מפרשי האוצר
חיפוש גוגל בפורום:

שחרור שבויים, לקיחת שלל וחלוקתו - בתורה.

דיונים ועניינים בענייני השקפה, מצוות מתחדשות, ארץ ציון וירושלים.
יהודהא
הודעות: 1240
הצטרף: ג' אוגוסט 24, 2021 2:27 pm

שחרור שבויים, לקיחת שלל וחלוקתו - בתורה.

הודעהעל ידי יהודהא » ד' נובמבר 01, 2023 3:00 pm

הנושאים העולים ומלווים אותנו כיום - צועדים בד בבד עם פרשיות השבוע המלוות אותנו.
והפעם מפרשת לך-לך [שבוע שעבר].

א. מ ל ח מ ו ת.
מלחמת 4\5 המלכים בבראשית יד
פרשיות המלחמה בפרשיות התורה.
בשבוע שעבר בפרשת נח - מופיע הפסוק וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו
אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃ בראשית ט, ה. והוא נדרש לגבי איסור רציחה והרחבנו בנושא בקישור -
viewtopic.php?f=51&t=63034

ב. לך -לך
והנה גם בשבוע האחרון בפרשת לך -לך מופיעים סוגיות ודברים המתקשרים למצב המלחמה בא"י.
1. עצם הלוחמה -מלחמה בין אומות, 4\ 5 המלכים שהיא הראשונה המופיעה בתנך.

2. שחרור שבויים - לוט שהיה שבוי . הסתכנות במלחמה למען שחרור שבויים.
וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן׃ טו וַיֵּֽחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם ׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַֽעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק׃

וע"כ לעת עתה רק בקצרה: מה היה המניע והצידוק של אברהם במעשה זה ?
ובמדרש רבה משיב על שאלה זו על פי מקרא מספר ישעיהו: "אטם אוזנו משמע דמים" (ישעיהו לג, טו), ופירש מהרז"ו על מדרש רבה: "וכוונת הדרשה, שאוטם אוזנו מלשמוע שפיכת דם נקי. אלא אברהם נזדרז לרדוף ולהציל".

ונזדרז אברהם להציל את לוט, אף שהיה מדובר במרחק רב, כדברי הרמב"ן: "ידוע כי מרחק רב בין אלוני ממרא אשר בחברון בארץ יהודה, לדמשק אשר הוא חוצה לארץ. אם כן, רדף אחריהם ימים רבים עד הוציאו אותם מן הארץ, כי בכל ארצם היו חוזרים,
או שהיה נס גדול". -
ועשה כן אברהם אף על פי שנפרדו זה מזה לפני מלחמה זו אחר מחלוקת שנתגלעה בין רועיהם. ע"כ.
ועוד דנו האם היה נכון שאברהם יסכן עצמו למען כך ? שהרי בשכל אנוש לא היה לו סיכוי שמתי מעט אנשיו ינצחו את המלכים וכל צבאם.

ג. שלל-
היתר \ ציווי \ גינוי\איסור על - לקיחת שלל מלחמה.
1. בראשית יד. יב, וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ.. במלחמת 4\5 המלכים. היינו ביזה ושלל בין המלכויות הם הנוהג הרווח בעולם.

2. ובהמשך גם אברהם לוקח שלל, במלחמת אברם עם המלכים - .
אַרְבָּעָ֥ה מְלָכִ֖ים אֶת־הַֽחֲמִשָּֽׁה׃ י וְעֵ֣מֶק הַשִּׂדִּ֗ים בֶּֽאֱרֹ֤ת בֶּֽאֱרֹת֙ חֵמָ֔ר וַיָּנֻ֛סוּ מֶֽלֶךְ־סְדֹ֥ם וַֽעֲמֹרָ֖ה וַיִּפְּלוּ־שָׁ֑מָּה וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים הֶ֥רָה נָּֽסוּ׃ יא וַ֠יִּקְחוּ אֶת־כָּל־רְכֻ֨שׁ סְדֹ֧ם וַֽעֲמֹרָ֛ה וְאֶת־כָּל־אָכְלָ֖ם וַיֵּלֵֽכוּ׃ יב וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ.. בראשית יד .

