בינה להבין כתב:צופה_ומביט כתב:שומע, ויל"ע בזה מכמה פנים אם דומה לכאן.
אז הנה עוד דוגמא,
נקטי' להלכה דחמץ בפסח אוסר במשהו, עוד נקטי' דכבוש כמבושל, ועפ'ז אם רואים במשך הפסח שנפל משהו חמץ לתוך נהר גדול צריכין לאסור כל מי הנהר [ואכן יש הסוברים כן] אבל אחרים יבואו ויאמרו שאין הדעת סובל [דהיינו לא מסתברא כלל] דההלכה רצה לאסור גם בכה'ג וימציאו כל מיני חילוקים
(שתי הדוגמאות הנ'ל הם באופן לחלק- דהיינו שעושים חילוק בהלכה דבכה'ג בודאי לא נאמר ההלכה [הגם דבמקור אינו מפורש החילוק], והנידון דידן הוא באופן לקשר- דהיינו דבודאי גם באופן זה נאמרה ההלכה [הגם דבמקור אינו מפורש הקשר], ואם בשביל זה דעתך שאינו דומה (חילוק שדעתי 'אינו יכול לסבול'
בדרד צחות) אשתדל בל'נ למצוא גם אופן זה [שבודאי מצוי] אבל יקח זמן)
שומע, ייש"כ.
עכ"ז אומר לך את הרהוריי בחילוק הדוגמאות, ואולי גם נרוויח מזה לעצם הנידון. [כמובן כל דבריי הם הצעות, ונכתבות כאן כדי לעורר וכחומר למחשבה].
בדוגמה של חמץ, כתוב "משהו" והשאלה היא האם יש שיעור למשהו, ובזה יש כבר בגמרא עירובין לגבי לחי "וכמה משהו". כלומר, הרעיון הזה ש"משהו" יש לו מידה אינו חדש, ואנחנו לא יוצרים אותו במיוחד עבור המקרה הזה.
כמו"כ, באמת לא מסתבר כלל שהתורה אסרה משהו כזה שלא רק ששקול ל"לא כלום" אלא אינו מציאותי כלל להישמר ממנו.
משא"כ בהלכה של "רבו", שהיא הלכה ידועה, ששקלו וטרו בה, ואמרו כו"כ אפשרויות ל"רבו" ו"רבו מובהק", והכל נסוב מאז ומעולם סביב לימוד תורה ופסק הלכה, והאופן הנידו"ד אינו נכלל שם לכאורה, וצריך להמציא בשבילו גדר חדש שלא נמצא בפוסקים, כי נתחדשה מציאות חדשה לגמרי של יחס בין "מקושרים" או "חסידים" ל"צדיק" [במשמעות החסידית], שלא מוכרחים לקרוא לזה כלל "רב", ועל פי כללי "רב" בחז"ל ובפוסקים הוא לכאורה אינו "רב" [אא"כ נמצא למה לדמותו, וככל הצדדים דלעיל], ובכן מאי סני לא לקרוא לו "רב" אלא לקרוא לו "צדיק", שזו באמת המהות העיקרית כאן? קשר הנפשות וצינור השפע וכו'. והרי היו צדיקים שלא דיברו כמעט, ולא נראו כמעט, וכו' [או שהחסידים גרו רחוק ולא נסעו אליהם למעט פעם בשנה או בחיים], והעיקר היה ההתקשרות הנפשית אליהם, והשפיעו אפילו מרחוק וכו'. או להתחמם לאור עבודת הקודש שלהם.
הגע עצמך, רבי חנינא בן דוסא, שהוא המקור הגדול ל"כל העולם ניזון בשביל חנינא בני", האם משום כך היו צריכים כל בני הדור לקרוא לו "רבם מובהק"? לכאורה לא, והאם משום כך אינו די לו התואר הכי נכבד הזה "צדיק יסוד עולם", שמוכרחים גם לקרוא לו "רב"? איפה בכלל ההכרח לקרוא לו "רב" דוקא, שנמשכן נפשנא להסביר שגם הוא בכלל הגדרים לכך? נוצרה כאן מציאות חדשה, שחז"ל והפוסקים לא עסקו בה ולא דיברו עליה ולא הגדירו אותה, ומי אנחנו שנחדש כאן את עצם הגדר - שלא מצאנו עד היום - בהלכות "רב" - העיקר כדי שהצדיק "יזכה" גם ל"תעודת רבנות".
