יונת אלם כתב:במשנה הסלובודקאית מוסרית. הגרנצ"פ זצ"ל הסבא מסלבודקא מעמיד באחת משיחותיו כי התביעה על בני ישראל שהתאוו תאווה 'מי יאכילנו בשר' בפר' בהעלותך, היא על כך שהם השתוקקו לרוחניות יותר ממה שהיה להם יעוי' בארוכה באור הצפון ח"ג, השתוקקות רוחנית משובשת היא תביעה על האדם, למה אתה מבקש מה שלא נותנים לך.
גם חתנו מרן רבי אייזיק שר זצ"ל דיבר על כך לא פעם. פעם הגדיר בחריפות כי כמו שיש 'זולל וסובא' בבשר ויין שהוא בן סורר ומורה, יש זולל וסובא במצוות, זולל לתיאבון ואוסף עוד ועוד מצוות.
ושם כתבתי:
אני קיבלתי, שאמנם לא ידלג האדם ויעשה מעל מדרגותיו, אבל זה לא בגלל עצם המעשה, אלא בגלל שמטעה את עצמו, הוי אומר, אם אתה יודע שאינך בר הכי, אבל עכ"ז אתה עושה כי אתה רוצה לקיים עוד מצוה, כי לפי שעה יש לך יכולת לקיים חומרא כזו או אחרת, בודאי שאין בזה כל גריעותא. ודו"ק.
היום איקלע לידי דברי הסבא מסלבדוקא הנ"ל (אור הצפון ח"ג) ונזכרתי בדברים הנ"ל. נראה שיש עוד להרחיב בזה. והריני להעתיק דברי הסבא (מועתק מפרוייקט השו"ת).
השתוקקות רוחנית ושיבושה
א.
כתוב בתורה שבני ישראל במדבר לא מצאו סיפוק באכילת המן והתלוננו: "נפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר כא), ועוד קודם לכן טענו: "מי יאכילנו בשר, זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים, ועתה נפשנו יבשה, אין כל, בלתי אל המן עינינו" (שם יא).
ותמוה הדבר למאד. הרי מדובר כאן בדור המדבר, דור ש"היו כולם מלאים דעה" (ילק"ש מלכים א' ה', לפי דרשת חז"ל מהמלה "דרדע"); דור שראה את כל הניסים והנפלאות במצרים; דור שראה את קריעת ים סוף והגיע למדרגות עליונות, ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים" (מכילתא בשלח ג'); דור מקבלי התורה מסיני ששמע "קול אלקים מדבר מתוך האש" (דברים ד'), והיתכן שיתאוו תאוה לאכול דוקא בשר ויתגעגעו לאבטיחים ושומים ובצלים? הרי לא היינו מאמינים כזאת על איזה רב שהוא בישראל וכ"ש על גאון וצדיק, ואיך מתקבל על הדעת שאותו דור הגיע למצב ירוד כזה?
ולא עוד, אלא שהמן הי' מאכל מובחר למאד והיו טועמים בו טעמים שונים, כדברי רש"י: "משתנה הי' טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין", וכדברי הכתוב: "טחנו בריחיים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות" (במדבר יא), והי' נבלע באיברים (ראה רש"י שם כא), ומה הרע שמצאו בו שנפשם קצה בו ולמה התאוו דוקא למאכלים גשמיים פשוטים?
אולם כבר עמדנו על כך שלאמתו של דבר אין דברים גשמיים בעולם, אלא שהאדם מגשם אותם במעשיו. "ה' בחכמה יסד ארץ" (משלי ג'); "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח), כלומר, כל המציאות היא חכמת ה' ומהוה מושגים רוחניים. אם האדם מגיע למדריגה רוחנית עליונה, הוא הופך את כל פעולותיו הגשמיות לעבודת ה'. הלחם שהוא אוכל הוא כעין קרבן לה'; השולחן שהוא סועד עליו הוא כמזבח, היין שהוא שותה - כאילו מנסך נסכים (ראה יומא עא. "הרוצה לנסך יין על גבי מזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין"; וראה "מסילת ישרים" פרק כה) וכו'. וזה מה שאמר הכתוב: "ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלקים" (שמות יח) וכן: "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" (שם כד) ועוד ועוד. (ראה "אור הצפון" חלק ב' מאמר "עונג שבת ועונג התשובה").