3. ובאופן כללי - נכון שבתורה -דברים כ,יד כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ.. וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל-שְׁלָלָהּ--תָּבֹז לָךְ;
וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ..

4. אבל מצאנו גם נימוקים להסתייג מכך -שהרי
במלבים בדברים שם :ומ"ש את כל שללה תבוז , מפני שהיה סברא שהשלל אסור.
והנה לדעת החינוך, שמ"ש "דאפילו כתלי דחזירי הותר, הוא גם ביתר מלחמות”, הוא פשוט דצריך לאשמעינן.
אך להרמב"ן, שזה רק במלחמת ז' עמים - י"ל שהיה עולה על הדעת, שצריך להקדיש לשמים, או שיש בזה משום גזל."
היינו - שזה לא כ"כ פשוט, ויש הוה אמינא לאסור זאת.

5. ועל מלחמת מדיין במדרש " 'ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן' –
מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל. לא כענין שנאמר 'וימעלו בני ישראל מעל בחרם' (יהושע ז', א) . ספרי במדבר.

6 . ואכן גם אברהם נמנע מלקחת שלל לעצמו .
אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶֽעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃ כד בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֨לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָֽלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א
הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃

ואף קיבל שכר על הפרישה, כך:בסוטה יז
. דָּרֵשׁ רָבָא: בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ ״אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל״, זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין. ושוב מתן שכר בא לכאורה ללמד שהימנעות מלקיחת שלל -היא ההנהגה הרצוייה..
ןגם - "אם מחוט ועד שרוך נעל. אמר רבי אבא בר אמי אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אמרת אם מחוט ועד שרוך נעל, אני נותן לבניך שתי מצות מצוות ציצית ומצות חליצה. דבר אחר: תכלת וארגמן של משכן, ועורות אילם ועורות תחשים".

7. ובמפרשים כדי שלא יאמרו שהמלך העשירו.שהקב"ה הבטיחני לעשרני, שנאמר לעיל (יב ב) ואברכך וגו'…".
ועוד מספר סיבות אחרות ניתנו לכך.
בלשון ה'חזקוני' –"..וכשאעשיר אתלה העושר במי שהעושר והכבוד שלו".
ובבעלי התוס' שנקרא 'מושב זקנים' שואל –
"..ולמה החזיר לו ? והלא מלך סדום רשע היה? אלא מכאן שאדם צדיק אין לו ליהנות מממון אדם רשע שבזה העולם לא עשה טובה מממונו".
היינו מעלה יתירה לבעלי דרגה כאברהם אבינו.

** ולכן לשאלה : האם התורה תומכת או מתנגדת ללקיחת שלל מלחמה ?
תשובה - ההוראה הבסיסית - בתורה - מאפשרת לקיחת שלל, ובלבד שהוא יתחלק בין היוצאים למלחמה לבין היושבים על הכלים וכו.
ויש דרגה גבוהה יותר, זו המיוחדת לאנשי מעלה ולמלחמות מיוחדות, אוסרת לקיחת שלל באופן גורף או חלקי.
נערך לאחרונה על ידי יהודהא ב ה' נובמבר 02, 2023 8:24 am, נערך פעם 1 בסך הכל.

יהודהא
הודעות: 1240
הצטרף: ג' אוגוסט 24, 2021 2:27 pm

Re: שחרור שבויים, לקיחת שלל וחלוקתו - בתורה.

הודעהעל ידי יהודהא » ה' נובמבר 02, 2023 8:24 am

חלק ב. [ פוצל ]

ד. חלוקת השלל.
אופן חלוקת השלל . בין הלוחמים \ היושבים על הכלים \ העם בעורף \ למלך \ ללוויים \ לקבה = למקדש.

