פורום אוצר החכמה

שמעתי פעם סיפור חסידי מעניין (אינני מוצא כרגע את מקורו, אשמח אם מישהו ימצא ויעלה לכאן), שטומן בחובו רעיון שצריך בירור:

בערב סוכות היה בעיירה שלג כבד, והקרקע כולה כוסתה בשכבת קרח עבה. בעיירה זו התגורר אחד מגדולי האדמורי"ם, והמצב היה כזה שלא יכלו לעשות סוכה מרוב כובד הקרח. והנה, יהודי אחד החל לעבוד בצורה מאומצת, וחפר בקרח במשך ימים ארוכים עד שהצליח לעשות סוכה לאדמו"ר. כשהגיע לפני האדמו"ר, שאלו הצדיק: מה תרצה לקבל בשכר עבודתך המאומצת, האם לשבת עמי במחיצתי בעולם הבא, או לזכות בעושר מופלג שיימשך במשפחתך לדורי דורות? והיהודי השיב: ברצוני לקבל את העושר. לאחר מכן נימק היהודי את בחירתו, שרצונו היה לקבל עושר כדי שיוכל לתת צדקה לעניים, וזה היה עדיף לו מאשר לקבל את חלקו בעולם הבא לצד הצדיק, וכיצד יוכל ליהנות בעוה"ב כאשר ישנם עניים הסובלים מאד כאן בעוה"ז?

כלומר, שעדיפה הגשמיות של הזולת יותר מן העולם הבא שלי.

ולכאורה, אם תכלית האדם היא העולם הבא, מה הסברא בזה? האם צדק היהודי בבחירתו? והאם יש לחלק בין עזרה לזולת בגשמיות (צדקה וחסד) לעזרה ברוחניות (למשל: ללמדו תורה)?

וניתן להקשות גם מדין חייך קודמין, שלכאורה גם חיי העוה"ב בכלל.

מצד שני, ניתן להביא ראיה לזה מהמשנה באבות פ"ה: יתן ולא יתנו אחרים, עינו רעה בשל אחרים, והנה במעשה הנ"ל לכאורה כוונת היהודי היתה שע"י שיתן להם צדקה, יוכלו לקיים מצוות בשלווה ונחת, והיינו שרצה לקיים 'יתן ויתנו אחרים'. וצ"ע.

ובכלל נראה שיש בזה נפק"מ להרבה מקרים בחיי האדם, כאשר עזרה לזולת באה על חשבון התעלותו שלו ברוחניות.

א קשיא אויף א מעשה (שלא מוצאים מקורו)

ידוע אמרתו של הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו "אז אעבוד את ה' בלי עולם הבא" אחר ששמע כרוז שאבד את העולם הבא מאחר שהבטיח זש"ק לזוג, שלא הי' מדרך הטבע שיהי' להם בנים

מכון חכמי ליטא כתב:א קשיא אויף א מעשה (שלא מוצאים מקורו)

גם אם נניח שלא היו דברים מעולם, מה הדעה הנכונה בזה? הכוונה לא היתה להקשות על המעשה, אלא לשאול על עצם הסברא.

חייך קודמים חוץ מהיכא דאיכא זילותא טפי. אפילו הגשמיות שלי קודם לרוחניות של מישהו אחר.

שמעתי פעם בשם האדמו"ר מהרב"צ מבאבוב זצ"ל הי"ד שאמר 'יענעמס גשמיות איז דיינע רוחניות' [הגשמיות של חברך זה הרוחניות שלך]. וכמדומני שמושג זה מוסכם אצל כלל החסידים.

שו"ר שלכאורה הוא משנה מפורשת באבות פ"ד מי"ז: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.

גל של אגוזים כתב:שמעתי פעם בשם האדמו"ר מהרב"צ מבאבוב זצ"ל הי"ד שאמר 'יענעמס גשמיות איז דיינע רוחניות' [הגשמיות של חברך זה הרוחניות שלך]. וכמדומני שמושג זה מוסכם אצל כלל החסידים.

כמדומני מושג זה מוסכם גם אצל הליטאים, (נראה לי שמעתי כך פעם בשם הגרי"ס, יכול להיות?)

תלמיד-חכמים כתב:שמעתי פעם סיפור חסידי מעניין (אינני מוצא כרגע את מקורו, אשמח אם מישהו ימצא ויעלה לכאן), שטומן בחובו רעיון שצריך בירור:

בערב סוכות היה בעיירה שלג כבד, והקרקע כולה כוסתה בשכבת קרח עבה. בעיירה זו התגורר אחד מגדולי האדמורי"ם, והמצב היה כזה שלא יכלו לעשות סוכה מרוב כובד הקרח. והנה, יהודי אחד החל לעבוד בצורה מאומצת, וחפר בקרח במשך ימים ארוכים עד שהצליח לעשות סוכה לאדמו"ר. כשהגיע לפני האדמו"ר, שאלו הצדיק: מה תרצה לקבל בשכר עבודתך המאומצת, האם לשבת עמי במחיצתי בעולם הבא, או לזכות בעושר מופלג שיימשך במשפחתך לדורי דורות? והיהודי השיב: ברצוני לקבל את העושר. לאחר מכן נימק היהודי את בחירתו, שרצונו היה לקבל עושר כדי שיוכל לתת צדקה לעניים, וזה היה עדיף לו מאשר לקבל את חלקו בעולם הבא לצד הצדיק, וכיצד יוכל ליהנות בעוה"ב כאשר ישנם עניים הסובלים מאד כאן בעוה"ז?

