הודעהעל ידי ישעיהו לוריא » א' פברואר 04, 2024 1:20 am
אני חושב שאהיה כאן לפה לכל חברי הפורום, המביטים בהתפעלות עמוקה ובהערצה כמעט או לא כמעט, מול אדם המצליח לכנס מחשבותיו, וודיבורו בנחת עם הבריות, כולל כאלו שכותבים השמצות, או חופרים יותר מידי לכאן או לכאן.
זה לא מובן בכלל מאליו ולא מובן גם אחרי הרהור נוסף ואחריו עוד ועוד. אשריך.
אני חושב שהוא כבר דיבר מספיק ושיתף מספיק והותר,
אחזור על מאמרו העגמומי של דודי זקיני, איש חסיד חשוב ביותר, שאיבד את אשתו ושמונת ילדיהם בעקדת יהדות אירופה ולא זכה להיבנות בזיווגו השני, שכשהיו אומרים לו שנוסעים לפולין כביכול לקברי צדיקים או מסעות שרשים,
היה עונה בכאב: מה שאצל אחרים זאת אטרקציה, עבורי היא טרגדיה.
אז כל הכבוד הרב בן מיכאל.
---------------------------------------
היה כאן מישהו שביקש לשים קו גבול אדום ובוהק בין אלימות פסיכולוגית לבין אלימות רגשית, וכוונתו שאלימות רגשית יכולה במקרי קצה לבוא בהבנה, משא"כ אלימות פיזית.
זה מופרך מעיקרו.
צאו וראו בכל התביעות על מקרי אלימות ופלילים, ברוך ד' שאין הרבה במחננו, עיקר וליבת התביעה הוא החשש שבא בעקבות האלימות, החרדה שמתלווה כל העת לכל מקום, החשש לצאת מהבית, שמתהלכים בפחד, שמתביישים, שמרגישים ביטול הישות העצמית ועוד ועוד, כפי שגם המציאות של כולנו מוכיחה.
אין סטירה שתכאב יותר מכמה דקות, אבל העלבון, הבושה, הכאב, ההשפלה - נותרים לשנים ארוכות.
הדברים ברורים ופשוטים.
אם כבר להציב גבול, אז אלימות פיזית - אם הייתה אפשרות לעשותה בלא פגיעה נפשית - הייתה יכולה איכשהו להיות מובנת.
הכרתי זקן אחר, שעבר את השואה באופן נוראי וקבר בני משפחה קרובים וכו' וכו', שהיה מספר אפיזודה מימי ילדותו שהתארח בבית קרובים ובא לשם דוד המשפחה, מהצד השני.
הדוד חילק מטבע קטן לכל ילד וילד וכשהגיע אליו, אמר: אתה הרי פרעמד. הדוד ההוא לא היה דוד שלו אלא רק של הקרובים, ודילג עליו.
כשהיה הזקן מספר סיפור זה, אחרי שואה, אחרי 80 שנה וכל מה שעבר עליו בכל השנים, עדיין יכולת לחוש את העלבון של ילד שדילגו עליו וכינוהו פרעמד = זר.
ומהפסיכולוגיה לתיאורים מהשטח:
לפעמים, החטיפה, השיטות האלימות, הסולמות שהוברחו (כמו במקרה של חטיפת 2 בנות משפ' ס.) התחקירים הקנויים בתקשורת החילונית, המכות וכו', הם הגורמים לסלידה עמוקה מהמעשים ולהבנה בקרב כל מי ששומע, כי מדובר בדברים הזויים ומסוכנים.
במקרה של הקהילה והשיטה שכעת במוקד העניינים, שמעתי כמעט מכלי ראשון, שהדברים נעשו באופן הרבה יותר גלוי על השולחן, וכביכול הרבה יותר 'נורמלי', כך שיותר קשה להתנגד, אילולא החוברות בסגנון עבודה זרה או האלימות שהתפרצה לאחרונה בקהילתם, הציבור לא היה מודע לזה כמעט ומי שהיה נחשף לזה, היה הרבה יותר מאמין שמדובר במקרים סוציאליים או הגנה רוחנית (שם באמת לא מנסים לתרץ את מעשיהם כאילו וכביכול מדובר במקרים של רחמנות ורווחה. הרבי אמר. הרבי אמר זאת גם ברמקול. אז ככה כבת קול מסיני ואף יותר)
אני מכיר מכלי שני ואיני יכול להתחייב על פרטי המקרים:
משפ' ש. שהאדמו"ר המדובר כאן באשכול, הורה להם לפני קרוב לשנה, שהבת פלונית תעבור לגור אצל משפ' מ. שהם יותר שוואנצונעס ומתבטלים.
הוראה ואין להרהר אחריה.
כמובן שההוראה לוותה עם שיחת הבהרה וכו', אבל כמובן שכהורים נורמטיביים הם לא רצו בכלל לעשות זאת, אבל כמו שלא מובן לרובנו, כאנשים הנמצאים חייהם וליבם וכל משפחתם בקהילה סגורה, לא הייתה להם הרבה ברירה, הבת עברה לגור ולהתחנך אצל משפחה אחרת.
בשונה מהמדובר בסיפור ההוא, לא קיבלה הוראה להמעיט בקשר עם הוריה, אבל שוו בנפשכם איך היה הקשר ואיך הרגישו ההורים המתוסכלים.
כעבור תקופה נוספת, בשלהי חודש אלול תשפ"ג או בעשרת ימי תשובה, איני יודע מועד מדוייק של הדרשה, התקיימה האסיפה הראשונה מאותו אדמו"ר שכינס את כל חסידיו, כולל כולם לדרשה ארוכה ופומבית כדרכו,
ושם גילה מסתרי לבבו, כשסיפר שאביו או זקנו באו אליו בהקיץ או בחלום, נדמה לי אמר בחלום, ושיבחו אותו על הקהילה היפה שהוא בנה, אבל הם אמרו, שבכל מקום יש קוצים ודרדרים ועל כן יש לכלותם ולבער אותם שלא יזיקו אחרים.
ואז, לנגד כל קהל עדתו, כשאותם אנשים יושבים בפנים, אמר שהוא מוכרח לגלות לכולם מי הם אותם קוצים, שיזהרו מהם, אבל שלא יעשו להם כלום פיזית.
ואמר את שמותיהם לנגד קהל ועדה. הקריא אז 4 שמות ובתוכם אותה משפחה שהבת כבר נלקחה מהם לפני כמחצית השנה.
כמובן שאחרי כזאת דרשה, לא היה לאותן משפחות מה לחפש בחצר השיטה ונאלצו לעזוב איכשהו, אחר החרפות והבושות האיומות.
כעת, איני יודע מה עלה בגורל אותה בת, האם היא רוצה לחזור לבית הוריה שכעת כבר עזבו את החצר, האם היא מורשה לחזור, עכ"פ בתקופה הראשונה היא עדיין נשארה בבית המשפחה שאליה הורה אותו אחד 'להעביר'.
זה הרבה יותר חמור מסולמות שמשתבללים באישון ליל, מפורצים שחוטפים ילדה עם כובעי גרב ואורות כבויים ואפי' ממורה שמסיתה את הילדה נגד הוריה ומסליקה לה פלאפון בלי ידיעתם.
זה נעשה ברבים, באישור ההורים - בכפיה כמובן - ובדיבור הכל גלוי על השולחן. באמצע בני ברק.
וגונב איש ומכרו ונמצא בידו, כנאמר בפרשת השבוע פרשת משפטים.