משל למה הדבר דומה: ראש ישיבה, ומשגיח. [ובגוונא ששניהם אמיתיים כשמם והבחורים רציניים ותלמידיהם ברצינות]. לשניהם השפעה תורנית מכרעת על הבחורים, אחד בדרכי הלימוד ובידיעת התורה, השני במוסר ומידות והשקפות ובניין האדם. האם משום כך צריך לקרוא לראש ישיבה משגיח ולמשגיח ראש ישיבה? כל אחד והשם שלו.
כמובן שבדוגמה זו שניהם "רבו" [לפי הכללים שהוזכרו], כל אחד מהם מלמד את התלמידים חלק בתורה, ומצד זה לבדו הוא נקרא "רבם", והתואר המבדיל, ראש ישיבה ומשגיח [ויותר נכון: מנהל רוחני], מציין [מבחינה מעשית] איזה חלק בתורה לומדים אצל זה ואיזה אצל זה. משא"כ בנידו"ד, כל הנידון הוא במה ה"צדיק" שמקושרים אליו נקרא גם "רב" והאם יש בזה צורך. אבל הדוגמה הובאה כלפי זה שלא כל אחד צריך את כל התארים, אלא מתייחד בתוארו שהוא כפי מהותו ותפקידו, ודי לתארו בזה.אלא שהדעת - של מי שלא סובל - לא סובלת כאן שני דברים, אחד בסברא ואחד בתחושה:
א. בסברא: בכ"ז האיש הזה [לא משפיע רק דרך סתרי הנשמות או מעצם היותו בעולם, אלא] משפיע גם בגלוי על סובביו, דייקא, ולו יהי זה רק מעבודתו בקודש שהם חווים. והם מסתופפים סביבו, ושואלים בדברו ועצתו, ועושים כהכרעתו, וצייתין אליו וכו', וההשפעה הדתית שלו על חייהם ועל יהדותם שווה במשקלה לכה"פ להשפעתו של רב על חייו ויהדותו של יהודי. [הוא עשוי להיות המעמיד הגדול של הדת בקהילתו, ובכל ענפיה בעולם, ולפעמים לדור כולו]. א"כ סוכ"ס הוא עושה בעצם מה שרב עושה - רק לא באותם החלקים שרב עושה. א"כ מה ההבדל הגדול, שהמלמד תורה ופוסק הלכה נקרא רב, והצדיק לא, רק כי אין להגדירו במונחי "לימוד תורה ופסק הלכה" שהם היו הקריטריון בכל הדורות.
ב. בתחושה: בכל הדורות היחס הכי קרוב לדבר/קשר הנ"ל שיש עם הצדיק, והתואר החשוב והמשמעותי, לאדם החשוב והמשמעותי, בענייני הנפש והדת והקהילה, היה "רב". ממילא לא סובלת הדעת שאיש שכך הוא הקשר עמו, וזו השפעתו המכרעת בענייני הנפש והדת, לא ייחשב "רב". אלא שמו בישראל יהיה תואר חדש ומחודש שמעולם לא היה: "הצדיק". זו תחושה, על רקע היסטורי, שנובעת מכך שהמוסד הדתי המרכזי והמעמד הדתי הכי גבוה במשך אלפי שנים היה "הרב". חכמי ישראל, רבנים, המורים והמלמדים והפוסקים. ובלשון הרמב"ם: "אין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא גדול ממורא הרב. אמרו חכמים: מורא רבך כמורא שמים. לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה". וכעת יש כאן מישהו שעבור אנשים הוא המוסד הדתי המרכזי והמעמד הדתי הכי גבוה והוא המייצג הכי גדול של דבר השם - והוא לא רב.
