גידול פרה אדומה והכנת האפר בטהרה

[פלוריש]

מצורפת כתבה על מאמצי מכון המקדש בעניין.
מה דעתכם?

mrfri1p000 daf (2).pdf

(258.69 KiB) הורד 308 פעמים

[נקדש את שמך בעולם]

מתוך המאמר

דרושים: טהורים מכל הסוגים פרה אדומה כשרה טרם נולדה, ואף על פי כן ב'מכון המקדש' כבר שוקדים על כוח האדם הרב הדרוש לשם הפקת אפרה. זאת, מתוך הבנה שהמשימה מורכבת לא פחות מאשר השגת הפרה עצמה. עינת זיו, הממונה מטעם המכון על גיוס כוח האדם למבצע, מנהלת בימים אלה רשימות של יהודים טהורים מטומאת מת, שתוחקרו לעומק כדי לוודא שהם מתאימים מבחינה הלכתית למשימה.
לצורך שחיטת הפרה ושריפתה, מספרת זיו, נדרש כוהן מגיל 14 ומעלה הבקיא גם בשחיטה. כוהן נוסף נחוץ לאיסוף אפר הפרה. הכוהנים הללו מוכרחים להיות נקיים ממום, ולשם וידוא העניין יעברו בדיקה מקיפה בידי מומחה מטעם המכון. העדיפות היא לכוהנים שלא יצאו מעולם לחו"ל, ומכל מקום חובה לוודא שנולדו בבית או בבית חולים שמחלקת היולדות שלו נפרדת ובטוחה מטומאת מת.
עוד מחפש המכון מסייעים להובלת הציוד הנדרש למקום השחיטה. גם הם נדרשים להיות טהורים מטומאת מת, אך אין צורך שיהיו כוהנים דווקא. במקרה הזה המנעד רחב, והמכון מחפש גברים ונשים, בני מצווה אבל גם ילדים שטרם הגיעו לגיל מצוות.
מי שיימצאו מתאימים לכך יתבקשו לחתום על טופס ויתור סודיות כללי ורפואי.
הצצה קטנה לשאלון:
"התאמץ נא להיזכר: האם מלידתך ועד היום היית בבית קברות, בית לוויות או מערת קבורה תחת קורת גג אחת עם מת או קבר?
האם שהית אי פעם בחו"ל?
בהיותך בחו"ל, האם ביקרת רק במקומות עירוניים ומרוצפים
באספלט וכדומה, או גם נגעת באדמה?"
מי שרואה את עצמו או את ילדיו מתאימים לדרישות הללו מוזמן לפנות לעינת זיו מ'מכון המקדש' בטלפון
3752751-052.

אני לא זוכר את ההלכות, אבל אם א' מרבני הפורום יכול לסכם פה בקצרה את דיני ''חרב הרי הוא כחלל'' ,
כי לכאורה אם חרב (וה''ה כל כלי) הוא נטמא ומטמא באוהל, כמעט לא שייך אדם שיהיה טהור,
(כיון שבלתי אפשרי שבכל בית שנכנס אליו יהיו כל הכלים שבו חדשים או שידוע בבירור שלא היו באוהל המת).

[אוצר החכמה]

הלא זה אשר שאל ר' חיים כהן את רבינו תם איזה בית אשר תבנו לי?
והשיב לו שכהן אינו מוזהר עליו. אבל לעניין טומאה וודאי טמא.

וגם הלא וודאי יש לחשוש שנגע בכלי מתכת כאלה למשל בטבעת של מישהי שהיתה באוהל המת. והוא משנה מפורשת בריש אהלות.