1. אברהם - "בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֨לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָֽלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃"
היינו גם לחיילם שאינם לוחמים.

ובסנהדרין כ עב: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ אֵין לוֹ שִׁיעוּר וְכׇל הָעָם בּוֹזְזִין וְנוֹתְנִין לוֹ וְהוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ..
תָּנוּ רַבָּנַן אוֹצְרוֹת מְלָכִים לַמֶּלֶךְ וּשְׁאָר בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם.
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי וְאָמְרִי לַהּ לְרַב אַחָא בִּשְׁלָמָא אוֹצְרוֹת מְלָכִים לַמֶּלֶךְ אוֹרְחָא דְמִלְּתָא .
אֶלָּא שְׁאָר בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין מֶחֱצָה לַמֶּלֶךְ וּמֶחֱצָה לָעָם מְנָלַן דִּכְתִיב וַיִּמְשְׁחוּ לַה' לְנָגִיד וּלְצָדוֹק מַקִּישׁ נָגִיד לְצָדוֹק
מָה צָדוֹק מֶחֱצָה לוֹ וּמֶחֱצָה לְאֶחָיו אַף נָגִיד מֶחֱצָה לוֹ וּמֶחֱצָה לְאֶחָיו
וְצָדוֹק גּוּפֵיהּ מְנָלַן דְּתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר 'וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו' מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן וּמֶחֱצָה לְבָנָיו..

היינו ששלל השייך לבית המלוכה מגיע רק - רק למלך. ובשאר חולקים.

2. וברמבם מלכים ד, ז
וכל הממלכות שכובש, הרי אוצרות המלכים למלך.
ושאר הביזה שבוזזין--בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל מחצית בראש;
ומחצית הביזה, חולקין אותה. כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשומרה, חולקין בשווה--שנאמר
"כי כחלק היורד במלחמה,
וכחלק היושב על הכלים--יחדיו יחלוקו" (שמואל א ל,כד).

ובעניין הלויים כתב הרמבן
בפסוק כח מעיר שדין זה ייחודי אף הוא למלחמת מדיין, משום שבשאר המלחמות לא זו בלבד שלא נצטוו, אלא שחל איסור על הכוהנים והלוויים לקחת חלק בביזה. כך נאמר בספרי במדבר "וחלק לא יהיה לך בתוכם – בביזה". רמב"ן תולה את הדבר באופי המלחמה: "מפני שהיה השלל הזה מנקמת ה' בארץ לא להם".

3. כל אלו עלו ונידונו ונחלקו במסקנותיהם וכן רבים מדיני המלחמה -
מחודשים וע"כ רבו התהיות בנידון.

ואלו דברי המנחת אשר באחת מתשובותיו:
... ובאמת הדגשתי בשיעור שאמרתי בענין הנ"ל, דמכיון דמאז חורבן בית שני בטלה המלכות מישראל, ועם ישראל לא ניהלו מלחמות ולכן לא מצינו דיני מלחמה בפוסקים, ואף בדברי חז"ל לא מצינו הלכות מלחמה פרטיהן ודקדוקיהן בהרחבה, ובהכרח יש הלכות מלחמה שאין להן ראיה אלא מכתבי הקודש....

ה.
שלל בכלל המלחמות .

ומצאנו שברוב המלחמות לקיחת השלל הותרה: “ רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל-שְׁלָלָהּ--תָּבֹז לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן השם אֱלֹהֶיךָ לָךְ” (דברים כ’, י”ד). ואמנם, כך היה במלחמת מדיין, מלחמת סיחון ועוג, מלחמת דוד (שמואל א’, ל’) ועוד.

