עקביה כתב:אבל 'דעת תורה' היא הארה שמיימית שזוכה לה החכם העמל בתורה, ואמנם כל חכם זוכה להארה זו ע"פ דרגתו, אבל החילוק בין החכמים אמור להיות רק ב'כמות' אותה הארה, ולא בדעות. כשם שבין נביאים אין מחלוקות.
לכן הייתי מצפה מחכם שלא זכה להארה זו כמו החכם הגדול ממנו, שינהג כמו חכם, ועל מה שלא שמע יאמר לא שמעתי.
אם בהארה שמיימית עסקינן צריך לחפש את זה שזכה להארה הגדולה ביותר וללכת לאורו. אין שום סיבה להכריע ע"פ רוב.
שוב אתה משווה בין "דעת תורה" לבין נבואה = הקב"ה אומר מה רצונו, ושוב אני אומר שלא היא.
המילה הנכונה אינה "כפי דרגתו", אלא - והארכתי בזה לעיל ולפלא וכו' - "כפי שורשו ואחיזתו וחלקו בתורה" [תקרא לזה איך שתרצה ו/או תבין את זה איך שתרצה, רק אל תכניס לפי דברים
שלא אמרתי: שהכוונה "לפי דרגתו" וממילא נמדד ב"כמות"].
וממילא בדיוק כפי שהדבר מתבטא בלימוד התורה בעצמה [כך ביארו רבותינו, הגם שבהקדמת הרמב"ם לפיה"מ משמע לא כך] דהיינו שלא בכדי נחלקים חכמים מסוימים בנושאים רבים [ומצינו חכמים שכמעט תמיד לקולא והבר פלוגתא כמעט תמיד לחומרא, ומצינו שקבעו חכמים כללים הלכה במאן באופן גורף בלי לדון בכל נושא לגופו מי הצודק יותר בו], יש כאן איזה "לשיטתם" - ולא בסוג העיון הסברא וההכרעה שמצד הטבע האנושי [כפי שטוען הרמב"ם שם], אלא [כך הסבירו רבותינו בעלי הפנימיות, והרי כל הנושא של דעת תורה נשען על הפנימיות] מצד אחיזתם בשבעים פנים של התורה, או במ"ט פנים לכאן ומ"ט לכאן. ושניהם דברי אלוקים חיים כי שניהם כלולים בתורה, ושניהם אומר הקב"ה "פלוני בני כך אומר פלוני בני כך אומר", אלא שכל אחד מהם יש לו אחיזה אחרת בגופה של תורה, מצד שורש נשמתו והאות שלו בתורה וכיו"ב, והאריז"ל למשל אמר שנשמת הרמב"ן אחוזה בפאת ימין ונשמת הרמב"ם אחוזה בפאת שמאל, ומכאן גישתם השונה. אני לא מבין את המושגים, אבל ברור לי שהאריז"ל לא התכוון לשיטה אחרת בעיון, אלא לשורש של תכונת הסברא גופא, ושל מה מתקבל על הנפש ומה לא, וכיו"ב.
כך בדיוק באותה הארה שיוצאת מתורתו של החכם לדברים שלא שמע ולא קיבל ואין לו מקור מפורש מהתורה - אבל היות שכל תורתו גופא היא תורה של "פאת ימין" לכן גם ה"דעת תורה" שלו היא של "פאת ימין", ואצל גדול הדור חברו שאחוז ב"פאת שמאל" תהיה דעת תורה של "פאת שמאל".
ממילא אין כאן שום הפרשים ב"כמות", אלא כמו "בית הלל ובית שמאי" בתורה - כך ממש ב"דעת תורה". [ולמשל ההחלטה של הלל ושמאי כיצד לנהוג עם הגר שבא לפניהם וכו', אינה נובעת ממקור מפורש או פסק הלכה, אלא היא הדעת תורה של כל אחד כפי אחיזתו בתורה וממילא ב-מה רצון השם]. וממילא גם בנוגע לדעת תורה יש הכרעה לפי מי גדול הדור / מי הרב שלי.
הבאתי לך לעיל תוספות במסכת ר"ה [דף טז, א], ולא דקתי לכן אביאנו כעת: "בפסח על התבואה. בפ' מי שמתו (ברכות דף יח:) גבי חסיד שהקניטתו אשתו ערב ר"ה משמע דבר"ה שמע שתי רוחות שמספרין זו את זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו ושמא וכו'
אי נמי כרבי יהודה דאמר הכל נידונים בר"ה וגזר דין בפסח על התבואה". וכמובן שואלים שא"כ יהיה מוכח מכאן שצודק רבי יהודה, וכל אפילו לא שייך לעניין "לא בשמים היא" כי הויכוח כאן אינו על הלכה, אלא על מציאות, ויכוח מה באמת קורה בשמיא, מתי דנים בשמים על כל דבר, ובפשטות אינו שייך לפסק הלכה של יושבי הארץ שהם יכריעו בזה, אלא שיושבי הארץ מביאים ראיות איש לשיטתו כדי לברר לעצמם ולגלות מילתא מה באמת קורה בשמים, על מה נידונים מתי. [זו הסיבה שבסוגיא זו חולקים אחרונים על ראשונים כסדר, ואמרו להדיא - רמ"ע מפאנו בחיקור דין - שהיות והנושא הוא מה קורה בשמים, אין לנו בזה דברים ברורים, וכל חכם אומר מדעתו, ואין בזה תוקף לראשונים יותר מאחרונים. כעי"ז כותב הרמב"ם לגבי מחלוקת חכמי ישראל מה יהיה כשיבוא משיח, שמכריע הרמב"ם מדעתו כשמואל, ומוסיף וכותב שלא נדע עד שנדע, וחכמי ישראל כתבו בזה איש כסברתו, ואינו מכריע כלום את המציאות שתהיה כפי שתהיה]. ואם שומעים להדיא מה קורה בשמים - ממילא התבררה המציאות ואין יותר מחלוקת. וא"כ דברי התוספות קשים ביותר. ועונים [איני זוכר כרגע מי] שלפי הגמרא (ב"ק קג, ב) "כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אילעאי" מובן, כי החסיד הזה היה רבי יהודה בעצמו, והראו לו בשמים כפי שיטתו, וכלומר שרבי יהודה רואה ממש בשמים את שיטתו שלו, ואין זו הכרעה שהמציאות המוחלטת היא כך. ואם בזה כך - כל שכן וכל שכן לעניין דעת תורה, שנוגעת להנהגת יושבי הארץ.
מצינו כעי"ז ב"מגידים", שהוא גילוי משמים, ועכ"ז אמר הגר"א שהמגיד מעורב מהתוכן של האדם בעצמו, והמגיד של הבית יוסף התבטא "אני המשנה הדוברת אליך", כי הב"י היה עוסק הרבה במשניות והמגיד שלו היה מבחינת המשניות דוקא, וכן עזה"ד.