[בתבונה]

1. אין חרב הרי הוא כחלל, עושה חרב הרי הוא כחלל אחר כיוצא בו
2. האם נעשה חרב הרי הוא כחלל מטמא באוהל או האם מטומאת אהל יכול להפך לחרב הרי הוא כחלל - האם כלי שנטמא באוהל יטמא באוהל ( או שרק ממגע מת יש חרב הרי הוא כחלל או שאינו מטמא רק במגע)יש דעות שגם נטמא וגם מטמא באוהל אם כי רבים החולקים .
3. איזה כלי -דעת ר"ת שרק כלי מתכות דעת הרמב"ם שכל הכלים למעט כלי חרס והר"י מסימפונט שרק חרב שהרג בו, ודעת הראב"ד בחידושיו שדין חרב הרי הוא כחלל הוא דין חיבורי כלים ומטמא כחלל רק בזמן חיבורו למת (וחיבורי אדם באדם דרבנן כהרמב"ם) (וכן ממשמע שפירש הרדב"ז בדעת הרמב"ם בהל' נזיר , וכן במלבי"ם)
4. האם הנטמא מחרב הרי הוא כחלל טמא בדיוק כנוגע במת - , אין נזיר מגלח על טומאתו ואין חייבים עליו על טומאת מקדש וקדשיו, טמא שבעת ימים ואין צריך הזאת אפר פרה אלא טובל במקווה ודיו כך היא דעת הרמב"ן ועוד וכן הכרעת הגר"א (מובא בביאור הגרא הל' אבל מליקוטיו) , יש מחלוקת אם כהן מוזהר על טומאה זו, הרש"ש טוען שאם הנוגע בחרב צריך הזאה בהכרח שהנוגע בחרב שנגעה לפני יומיים במת לא יצטרך שבעה ימים אלא רק 5 ימים.

[פלוריש]

אני לא בקי בפרטים המעשיים,
אבל אציין שלרב עזריה אריאל עצמו יש אריכות בסוגיית חרב כחלל, ולדעתו כלי שנטמא מן המת מטמא כמת רק באותה שעה שהוא מחובר אל המת.
ראו במעלין בקודש גיליונות טו-יז, במאמריו ובתגובות.

[פלתי]

אני לא בקי בפרטים המעשיים,
אבל אציין שלרב עזריה אריאל עצמו יש אריכות בסוגיית חרב כחלל, ולדעתו כלי שנטמא מן המת מטמא כמת רק באותה שעה שהוא מחובר אל המת.
ראו במעלין בקודש גיליונות טו-יז, במאמריו ובתגובות.

מוזר מאד מאד.
עכ"פ כל שלא נודע בודאות שמת הרי הוא בחזקת טהרה. והא דהיו מגדלין תינוקות וכו' אינו אלא למעלה בעלמא.
אינני מונח בענין ויתכן שאני טועה.

[נקדש את שמך בעולם]

4. האם הנטמא מחרב הרי הוא כחלל טמא בדיוק כנוגע במת - , אין נזיר מגלח על טומאתו ואין חייבים עליו על טומאת מקדש וקדשיו, טמא שבעת ימים ואין צריך הזאת אפר פרה אלא טובל במקווה ודיו כך היא דעת הרמב"ן וכן דעת הגר"א (בביאור הגרא להלכות אבל מובא מליקוטיו)

גם דעת בעל המאור בחולין שהנטמא מ'חרב ההכ''ח' אינו טעון הזיה (אך כבר העירו עליו שראייתו תמוהה), אמנם בתוס' בנזיר נ''ד ע''ב מפורש שצריך הזיה, וכן נראה מסתימת הרמב''ם שטעון הזיה.

[בתבונה]

אחת הראיות לשיטתם היא
מנזיר דף נד
אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת, ובימי ספרו, ובימי גמרו - על אלו אין הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי,
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף נד עמוד ב

לעולם אימא לך: משום אוירא, וכי קתני - אשארא. הכי נמי מסתברא, מדקתני: וכלים הנוגעים במת, הני כלים בני הזאה אינון? אלא שמע מינה, אשארא.
וכבר תמהו על קושיית הגמרא התוס שם הרי יש בכלים חרב כחלל, ולפי ראשונים אלו והכרעת הגרא ניחא

[בתבונה]

דעת הראב"ד שכל הדין של חרב כחלל היא רק בחיבורים (ב"ק ב:)
ויותר מפורש בע"ז ל"ז
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... &pgnum=105

[נקדש את שמך בעולם]

ראוי לציין לרמב''ן בבא בתרא דף כ' שכתב שלא צריך הזיה, ומ''מ מודה דלדעת הירשלמי צריך אלא שכתב דהבבלי חולק ע''ז והלכה כבבלי,