1. כך במלחמת מדיין –

"וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה: וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְ...
.. וְחָצִיתָ, אֶת-הַמַּלְקוֹחַ, בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה, הַיֹּצְאִים לַצָּבָא--וּבֵין, כָּל-הָעֵדָה. ,וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לשם מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא--אֶחָד נֶפֶשׁ, מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת: מִן-הָאָדָם, וּמִן-הַבָּקָר, וּמִן-הַחֲמֹרִים, וּמִן-הַצֹּאן. ,כט מִמַּחֲצִיתָם, תִּקָּחוּ; וְנָתַתָּה לְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, תְּרוּמַת השם. לא,ל וּמִמַּחֲצִת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל תִּקַּח אֶחָד אָחֻז מִן-הַחֲמִשִּׁים, מִן-הָאָדָם מִן-הַבָּקָר מִן-הַחֲמֹרִים וּמִן-הַצֹּאן--מִכָּל-הַבְּהֵמָה; וְנָתַתָּה אֹתָם, לַלְוִיִּם, שֹׁמְרֵי, מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן השם.
(במדבר פרק ל"א, פסוק י"א–כ"ז).

יש כאן חלוקה ונתינה ללוחמים, לכל העדה, מכס לה', לכוהנים וללויים.
על דרך הבנת פסוקים אלו ופרטיהם, והאם זה תקף לכל המלחמות או דין מיוחד רק כאן - יש דעות שונות במפרשים.

2. דוד שמואל א, ל.
יט וְלֹא נֶעְדַּר-לָהֶם מִן-הַקָּטֹן וְעַד-הַגָּדוֹל וְעַד-בָּנִים וּבָנוֹת, וּמִשָּׁלָל, וְעַד כָּל-אֲשֶׁר לָקְחוּ, לָהֶם: הַכֹּל, הֵשִׁיב דָּוִד. כ וַיִּקַּח דָּוִד, אֶת-כָּל-הַצֹּאן וְהַבָּקָר; נָהֲגוּ, לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ, זֶה שְׁלַל דָּוִד. ..
כב וַיַּעַן כָּל-אִישׁ-רָע וּבְלִיַּעַל, מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם-דָּוִד, וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא-הָלְכוּ עִמִּי, לֹא-נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ: כִּי-אִם-אִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ.
כג וַיֹּאמֶר דָּוִד, לֹא-תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי: אֵת אֲשֶׁר-נָתַן השם לָנוּ, וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ, וַיִּתֵּן אֶת-הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ, בְּיָדֵנוּ. כד וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם, לַדָּבָר הַזֶּה: כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה,
וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל-הַכֵּלִים--יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ.
כה וַיְהִי, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה; וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט, לְיִשְׂרָאֵל, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.
כו וַיָּבֹא דָוִד אֶל-צִקְלַג, וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר: הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה, מִשְּׁלַל אֹיְבֵי השם.

היינו אין כאן שלל אישי וביזה של כל יחיד..
וברשי - רש"י אומר שם שמקור דין זה בפרשתנו:
לא נאמר והלאה, אלא "ומעלה". כבר הנהיג אברהם בחוק זה: "בלעדי רק אשר אכלו הנערים" וגו' (בראשית יד, כד) - הם היושבים על הכלים; "וחלק האנשים" -
ההולכים במלחמה.
לכאורה במנהג שהחל בימי אברהם, נמשך בתקופת מלחמת מדיין, ונקבע סופית כהלכה בימי דוד המלך, ולפיו: אם יש שלל שמותר לקחתו במלחמה,
ראוי לתת את מחציתו לכוח הצבאי הלוחם ומחציתו לחיילי העורף והשומרים.
ובמדרש לקח טוב כתב : ומה שכתוב וישימה דוד לחוק (שמואל א ל׳:כ״ה). כי נשתכחה מצוה זו וחידשה הוא ונקראת על שמו.