אולי אפילו מציקה כאן המחשבה/תחושה שזה מבליט מאד מאד את החידוש שבדרך החדשה. שתחת "חכמים" העמידה בראשה "צדיקים", מושג חדש, עם מהות אחרת. זה מבליט מאד את העובדה שיש כאן שינוי דרמטי מכל ההיסטוריה היהודית, וכמובן מאד לא נוח לראות זאת כך, מכו"כ טעמים. כמדומה עוד שחלק מהתחושה הוא גם שיש בכך פחיתות כבוד וזילותא, שלא יתכן שה"צדיק" לא יהיה "רב", [שהוא המעמד העליון תמיד, התורני, ולא רק] בזמן שכל עניינו של ה"צדיק" [מהותו, ורום ערכו, והשפעתו בקהילתו, והעמדת הדת שהוא עושה, וכו'] הוא הרבה הרבה למעלה מ"הרב". [מכאן נובעים גם ביטויים כמו "הרבי הוא הסמכות התורנית העליונה", כלומר לוקחים את הביטויים שימשו בישראל בכל הדורות - ומעתיקים אותם לצדיק, כדבר מובן מאליו, ובלי לחקור ולדקדק בזה, כי פשוט אין לנו שפה אחרת למעמד הדתי העליון, וח"ו להמציא שפה אחרת, שזהו דבר שאי אפשר בישראל].
האם "אין הדעת סובלת" מסוגים / סיבות אלה די בה כדי להמציא/לחדש גדר חדש בהלכה?
איני יודע.
אא"כ באמת ניתן להראות דמיון וקשר טוב ומובן בין תפקיד/מוסד הרב והצדיק.
ואז אני מסכים שהגם שהנטיה לעשות זאת תהיה מחמת "אי הדעת סובלת" אבל עכ"פ לא תהיה כאן המצאה.
ואני עדיין חושב שבכל כה"ג, אם באמת יש להראות דמיון וקשר - גם פוסק שאינו חסידי יכול לשמוע היטב את הסברה שבזה. מתארים לו את המציאות של הקשר, ושל ההשפעה [הגלויה], וחלקו בהעמדת הדת, ובחימום הלב והנפש לעבודת השם, ובקיום חובות הדעות והלבבות וכו', מה קורה איתו ומה קורה בלעדיו, והוא יכול לשמוע שאין הרבה הפרש בין זה ל"רב". זאת למרות שניתן גם להתעקש להגדיר רב רק במונחים ההלכתיים היבשים הקיימים כבר לפנינו ששימשו ושמצאנו בכל הדורות. [זה כבר קשור גם לאופי הפסיקתי של הפוסק, ולא רק לדעתו הקדומה בנוגע לצדיק וחסידים].
עכ"פ, לאור הדברים הנ"ל, באמת יש לי שאלה:
בזמן הנביאים - האם לנביא היו קוראים "רב"? או רק לחכמי התורה. וגם אם לא היה אז התואר המסוים הזה [לעזרא קראו "סופר"], האם היו לו דיני "רבו" ו"רבו מובהק" משום שבכל דבר ספק בחיים ובעבודת השם היו הולכים לשאול בדברו והוא היה מורה הדור בדרכי השם ומה השם רוצה מהדור ובמוסר וכו', שלא לומר משפיע קדושה ורוממות ורוחניות בין מעצם היותו בדור [כדברי הר"ן הידועים] ובין בגלוי למסתופפים בצלו? [לעיל עסקתי בזה קצת בנוגע לבני הנביאים]. או ש"רב" היה תואר לתלמידי חכמים מורי ההלכה ומלמדי התורה והשופטים את העם, ו"נביא" היה תואר בפני עצמו, שדי והותר בו. יש כהן, ויש נביא, ויש חכם, ולא מוכרחים שלכל אחד יהיה גם התואר של השני.
אם נדע תשובה על זה, נוכל גם ללמוד לעניין מושג ה"צדיק" שהתחדש בדורות שלפנינו.
וכעת אני מגיע אל הנקודה החדשה שהלכה והתעוררה בי לאורך המחשבה על הדברים.
בעצם מכל הנ"ל עולה לכאורה שהשאלה היסודית צריכה להיות אחרת לגמרי:
לא האם "צדיק" הוא "רב", אלא האם יש לנהוג ב"צדיק" באותו הכבוד והמורא שנוהגים ב"רב".
ולמשל גם לגבי רחב"ד כנ"ל, אולי אינו "רבם" של כל ישראל, אבל צריכים לנהוג בו כבוד ומורא כמו שנוהגים בגדול הדור, ולא משום שהוא "רבם" של כל הדור, אלא משום שהוא צדיק הדור.