אחת הראיות לשיטתם היא
מנזיר דף נד
אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת, ובימי ספרו, ובימי גמרו - על אלו אין הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי,
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף נד עמוד ב

לעולם אימא לך: משום אוירא, וכי קתני - אשארא. הכי נמי מסתברא, מדקתני: וכלים הנוגעים במת, הני כלים בני הזאה אינון? אלא שמע מינה, אשארא.
וכבר תמהו על קושיית הגמרא התוס שם הרי יש בכלים חרב כחלל, ולפי ראשונים אלו והכרעת הגרא ניחא

בתוס' תירצו שהגמ' איירי דווקא בכלי שטף שאין בהם דין חרב הרי הוא כחלל, (והא דלא אוקים מתניתין בכלי מתכות משום דבלאו הכי קים ליה דקאי אשארא).
הרמב''ם (נזירות ז' הלכה ח') כתב שהדין הוא שרק נזיר פטור מהזיה אבל שאר אנשים חייבים, (וכבר עמדו על זה הרבה מרבותינו הראשונים והאחרונים). וז''ל נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי. ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר. אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת. וכן יראה לי שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו:


לתועלת הציבור העתקתי את הקטע בביאור הגר''א העוסק בסוגיא
(יורה דעה שס''ט ס''ק ב')

(ליקוט) י״א כו׳. ר״ל לכלי מתכות והוא דעת ר״ת דלא אמרינן כלים הנוגעים במת שיהיו כמוהו אלא דוקא בכלי מתכות כמ״ש תוס׳ דנזיר נ״ד ב׳ בד״ה ומשני והר״ש בפ״ק דאהלות וכ״ד רש״י (בפסחים י״ד ב׳ וש״מ) וראב״ד (בפ״ה מהלכות טומאת מת) אבל הרי״מ ור״י ורמב״ם ורמב״ן וש״פ חולקין ע״ז ודעתם שה״ה בכל הכלים ובגדים לבד מכ״ח שאינם נעשים אב הטומאה לעולם וראיה ממתני׳ ריש אהלות דסתם ארבעה כו׳ וקאמר בכולם כלים סתם ועוד דכלים הנוגעים באדם שיהא כמותו לא גמרינן מחלל חרב אלא מוכבסתם בגדיכם כו׳ כמ״ש בספרי אלא דבשאר טומאת בגדים דוקא בעודו נוגע וכאן אפילו לאחר פרישתו וע״כ צ״ל כל הכלים וה״ה לרישא ובריש חולין ובפ״ק דפסחים (י״ד י״ט ב׳. ואצ״ל הא דשבת ק״א ב׳ עבתוס׳ שם) ובפ״ח דפסחים לא גרסינן חרב הרי הוא כחלל דהא לא מחלל חרב גמיר וכן א״צ שם לזה (עיין משנה למלך פ״ה מה׳ ט״מ) וכ״כ הר״ש בריש אהלות שם וכן קאמר בספרי הא למדנו לכלים ואדם כלים באדם מנין כו׳ אלמא בכל כלים הוא וכנ״ל ועוד הביא ר״י ראיה מתוספתא פ״ו דכלים החמת כו׳ ע״ש בתוס׳ ור״ש אע״ג שדחק ר״ת מ״מ פשטא דמתני׳ וברייתא כדברי הרמב״ם. ולעיקר דינא דכאן הנה דעת ר״ת בתוס׳ הנ״ל דהנזיר מגלח על חרב בחלל ושלכן לא אוקמוהו גמרא שם בכלי מתכות כמ״ש בתוס׳ שם וא״כ ה״ה דכהן מוזהר עליו כמ״ש בתוספתא (פ״ג דמכות) ופ״ד דשמחות כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר כו׳ וזהו ג״כ ראיה לשיטתו דדוקא מתכות מדפריך גמ׳ והני כו׳ (וע״ש בתוס׳ שהניחו בצ״ע לשיטת הרי״מ אבל הרמב״ן בב״ב כ׳ א׳ תירץ דא״צ הזאה אלא הנוגע או מאהיל במת עצמו שכן משמעות המקראות. וכ״כ רבינו בליקוטיו) ולפ״ז אסור ג״כ ליכנס לאהל שהכלי שם שדעתו שם ג״כ שמטמא באהל כמ״ש בתוס׳ שם ובפ״ב דב״ב כ׳ א׳ ד״ה בחבית ובחולין ק״ד א׳ בד״ה חלת ובפ״א דשבת (י״ז א׳) וש״מ (ואינו כן דעת הרמב״ם ועיין בא״ר ריש כלים) אבל ש״פ חולקין עליו דאין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר עליה (משמעות הלשון שבתוספתא ומ״ש דמ״מ איסורא מיהא איכא ועב״י ובספר האשכול) כמ״ש בתוספתא דאהלות והביאו תוס׳ שם והר״ש בפ״ק דאהלות כל המטמא במת טומאת שבעה כו׳ כלים בכלים כו׳ בד״א בתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ואין חייבים על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד וכמ״ש בספ״ז ת דר כלל אר״י כל כו׳ וכ״כ הרמב״ם בפ״ז מהלכות נזירות אבל לענין טומאת מקדש וקדשיו פסק בפ״ה מהלכות טומאת מת שהנוגע במת והנוגע בו חייב מכאן ואילך פטורין והוא כר׳ יוחנן (בירושלמי פ״ז מנזיר) (ע״כ) :