3. אסא דברי הימים ב יד
וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ, עַד-לִגְרָר, וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה, כִּי-נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי-יְהשם וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ; וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל, הַרְבֵּה מְאֹד. יג וַיַּכּוּ, אֵת כָּל-הֶעָרִים סְבִיבוֹת גְּרָר--כִּי-הָיָה פַחַד-השם, עֲלֵיהֶם; וַיָּבֹזּוּ, אֶת-כָּל-הֶעָרִים, כִּי-בִזָּה רַבָּה, הָיְתָה בָהֶם. יד וְגַם-אָהֳלֵי מִקְנֶה, הִכּוּ; וַיִּשְׁבּוּ צֹאן לָרֹב וּגְמַלִּים, וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם

4. יהושפט
ה וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ, לָבֹז אֶת-שְׁלָלָם, וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת, וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא; וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה, בֹּזְזִים אֶת-הַשָּׁלָל--כִּי רַב-הוּא. כו וּבַיּוֹם הָרְבִעִי, נִקְהֲלוּ לְעֵמֶק בְּרָכָה--כִּי-שָׁם, בֵּרְכוּ אֶתהשם

5. יחקאל לט לעתיד לבוא.

הִנֵּ֤ה בָאָה֙ וְנִֽהְיָ֔תָה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י השם ה֥וּא הַיּ֖וֹם אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתִּי׃ ט וְֽיָצְא֞וּ יֹֽשְׁבֵ֣י ׀ עָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּבִֽעֲר֡וּ וְ֠הִשִּׂיקוּ בְּנֶ֨שֶׁק וּמָגֵ֤ן וְצִנָּה֙ בְּקֶ֣שֶׁת וּבְחִצִּ֔ים וּבְמַקֵּ֥ל יָ֖ד וּבְרֹ֑מַח וּבִֽעֲר֥וּ בָהֶ֛ם אֵ֖שׁ שֶׁ֥בַע שָׁנִֽים׃ י וְלֹֽא־יִשְׂא֨וּ עֵצִ֜ים מִן־הַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יַחְטְבוּ֙ מִן־הַיְּעָרִ֔ים כִּ֥י בַנֶּ֖שֶׁק יְבַֽעֲרוּ־אֵ֑שׁ וְשָֽׁלְל֣וּ אֶת־שֹֽׁלְלֵיהֶ֗ם וּבָֽזְזוּ֙ אֶת־בֹּ֣זְזֵיהֶ֔ם נְאֻ֖ם השם.

[אמנם במקום אחר מצאנו: שלעתיד לבוא המלחמה והשלל הכל לה', שנאמר (מיכה ד, יג) 'והחרמתי לה' בצעם, וחילם לאדון כל הארץ.
ואולי אינו סותר את הנאמר קודם :אלא שהשלל שיקחו מיועד : לאדון כל הארץ".]

6. גם החרם ביריחו -
משמע במדרש שפגם היה בחרם שעשה יהושע- וראוי היה להתיר להם כדי למנעם מהחטא !
* ובסנהדרין מד, א.
ויאמר ה' אל יהושע קום לך. .
וּדְרַשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכׇּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה
אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר קוּם לָךְ, אָמַר לוֹ אַתָּה גָּרַמְתָּ לָהֶם וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בְּעַי וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ
"רק שללה ובהמתה תבוזו לכם".
ביאור : אם כן מה תלמוד לומר "קום לך" שמרמז שהדבר תלוי ביהושע — כך יש לפרשו: אמר ליה ה' ליהושע: אתה גרמת להם,
שלא היה לך לאסור עליהם ביזת יריחו.ולא היה קורה כל חטא המעילה.ובמהרשא - משמע דיהושע חידש ענין זה .
והיינו דקאמר ליה בְּעַי : "ועשית לָעַי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה רק שללה ובהמתה תבוזו לכם" שלא תחרימם עוד.(ח, ב).

ו. שלל כיום.