מנין לומר מעיקרא שכל דיני כבוד ומורא יש אך ורק ל"רב", ולא למישהו - שניתן להראות הרבה דמיון בין השפעתו הדתית לבין רב - אך אינו עונה להגדרות של רב? וכי גזירת הכתוב היא שכבוד ומורא יהיו רק ל"רב"?
אלא שאין לנו איך לדעת האם יש חיוב עצמי של כבוד ומורא ל"צדיק", כי אין הלכות כאלה, וכל ההלכות שיש לנו בזה הם לגבי רב.
והנידון תלוי אולי בטעמא דמילתא, מדוע חולקים כזה כבוד ומורא לרב. דאם נבין את הטעם, אולי נראה שאותו הטעם יש גם ב"צדיק" אף אם אינו "רבו".
ואולי יש ללמוד מאבידת רבו שקודמת לאבידת אביו כי רבו מביאו לחיי העולם הבא, וא"כ נימא שכל מי שמביאו לחיי העולם הבא יש ליתן לו יחס של רב, [או אולי אפילו תואר רב]. אלא שבזמן חז"ל והפוסקים המציאות בזה היתה שרק רבו בתורה היה כזה, וכעת נתחדשה עוד מציאות בזה.
ומאידך צ"ע האם משום שאנו מדמים נעשה מעשה, ונחדש הלכות מדרישת טעמא דקרא.
ובאמת יש לבדוק מה ההלכה לגבי נביא, ולגבי כהן המשמש בבית המקדש, ובעיקר כהן גדול. האם מלבד דיני כהן / כהן גדול המיוחדים יש לכל כהן כזה גם דיני כבוד ומורא שווים לשל רבו / רבו מובהק, כי חד טעמא להם?
אולי משם נוכל ללמוד לכאן.
[אזכיר שוב שבספרי חסידות מדמים הרבה את הנאמר על נביא ועל כהן לעניין הצדיק, ולומדים מזה לזה. והרעיון הוא (לדלות הבנתי) כי את התפקיד שמילאו הכהן והנביא ממלא כיום הצדיק].
לסיום, עוד מחשבה מכיוון חדש:
עד כאן עסקנו רק בעניין של "רבו" ו"רבו מובהק". אבל יש לדון גם מצד כבוד [ומורא?] לתלמידי חכמים.
האם "הצדיק" היינו "תלמיד חכם"?
האם יש חיוב לכבדו בתור תלמיד חכם?
האם יש חיוב לכבדו מצד מהותו כ"צדיק" כפי שמכבדים לתלמיד חכם מצד היותו תלמיד חכם?
[האם מעלת/כבוד התלמיד חכם היא משום היותו "צדיק"?]
בכל הדורות כולם המעמד הדתי הכי עליון והכבוד הכי גדול היה לחכמי התורה ופוסקי ההלכה. אבל בחידוש של החסידות לא נמדד האדם [עכ"פ לא נבחן בזה בגלוי] בגדלות בתורה הנגלית ופסק הלכה כבכל הדורות, אלא במושגים אחרים לגמרי, שעיקרם צדקות ודביקות ועבודת השם, שבוודאי נובעים מתורה ומצוות, [והם התוכן הפנימי של התורה והמצוות], אבל כלשון הבאר מים חיים שאכן "הצדיקים לומדים מעט מהרבה, אבל המעט שלומדים - לומדים אותו לשמה", ולכן מתקיימים בהם דברי רבי מאיר במשנה פ"ו באבות. וכן קיום המצוות שלהם הוא לעילא לעילא, והתפילה בהתפשטות הגשמיות קרוב למעלת הנבואה, והמידות מזוככות, וטהרה וקדושה ופרישות נוראה, ואהבת ישראל שאין כמוה, וענווה, וביטול היש כאין ממש, שמתקיים בו ההיפך מ"אין אני והוא יכולים לדור". והם מהחסידים שמתפללים תשע שעות ביום ומכוונים את לבם למקום ויש להם ברכה וס"ד משמיא בשאר עסקיהם, ונענים בתפילתם, ונעשים להם נסים וכו'. וזה עוד לפני גדלותם בחלק הנסתר בתורה. וזוכים לגילוי נשמות ואליהו ולרוח הקודש, וזהו המבחן שלהם, ולא גדלות בחכמת התורה בבקיאות ועיון, בפלפול ובפסק הלכה.