[בתבונה]

אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת, ובימי ספרו, ובימי גמרו - על אלו אין הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי,
תלמוד בבלי מסכת נזיר דף נד עמוד ב

לעולם אימא לך: משום אוירא, וכי קתני - אשארא. הכי נמי מסתברא, מדקתני: וכלים הנוגעים במת, הני כלים בני הזאה אינון? אלא שמע מינה, אשארא.
וכבר תמהו על קושיית הגמרא התוס שם הרי יש בכלים חרב כחלל, ולפי ראשונים אלו והכרעת הגרא ניחא

בתוס' תירצו שהגמ' איירי דווקא בכלי שטף שאין בהם דין חרב הרי הוא כחלל, והא דלא אוקים מתניתין בכלי מתכות משום דבלאו הכי קים ליה דקאי אשארא
[/quote]
לפי תירוץ הרמב"ן ובעה"מ וכהכרעת הגר"א הגמ' מיושבת יותר ואין צורך לדחוק כדברי תוס' שלמרות שהגמ' מביאה ראיה מכלים באמת אין ראיה אלא דבלאו הכי קים ליה דקאי אשארא

לתועלת הציבור העתקתי את הקטע בביאור הגר''א העוסק בסוגיא
(יורה דעה שס''ט ס''ק ב')
אבל הרמב״ן בב״ב כ׳ א׳ תירץ דא״צ הזאה אלא הנוגע או מאהיל במת עצמו שכן משמעות המקראות. וכ״כ רבינו בליקוטיו

[/quote]
נראה לי שמובא גם באדרת אליהו

[יושב ירושלים]

אני לא בקי בפרטים המעשיים,
אבל אציין שלרב עזריה אריאל עצמו יש אריכות בסוגיית חרב כחלל, ולדעתו כלי שנטמא מן המת מטמא כמת רק באותה שעה שהוא מחובר אל המת.
ראו במעלין בקודש גיליונות טו-יז, במאמריו ובתגובות.

מוזר מאד מאד.

ציטוט מהקדמתו של הרב עזריה אריאל למאמר (נוסח מעודכן לתמוז תשע"ז):