פסיקת הרבנים אוסרת היום לקיחת שלל עצמאית ע"י חיילים - ממספר סיבות.
ונתייחס רק לאחת מהן : בגלל חילול השם. שכן במאה השנים האחרונות נוסחו והוחלו חוקי מלחמה בינלאומיים, המוצגים כהומניים ומנימוסי האנושיות.
והם דורשים ממדינות העולם הדוגלות בצדק יושר ומשפט להישמע לחוקיהן.
[למרות שהם עצמם אין מדקדקים בכך כשזה נוגע להם] ומ"מ הרי בהימנעות מלקיחת שלל איננו עוברים על אחד מהדינים,
ואין לתת לגויים אמתלאות להתגולל עלינו ועל חוקי תורתינו ועל אוכלוסי ישראל בכל מקומות מושבותם..

ז. חרם.
על המלחמות בהם היה חרם על לקיחת שלל - ועל הסיבות לכך בעזהי בהמשך.

נ,ב
נזכיר במה שכבר כתבנו בעבר שהמקור היחיד למה שנאמר בסידור הוא מהברכות המוזכרות פעמיים בפרשת לך לך - ואין לו עוד הופעות בכל התנך.
**** וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ וַיֹּאמַ֑ר בָּר֤וּךְ אַבְרָם֙ לְאֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃....וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־השם אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃.
אלה הן שנת הפעמים היחידות שכינוי זה מופיעה בתנך -וממנו לסדר התפילה של השץ ליל שבת ובבוקר בנשמת.

יהודהא
הודעות: 1240
הצטרף: ג' אוגוסט 24, 2021 2:27 pm

Re: שחרור שבויים, לקיחת שלל וחלוקתו - בתורה.

הודעהעל ידי יהודהא » ה' נובמבר 02, 2023 8:50 am

חלק ג.

ז.
מלחמות וחרמות.

מצאנו במקרא כמה מלחמות שנאסרה בהן לקיחת שלל: תמידית, זמנית, מוחלטת, חלקית ועוד
וגם מסיבות שונות : הזמן, המקום, המהות,גזילה, הקדושה, והפכו הטומאה,.
פעמים בהוראת ה' ולעיתים ביזמת העם או מנהיגיו.

על חמשה מלחמות בהם נאסרה לקיחת שלל. למה ומדוע. ובמה הם שונים מכלל המלחמות.

ראינו שלכלל המלחמות התורה הורתה והתירה ביזה -
רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל-שְׁלָלָהּ--תָּבֹז לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת-שְׁלַל אֹיְבֶיךָ, אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹקיךָ לָךְ.
למרות שאולי היו דעות לפקפק בצדקת מעשה זה.
וכפי שאולי משתמע בספרי : יכול תהיה ביזתם אסורה לך. ת"ל: תבוז לך ואכלת את שלל אויביך.

ח.
1. מלחמת יריחו. ביהשוע פרק ו ,יז.
..וְהָיְתָ֨ה הָעִ֥יר חֵ֛רֶם הִ֥יא וְכׇל־אֲשֶׁר־בָּ֖הּ לשם רַק֩ רָחָ֨ב הַזּוֹנָ֜ה תִּֽחְיֶ֗ה הִ֚יא וְכׇל־אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֣הּ בַּבַּ֔יִת כִּ֣י הֶחְבְּאַ֔תָה אֶת־הַמַּלְאָכִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְנוּ׃ וְרַק־אַתֶּם֙ שִׁמְר֣וּ מִן־הַחֵ֔רֶם פֶּֽן־תַּחֲרִ֖ימוּ וּלְקַחְתֶּ֣ם מִן־הַחֵ֑רֶם וְשַׂמְתֶּ֞ם אֶת־מַחֲנֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ לְחֵ֔רֶם וַעֲכַרְתֶּ֖ם אוֹתֽוֹ׃ וְכֹ֣ל ׀ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֗ב וּכְלֵ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ וּבַרְזֶ֔ל קֹ֥דֶשׁ ה֖וּא לה' אוֹצַ֥ר ה' יָבֽוֹא..