כלומר, שעדיפה הגשמיות של הזולת יותר מן העולם הבא שלי.

ולכאורה, אם תכלית האדם היא העולם הבא, מה הסברא בזה? האם צדק היהודי בבחירתו? והאם יש לחלק בין עזרה לזולת בגשמיות (צדקה וחסד) לעזרה ברוחניות (למשל: ללמדו תורה)?

וניתן להקשות גם מדין חייך קודמין, שלכאורה גם חיי העוה"ב בכלל.

מצד שני, ניתן להביא ראיה לזה מהמשנה באבות פ"ה: יתן ולא יתנו אחרים, עינו רעה בשל אחרים, והנה במעשה הנ"ל לכאורה כוונת היהודי היתה שע"י שיתן להם צדקה, יוכלו לקיים מצוות בשלווה ונחת, והיינו שרצה לקיים 'יתן ויתנו אחרים'. וצ"ע.

ובכלל נראה שיש בזה נפק"מ להרבה מקרים בחיי האדם, כאשר עזרה לזולת באה על חשבון התעלותו שלו ברוחניות.

לא כי, אלא שעדיפה שהות בעולמנו עם יכולת לעשות נחת רוח להשי"ת, מאשר עוה"ב - קבלת שכר.

נידון עוד בכיו"ב כאן
viewtopic.php?f=17&t=7766
וגם כאן
viewtopic.php?f=7&t=4094

חיים שאול כתב:

גל של אגוזים כתב:שמעתי פעם בשם האדמו"ר מהרב"צ מבאבוב זצ"ל הי"ד שאמר 'יענעמס גשמיות איז דיינע רוחניות' [הגשמיות של חברך זה הרוחניות שלך]. וכמדומני שמושג זה מוסכם אצל כלל החסידים.

כמדומני מושג זה מוסכם גם אצל הליטאים, (נראה לי שמעתי כך פעם בשם הגרי"ס, יכול להיות?)

יש הגדרה חזקה של רבי מאיר חדש,
יש יותר בין אדם למקום במצוות שבין אדם לחבירו,
מאשר בן אדם למקום במצוות שבין אדם למקום.

( הסיפור על הגדרה זו נמצא בספר הזכרון 'המאיר' על רבי מאיר חדש חלק א עמוד רעו-רעח)

חיים שאול כתב:כמדומני מושג זה מוסכם גם אצל הליטאים, (נראה לי שמעתי כך פעם בשם הגרי"ס, יכול להיות?)

אכן, מפורסם מאד בשם הגרי"ס.

---
יש שאמרו כך:
מה ההבדל בין צדקות לקנאות? הצדיק דואג לרוחניות שלו ולגשמיות של השני. הקנאי בהיפך.

יתן חן כתב:

לא כי, אלא שעדיפה שהות בעולמנו עם יכולת לעשות נחת רוח להשי"ת, מאשר עוה"ב - קבלת שכר.[/quote]
אכן, וכך יוצא מהמשנה באבות הנ"ל.
אך הסיפור הולך באופן שהיהודי הדגיש דווקא את העזרה לזולת. אני מנסה למצוא את המקור ולא מצליח בינתיים.

תלמיד-חכמים כתב:ולכאורה, אם תכלית האדם היא העולם הבא, מה הסברא בזה? האם צדק היהודי בבחירתו? והאם יש לחלק בין עזרה לזולת בגשמיות (צדקה וחסד) לעזרה ברוחניות (למשל: ללמדו תורה)?

נראה לי שפספסת את הנקודה של הסיפור. כל הרעיון כאן הוא שאותו יהודי אמר: אני מוותר על המדרגה הרוחנית שלי כדי לעזור ליהודים מסכנים שסובלים. אתה שואל אם הוא "צדק בבחירתו", אבל הוא אמר: אני מוכן לא להיות "צודק בבחירתי", ובלבד שאוכל לעזור לאותם יהודים.

יש המון מקורות שמשדרים יסוד זה !
ראה לדוגמא בשו''ע או''ח סי' קסח סעי' ה בסוף דברי המחבר ודו'ק היטב.

טענת רבי מאיר דן ברכבת לחפץ חיים והסכמתו לותר על מעט עולם הבא למען הנאת כלל ישראל שרצו לראותו בתחנה .