והנה דור המדבר השתוקק להגיע למדריגה זו. הם לא הסתפקו במן, שהוא "לחם מן השמים" (שמות טז), שבעצמו הי' מזון רוחני, והם רצו מאכלים גשמיים פשוטים, בשר ודגים אבטיחים וקישואים וכו', שיהפכו אותם ללחם שמים, כאכילה לפני האלקים, כאילו אכילת קרבנות וניסוך נסכים. הם שאפו לקדש את המזון הגשמי ולהתעלות להתפשטות מוחלטת ולהתקדשות עילאה.
אולם אם כך הדבר, מה הי' חטאם, למה חרה אף ה' בהם והביא עליהם עונש כה חמור? אלא שאין אדם צריך להתאוות יותר ממה שה' דורש ממנו. אם הקדוש ברוך הוא המטיר להם מן מן השמים ולא המציא להם במדבר מזון גשמי, הרי זה רצונו, ועליהם להשיג מאכילת המן מה שניתן להשיג, ואם הם לא מצאו סיפוק בכך, הבחין בוחן הלבבות שבשרשים הפנימיים של ליבותיהם חבויות נטיות בלתי רצויות, שהתבטאו עליהם בלשון התורה: "התאוו תאוה" וכאילו התגעגעו לקישואים, לאבטיחים, לשומים ולבצלים.
ב.
בדומה לזה נבין גם את חטאו של ירבעם בן נבט.
חז"ל אומרים: "תפסו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? - בן ישי בראש. - אי הכי לא בעינא" (סנהדרין קב א).
חז"ל מספרים על ירבעם שלא מצאו בתורתו שום דופי, שחדש דברים שלא שמעה אוזן מעולם, כל תלמידי חכמים היו דומים לפניו כעשבי השדה, ושכל טעמי תורה היו מגולים לפניו כשדה (ראה שם). ואיך יעלה על הדעת שבשביל כבוד מדומה, שהוא לא יהי' בראש, יוותר על האושר הרוחני הנצחי הגדול ביותר שבעולם, שהוא קרבת אלקים, לטייל עמו בגן עדן, ולמרוד בו ולומר "לא בעינא"?
אולם לא הכבוד המדומה של "מי בראש" הסיר את לבבו מאחרי ה', אלא דוקא מתוך גדולתו ועליונותו השתוקק להגיע לשיא המדריגה ללא שיעור וללא הגבלה. הוא לא יכול הי' להסכים להיות מוגבל בעלייתו שישאר לעולם במדריגה פחותה מבן ישי, ואם לא יוכל להגיע לשיא ההתדבקות בה', ראה בזה קיפוח תכלית חייו בעולם בתור צלם אלקים, בתור אדם עליון. (ראה "אור הצפון" חלק ב' מאמר "ממדי תענוגות האדם").
מצינו הרגשה זו גם אצל משה רבינו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל לאחר חטא העגל: "ושלחתי לפניך מלאך" (שמות לג), אמר משה: "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה" (שם), כלומר, שאם לא יגיעו למדריגה להיות קרובים לה' שהוא בעצמו ילך לפניהם, הם מוותרים על כל הבטחות ה' להכנס לארץ הבחירה לחיות שם כעם קדוש, ולמות במדבר. (ראה המאמר הנ"ל ב"אור הצפון" שם).
לאור זה היתה דרישתו של ירבעם להיות בראש, לכאורה, עילאה. אולם ירבעם עבר בזה על המדה. אם הקדוש ברוך הוא קבע שבן ישי בראש, ששושלת מלכות בית דוד בראש, אין דורשים ממנו יותר, והי' צריך להסתפק בכך*, ואם לא התרצה, גילו בשמים שבתוך תוך מעמקי נפשו מעורבת נטי' כל שהיא לכבוד (ראה "מסילת ישרים" פרק י"א: "ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד"), ואם כי נטי' זו היתה דקה מן הדקה, הטעתה אותו ושבשה את השתוקקותו הרוחנית העליונה, וסובבה את דעתו מה' ללכת בדרכים לא רצויות לה' שהיו להם תוצאות חמורות מאד.