* וברשי שם הסיבה לחרם זה: והיתה העיר חרם" - הקדש כי היום שבת קדש וראוי להיות קדש שלל הנשלל בו.
* וברדק - משום שהייתה העיר הראשונה שנכבשה על ידו בארץ-ישראל, ורכושה יועד להקדש, מעין תרומה או הפרשת חלה
מראשית העיסה..

* ובסנהדרין מד.
שהיתה זו החלטת יהושע.
אוֹקֵים רַב אָמוֹרָא עֲלֵיהּ וּדְרַשׁ: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ כֵּן צִוָּה מֹשֶׁה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכֵן עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לֹא הֵסִיר דָּבָר מִכׇּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר "קוּם לָךְ" [ שמרמז שהדבר תלוי ביהושע] ? אָמַר לוֹ אַתָּה גָּרַמְתָּ לָהֶם [רשי - אתה גרמת להם [חטא המעילה בחרם].
שלא היה לך לאסור עליהם ביזת יריחו]

וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בְּעַי וְעָשִׂיתָ לָעַי וּלְמַלְכָּהּ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ " רק שללה ובהמתה תבוזו שלא תחרימם עוד".


2 .ערד
במלחמה בכנעני מלך ערד נאמר: "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את
העם הזה בידי והחרמתי את עריהם. וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם
ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה" (במדבר כ"א, ב-ג).

וברשי -

"וישמע הכנעני" - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו' כדאיתא (בר"ה דף ג) ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל מזומן בכל עת לפורענות .
"יושב הנגב" - זה עמלק שנאמר (במדבר יג) עמלק יושב בארץ הנגב ושנה את לשונו לדבר בל' כנען ..
כאן היתה זו יוזמת העם בנ"י שנדרו להחרים אותו לה', ובכך הופך את המלחמה למלחמת קודש,

3. מלחמת שאול בעמלק
וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּתֹ֨ב זֹ֤את זִכָּרוֹן֙ בַּסֵּ֔פֶר וְשִׂ֖ים בְּאׇזְנֵ֣י יְהוֹשֻׁ֑עַ כִּֽי־מָחֹ֤ה אֶמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם׃
בפירוש הציווי (דברים כה, יט): 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח', כתב רש"י כי בכלל מצות מחיית עמלק כילוי כל בהמתם.

וגם כאשר מצווה שמואל את שאול לצאת ולהלחם בעמלק, כולל הוא בַציווי אף את החרמת בהמותיו, וכמפורש בפסוק (שמ"א טו, ג): 'עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמל עָלָיו, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְ..
גם מלחמת עמלק זו היא מלחמת נקם באויבי ה' וישראל.

וכבר דנו במה שקשה על דוד מהנאמר
בדהי"א יח, יא:
גַּם אֹתָם הִקְדִּישׁ הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לַה' עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר נָשָׂא מִכָּל הַגּוֹיִם מֵאֱדוֹם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק.
ועוד יש להבין, כיצד נטלו מרדכי ואסתר את בית המן על אף שהיה מזרע עמלק ?
עיין כאן https://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=48&id=1441


4. הניצחון בפורים
א אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם--לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים;
וּשְׁלָלָם, לָבוֹז. . והותאה להם הביזה.

למרות זאת - נמנעו מכך-
אסתר ט, טז. וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף;
וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם.

* וברש"י: "והם בביזה לא שלחו את ידם, שהראו לכל שלא נעשה לשם ממון"
* וגם בגרא פירש - כדי להראות שלא עשו בשביל ממון ,רק לקיים גזירת המלכות".
* ואילן לר בחיי - האיסור נובע " נזהר מרדכי בדבר שלא ליהנות משלל המן שהיה מזרע עמלק..

* ובעקידת יצחק כתב (אסתר ט, י):
ואפשר שעשו כן מפני כי מלחמה לה' בעמלק היא, והוא יתברך ציוה 'והמתָ מאיש ועד אשה' וגו'. ובו נכשל אבי המלכות שאול המלך הראשון, כי הנה הוא חמל על מיטב הצאן... ועל כן לא התירו זקני עיר ועיר לשלוח ידם בשלל פן יחטאו גם הם במצות שמואל, אשר היא פירוש תמחה זכר עמלק בלי ספק..

