולא עשה תשובה רשאי להונותו בדברים והיינו דאמרינן במגילה כ"ה: האי מאן דסני שומעניה שרי לבזויי בגימל ושין כדאמרינן במו"ק שנידה רב יהודה מאן דסני שומעניה, ואמר רב אמי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי עבריינא והיינו דאשכחן במדרש מנין ההונה אותך שאתה רשאי להונותו ת"ל עמיתו, פירוש כיון שהונה אותך הרי הוא עבריין ואינו איתך בתורה ובמצות" עכ"ל היראים.
הרי מפורש בדברי היראים דהטעם שמותר להונות את חבירו אם הונה אותו משום שיצא מכלל עמיתך ואינו עמך בתורה ובמצות, והוא כמו מי שהוא עבריין במזיד אפילו בדבר אחד ולא עשה תשובה שמותר לבזויי בגימל ושין ומותר לקרותו עבריין, ובודאי כוונת הגמ' בפרהסיא כדמוכח בהמשך הגמ' "האי מאן דשפיר שומעניה שרי לשבוחיה". ושם בודאי הכונה לשבחו ברבים. וא"כ גם מה שהתירו לגנותו הכוונה ברבים, ועפ"י היראים יהא הפירוש בדברי השו"ע שאם הונה אותך מותר להונותו ומשום שיצא מכלל עמיתך, ומותר לגנותו כיון שהוא עבריין ולא עשה תשובה, ואינו אתך בתורה ובמצוות, ומשמע דאפילו ברבים מותר וכמו שאמרו בשבת דף מ' "האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקריה עבריינא" ובודאי גם ברבים מותר ועיין בח"ח כלל ד' סק"ז.
אלא שהח"ח שם בכלל ד' סק"ז כתב לפרש המימרא האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקריה עבריינא, או שעבר בפרסום שיודעים בלאו הכי הרבה אנשים או שעבר על האיסור כמה פעמים דמוכח שאין פחד אלקים לנגד עיניו, וכן פירש בכלל ז' סק"ח המימרא דמגילה כה: "האי מאן דסני שומעניה דשרי לבזויי בגימל ושין", ופירש הח"ח שיוצאות עליו שמועות רעות שעובר עבירות כמה פעמים ועי"ז ניתחזק וחשוד על העבירות, עיי"ש.
ולפי"ז גם אם נפרש בדברי השו"ע שמותר להונותו משום שיצא מכלל עמיתך, יהא זה דוקא אם רגיל בכך להונות אחרים אבל בפעם אחת שהונה אותך אכתי לא יוצא מכלל עמיתך, ובפרט למש"כ הח"ח בכלל י' סק"ל שבדברים שבבין אדם לחבירו אינו יוצא מכלל עמיתך משום שהיצר מטעה את האדם שמותר לעשות לשני כל דבר רע, בודאי לא יוצא מכלל עמיתך בפעם אחת.
ועוד יש להעיר שהח"ח בכלל ד' ס"ק ל"ב ובכלל י' סעיף ב' פרט ה' כתב שאם מגנה מי שיצא מכלל עמיתך צריך שיכוון לתועלת, ולפיכך אסר בכלל י' סעי' י"א לספר לאחרים איך שהיה לו עסק עם פלוני שחרפו או ציערו או ביישו, וכתב שם בבמ"ח ס"ק ל"א דודאי אין כוונתו לתועלת.
העולה מן האמור:
א. אם אחד סיפר עליו לשה"ר פעם אחת אין לספר עליו חזרה דאכתי לא יצא מכלל עמיתך משום פעם אחת שסיפר.
ב. ואם סיפר עליו כמה פעמים בשאט נפש נראה שיוצא בזה מכלל עמיתך ומותר להונותו משום כך.
ג. דוקא אם כוונתו לתועלת אז מותר להונותו ברבים והח"ח ס"ל (בכלל י' ס"ק ל"א) דאם הונו או ציערו אותו וחוזר ומחרף את חבירו ודאי שאין כוונתו לתועלת כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע, ולפיכך יתרחק מדבר זה כיון שקרוב הוא שאין כוונתו לתועלת ולדעת הח"ח תנאי זה מעכב כמ"ש בכלל י' סעי' ב בפרט ה'