לא אכחד, כי דברים אלו מחודשים מאד, ומנוגדים לדברי כל הראשונים, או כמעט כולם. עובדה זו כשלעצמה אינה עילה לנעול את הדלת בפני העלאת הנושא לבירור מחודש, אלא מצריכה אותנו למשנה זהירות.
ידועים הם דברי הרא"ש (סנהדרין פ"ד סי' ו), על האפשרות לחלוק על הקדמונים: "ואני אומר... אם לא ישרו בעיניו דבריהם, ומביא ראיות לדבריו, המקובלים לאנשי דורו - יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם, ויכול לסתור דבריהם. כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסידר רב אשי ורבינא, אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים". וכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' כה ס"א): "יש אומרים דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא".
האריך בעניין זה גדול בדורנו, הגר"ע יוסף זצ"ל, אשר כתב בהקדמתו ליביע אומר (ח"א, פתיחה, אות ג: "וידוע מה שאמרו רז"ל (יומא ט ע"ב): 'טובה ציפורנם של ראשונים מכרסם של אחרונים'. ולכן ברור שאין להקל ראש כנגדם, לסמוך על הכרעתנו מן התלמוד, כי מה נדע ולא ידעו הם, אלא אם כן בראיה ברורה ובהסכמת חכמי הדור, וזה קשה מאד במציאות... מה שאין כן לסמוך על סברתנו נגד הראשונים, לא אמרה אדם מעולם".
אכן, "ראיה ברורה" כנגד הראשונים היא דבר הקשה מאד במציאות. אך לעניות דעתי, דווקא בתחום המיוחד של דיני טהרות, אשר אינם נוהגים הלכה למעשה מזה דורות רבים, נותר ללומדי התורה בדורינו מקום להתגדר בו, ולדלות ממקורות חז"ל ראיות בעניינים אשר התחבטו בהם ראשונים.
עם זאת, לא ניתנה הרשות לכל יחיד להסיק מכוח עיונו מסקנות הלכתיות הסותרות את המקובל, אלא נזקק הוא להסכמת אנשי דורו, אשר ישקלו את הדברים לגופם: האם סברה כאן או ראיה, והאם הראיה יש בה ממש. לאור האמור מובן הדבר, שאף על פי שלעניות דעתי מסקנת דברי נכונה להלכה - לפי שעה אינני רואה בה הלכה למעשה. באתי להציע את הדברים לפני לומדי התורה, ואם אזכה שחכמים בדורנו יעיינו בדברים ויתקבלו על לבם - "הם רשאים ולא אתה".

אמנם קצת מתמיה אותי ש'מכון המקדש' ההולך בעניין זה לפי פסקיו אכן מתכוין לפי הנראה לנהוג כן למעשה, עכ"פ כשדיברתי עמו על השמן שעשו בטהרה א"ל שלמעשה הקפידו גם על 'חרב כחלל' אבל לא חששו לשיטות שנוהג בכל הכלים ולא רק בכלי מתכות.

[סטפנסקי]

הרמב''ם כותב שאת הפרה האדומה יעשה מלך המשיח מאיפה מקורו?

[פלוריש]

כשדיברתי עמו על השמן שעשו בטהרה א"ל שלמעשה הקפידו גם על 'חרב כחלל' אבל לא חששו לשיטות שנוהג בכל הכלים ולא רק בכלי מתכות.

ראה מאמרו על הכנת כד שמן טהור, ושם בהערה 16: http://asif.co.il/wpfb-file/1-20-pdf-26/

[בית האלי]

ב'תחומין' האחרון הרב עזריה אריאל דן בשאלות ההלכתיות שעלו בעניין גידול הפרה.

לענ"ד ישנה בעיה גדולה במה שכתב שם, שהדרך כיום בגידול בקר שנותנים מגנט בקיבת הפרה בשביל שיתקבצו אצלו גרוטאות ומתכות שאוכלת, ולא יפגעו במעיה ובאבריה הפנימיים.
הבעיה היא שהמגנט קשה שלא יהיה טמא (מסתמא בא מארץ העמים) ומטמא את הפרה מיד עם שחיטתה.
(במאמרו בתחומין מתייחס בקצרה בהערה לכך, ומחדש שהמגנט אינו מק"ט, אך לענ"ד אין דבריו נראים אליבא דמ"ד דכלי תשמיש בהמה מק"ט).

[בתבונה]

ראה בעלון שאל נא אב-אלול תשע"ז (גליון ג) עמוד 2 בשם הגרצ"י אדלשטיין, עצה נפלאה למנוע התפשטות טומאת אהל, בשימוש במסכת פרוסה

[גביר]

קובץ הרצאות בנושא מתוך כנס מכון המקדש לד
https://www.youtube.com/watch?v=BSxitKs ... A-HsiEa6ck