אפשר אולי להגדיר שהגדלות שלהם היא במידות ובקיום מצוות. ובראש ובראשונה במצוות הדעות יסודי התורה וחובות הלבבות. [בביטוי "קיום מצוות" נכלל כל עבודת השם, קיום רצון השם, ובכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, וטהרה וקדושה ופרישות ודביקות. הכל נכלל בסופו של דבר ב"מצוות"]. גם עסק התורה שלהם לא נמדד בידיעת התורה, אלא באיכות הקיום של מצוות תלמוד/עסק התורה, שהוא לשמה ובאהבה ויראה ודביקות, והשגת התכלית הפנימית של לימוד התורה. זאת לעומת המושג תלמיד חכם שמדבר כפשוטו על גדלות בלימוד התורה = בחכמת התורה. דהיינו בעמל והתמדה ובקיאות ועיון ופסק הלכה בחכמת התורה.
גם בזוהר אנו מוצאים שלכל סוג של מעלה תורנית / דתית יש תואר נפרד. יש בעלי תורה [ובה עצמה: מארי מקרא, מארי משנה, מארי תלמוד (שהם גם הפוסקים, וכמש"כ הרמב"ם), מארי רזין], ויש בעלי מצוות, ויש בעלי תפילה, ויש נוטרי הברית, ושאר מעלות [ולא משנה כרגע האם יש או אין סדר פנימי ביניהם, ובאילו הקשרים]. יש כמדומה מארי מהימנותא, שגדולים בחוזק אמונתם ובסוד הדביקות שלהם, ועוד תארים לעוסקים בייחודים ותיקון השכינה וכו'. העיקר הוא שלא הכל בחדא מחתא מחתינהו, לקרוא לבעלי מצוות "תלמידי חכמים" רק כי מוכרחים לתת להם מעלה עליונה. אלא הכל לפי מעשיו שמו נקרא עליו.
עכ"פ בחסידות, בדברים הנזכרים לעיל בפסקא שלפני הקודמת נמדד האדם להיות במעמד הדתי העליון, זה שבכל הדורות היה שמור לתלמידי חכמים. ומעמדו הוא אף הרבה מעל לתלמידי החכמים [במובן הרגיל של המילה]. וזה חידוש, כי המושג הפשוט של תלמידי חכמים בכל הדורות לא היה כזה, ואנשים כאלו נקראו "חסידים" כבר בזמן הראשונים, והיו להם חבורות קטנות לעצמם, ולא הנהיגו את הדור בדר"כ, אלא תופסי הישיבה מרביצי התורה, ובעלי ההלכה הפוסקים והמשיבים. [גם מי שכן היה ממארי דרזין וקדוש עליון ובעל רוה"ק וזכה למעלות הלומד תורה לשמה, היה ראש הדור לא מצד זה אלא מצד גדלותו הגלויה בתורה ובהלכה, שהעמיד תלמידים הרבה גדולי תורה וחינך את הדור בדרכי הלימוד והפסק, האמונה והמוסר, ופסק הלכה ועמד בפרץ בהנהגת הקהילות והיהדות בזמנו ומקומו. למשל הרמב"ן]. וכאן נשתנה היחס, והתחלפה ההנהגה והמעמד.