5. במלחמת סנחריב.
הוראת הנביא התירה לקחת שלל - והעם חשב להחמיר.
ישיעהו לג, ד. וְאֻסַּ֣ף שְׁלַלְכֶ֔ם אֹ֖סֶף הֶֽחָסִ֑יל כְּמַשַּׁ֥ק גֵּבִ֖ים שֹׁקֵ֥ק בּֽוֹ׃

ובגמרא סנהדרין צד -
וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל. אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל אִסְפוּ שְׁלַלְכֶם אָמְרוּ לוֹ לִבְזוֹז אוֹ לַחְלוֹק אָמַר לָהֶם 'כְּאֹסֶף הֶחָסִיל' מָה אֹסֶף הֶחָסִיל כׇּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ אַף שְׁלַלְכֶם כׇּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ.
אָמְרוּ לוֹ וַהֲלֹא מָמוֹן עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מְעוֹרָב בּו אָמַר לָהֶם 'כְּמַשַּׁק גֵּבִים שׁוֹקֵק בּוֹ' מָה גֵּבִים הַלָּלוּ מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִטּוּמְאָה לְטׇהֳרָה
אַף מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּיַד אוּמּוֹת הָעוֹלָם מִיָּד טִיהַר כִּדְרַב פָּפָּא דְּאָמַר רַב פָּפָּא עַמּוֹן וּמוֹאָב טָהֲרוּ בְּסִיחוֹן.

היינו -שהעם הוא זה שהחמיר תחילה ונמנע מהשלל
שכן היה זה רכוש יהודי - של עשרת השבטים וחששו לגזל. והיתה זו החמרה והחרמה זמנית של בנ"י עצמם ולא הוראה מגבוה.
ואח"כ ע"י הנביא בוטלה ההחרמה.

6 . עיר הנידחת.
מקרה נוסף שנאסרה בו לקיחת שלל הוא עיר הנידחת: "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלהיך והיתה
תל עולם לא תבנה עוד. ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים י"ג, יז-יח).
אולם ייתכן שהטעם שם שונה מהסיבות דלעיל , והוא מבוסס על הגדרת העיר כולה כ'חפצא' של עבודה זרה.

ואכן גם ביריחו שנצטוו להחרים את הבהמות וכו יש מפרשים שתלו זאת בכך שהם הוחרמו מדין עיר של עבודה זרה - כדין עיר הנידחת .
במדרש תנחומא (נשא כח) "אמר "אמר רבי ברכיה הכהן ברבי: כעיר הנידחת עשאה[את יריחו], ועיר הנידחת אסורה בהנאה, שנאמר: 'ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל, לד' אלקיך' (דברים יג, יז)".
הכוונה היא שכשם שלגבי עיר שתושביה הישראלים עבדו עבודה זרה ציוותה התורה להשמיד את כל אשר בה, כך נהג יהושע לגבי יריחו, לריבוי העבודה זרה שהיה בה. ואכן רבי ברכיה אמר: "כעיר הנידחת עשאה", ולא אמר: "עיר הנידחת היא".

7.
ראינו שיש מספר סיבות לחרם על השלל.
ובולט הדבר שלחלקם הגדול יש לכך קשר "לעמלק" שנצטוו למחותו.
כך המלחמות :ביריחו, בערד, אצל שאול, בפורים.
בסנחריב זה שונה -והוא אכן בוטל בהמשך.

והדרישות וההחלטות על החרם היו:
ביוזמת ה' . שאול. עיר הנידחת.
ביוזמת המנהיגים: יריחו. פורים.
ביוזמת העם [והמנהיגים]: ערד. סנחריב.[פורים]


חזור אל “אספקלריא”



מי מחובר

משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 141 אורחים