וגגם כאן אנו רואים את התופעה שתיארתי לעיל, שקשה לאנשים לסבול שהצדיק לא יוגדר תלמיד חכם. ושהמושג אמונת חכמים לא עוסק בו, אלא במישהו אחר, ושצריך עבורו לחדש מושג חדש של אמונת צדיקים. [שלקוח כמדומה מעולם הנביא, וכמו שכבר כתבתי לעיל כמ"פ]. ולקרוא לו "מארי מצוות ועובדין טבין" ולא "מארי תורה". ושיש לדון אם חייבים לכבדו כתלמיד חכם. ושיש מציאות כזו של "רבו / רבו מובהק" שאינו תלמיד חכם. זה כל כך זר ומוזר לכל יהודי, פשוט כי לא היו דברים כאלה מעולם [אא"כ כן היו בזמן הנביאים וכנ"ל, איני יודע, וגם זה מן הסתם היה רק אצל בני חבורתו הלומדים ממנו ממש, וכבר עסקנו לעיל בצדדים האלה], והמושג הזה "רבו מובהק שאינו תלמיד חכם" נשמע לכל אוזן יהודית - יהיה מי שיהיה- כסותר מיניה וביה וכדבר שאי אפשר. וממילא הם ממש אנוסים לראות בצדיק גם תלמיד חכם, וממילא לפלפל הכיצד זוכה להגדרה זו שעד כה לא שמענו לה גדרים כאלה. והסיבה כנ"ל: א. מסברא - השפעתו הרוחנית והדתית גדולה לא פחות משל התלמיד חכם, ב. ואולי עיקר: אי אפשר לעקור מן המוח ומן הלב ומהתחושה המוטבעת ההיסטורית שהמעמד העליון בישראל הוא התלמיד חכם. נקודה. זה כ"כ מלא בחז"ל ובכל מקום, שלא שייך אחרת. מה נשאר? לפרש את המושג "תורה" ואת המושג "תלמיד חכם" באופנים חדשים, שמצד התכלית הנרצית מלימוד התורה וכיו"ב, ואף לשים אותם בפי חז"ל והראשונים, ולומר שלכך התכוונו. זה יכול להיות, לפעמים יש אפילו ראיות חזקות לזה, אבל אני כאן מנסה רק להבין את המנגנון הפועל כאן.
נ.ב.
בתיאור של הצדיק שהבאתי כאן [בחלק האחרון] כמובן שאין בכדי לומר שכל מי שמוכתר כ"רבי" עונה לתיאור הזה, ואני לא חושב שיש מי שסבור ככה [עכ"פ לא מוכרחים לסבור ככה, ורבים לא סבורים ככה]. הרבה פעמים זה יותר מה שדובר בחלק הראשון של ההודעה. ובמקרים כאלה השאלה לגבי "תלמיד חכם" עוד מתעצמת, ונעשית לשאלה אפילו יותר עיקרית מהשאלה של "רבו". כי ל"רבו" עוד אפשר למצוא תירוצים, אבל להיכנס לגדר "תלמיד חכם" זה כבר הרבה יותר קשה.
ונוצר מצב שיכול להיות אדם שרבו / רבו המובהק - עכ"פ כפי תפיסתו של אותו אדם והיחס שהוא נותן - אינו תלמיד חכם [או לא מובהק, ועכ"פ לא מיוחד] אלא בעל מצוות, וגם בזה הוא נעלה באופן מיוחד רק כלפי כל שאר בני הקהילה, ולא במובן אבסולוטי כמו בדורות הראשונים, וכולי האי ואולי [כי גם זה לא תמיד]. וכל זה כשיש בדור נגישים לכל אחד תלמידי חכמים עצומים ובעלי מצוות עצומים ומארי דרזין עצומים וכו'. כמה מוזר לשמוע דבר כזה.
כמדומה שאכן בימינו, מהסיבה הזאת גופא, [שהרבה פעמים כבר לא מדובר בצדיקים כראשונים] לא מעיזים אפילו להעמיד בראש אדם שאינו גם תלמיד חכם מוכח בנגלה, עד כמה שאפשר. ואף משתדלים להבליט / להחליט את העובדה שהעומד בראש הוא תלמיד חכם. פשוט כי אחרת זה כבר באמת יהיה דבר "שאין הדעת סובלתו", אחיזת החבל משני קצותיו שאין כמוה. וכולי האי ואולי. כמו כן משתדלים להבליט / להחליט את מעלותיו של העומד בראש באופן שלפחות בדבר אחד הוא יהיה מיוחד במינו [וכביכול די בזה בכדי שיוצדק עמידתו בראש כ"צדיק"], וכשלא נותרת שום ברירה מחליטים שהוא נסתר ואין תוכו כברו למעליותא יתירתא ואין לנו שום השגה [ואז כבר אפשר לומר עליו מה שרוצים].
השאלה כיצד נעשה מצב שמה שהתחיל כ"צדיקים" המתוארים באגרת בסוף נועם אלימלך - אוחז כיום במושגים קטנים מזה הרבה יותר, ועדיין המוסד הוא אותו מוסד, היא שאלה מרתקת בפני עצמה. והשאלה הכיצד עכ"ז במקומות רבים מייחסים לרבי כיום את אותם המושגים שנאמרו על הצדיקים הראשונים, היא כבר שאלה אחרת לגמרי, ועסקתי בה לעיל כמ"פ.
