בני ברקי כתב:לאור האירועים האחרונים
האם עליה להר הבית במקומות המותרים!!!
אסורה לפי חלק מהפוסקים(רוב הפוסקים) בעצם כי אנחנו לא יודעים עד איפה אסור
או שאסורה גזירה אטו מקומות אסורים
או שהכל מחלוקת השקפתית עם נגיעות הלכתיות.
ראוי לנסות להבין את שורש המחלוקת בימינו שבין סיעת האוסרים לסיעת המתירים, לגבי הכניסה בזמן הזה להר הבית.
כידוע, על סמך משנה מפורשת, פסק הרמב"ם - פעמיים - בלא חולק, שלטמאי מתים מותר להיכנס להר הבית.
וזו לשונו (ביאת מקדש, ג ד): "טמא מת, אפילו המת עצמו, מותר להיכנס להר הבית".
וזו לשונו בפעם השנייה (בית הבחירה, ז טו): "ומותר להכניס המת עצמו להר הבית, ואין צריך לומר - טמא מת - שהוא נכנס לשם".
הראשונים לא חלקו על הרמב"ם, שהרי מקור דבריו אינו מאיזה דיוק בעלמא, אלא הוא ממשנה מפורשת (כלים, א ח): "הר הבית - מקודש ממנו, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם; החיל [חי"ת בציר"י] - מקודש ממנו [מהר הבית], שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסים לשם". אמור מעתה: איסור כניסת טמאי מתים - הוא רק אל החיל, אבל מותרת להם הכניסה להר הבית - שאליו הכניסה אסורה רק על זבים וזבות נדות ויולדות - שטומאתם חולפת כידוע על ידי טבילה כדין.
גם גדולי האחרונים - שעד הדורות האחרונים, לא חלקו על אותה משנה מפורשת ועל הרמב"ם.
גם אין מחלוקת על המציאות: בזכות הפרטים המתבארים במסכת מידות, יכול היום כל בר בי רב לדעת בקלות איך לצייר את מפת הר הבית (שצורתו כצורת טרפז) ואת מפת החיל (המצוי בחלק הצר העליון של הטרפז), ככה שכל מי שמגיע ברגליו למקום - כשבידו המפה המצטיירת ממסכת מידות - רואה במו עיניו את אותו טרפז (שנראה אפילו ביתר-בירור כשחגים מעל הר הבית במסוק), וכך הוא יכול בקלות לוודא את מקומם של לפחות שני תחומים על הר הבית: תחום ה"חיל" הודאי - שהוא כרת ודאי, ותחום ה"לא-חיל" הודאי - שהוא מותר ודאי; בין שני התחומים הוודאים האלה, נמצא תחום ה"ספק-חיל" - שאליו הכניסה נגועה בספק-כרת.
אז איך נולדה בימינו המחלוקת לגבי איסור כניסה להר הבית? היא נולדה אחרי שה"רבנות הראשית לישראל" (בעקבות רבני ירושלים מהדור הקודם) גזרה איסור גורף על הכניסה להר הבית: לא רק על הכניסה לחיל ולמקומות המסופקים - אלא גם על הכניסה למקומות בהר הבית שהם בוודאות מחוץ לחיל, וזאת משלושה טעמים: א. לא כל אחד למד מסכת מידות. ב. לא כל אחד למד הילכות טבילה - הנצרכת בכל מקרה (כי הרי הכניסה להר הבית אסורה לזבים שלא טבלו). ג. כל התר כניסה למקומות המותרים, עלול לעודד - עמי הארצות ואינשי דלא מעלי - לחפש אמתלאות הילכתיות שגויות לפרוץ גדר להתיר גם את המקומות האסורים. הגזירה נועדה אם כן למיגדר מילתא, מחמת החשש לעמי הארצות ולאינשי דלא מעלי.
לתקנה זו של הרבנות הראשית לישראל (שבה כיהן גם הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצוק"ל) הסכימו גם הרבה מגדולי הדור החרדים (כולל הגרי"ש אלישיב זצוק"ל ששימש כדיין ברבנות הראשית לישראל, וכולל הגר"י וייס זצוק"ל ראב"ד העדה החרדית בספרו מנחת יצחק ח"ה סי' א); אבל הואיל ולא כל הפוסקים צמודים לרבנות הראשית לישראל, לכן נוצרו להם ארבע מחנות:
1. המחנה של אלו ההולכים אחרי תקנות הרבנות הראשית לישראל: אלו החמירו מחמת התקנה, גם אם למדו את מסכת מידות וידעו בדיוק איפה על הר הבית נמצא התחום שהוא בוודאות מחוץ לחיל.
2. המחנה של אלו, שלא למדו את מסכת מידות, ושלכן לא ידעו היכן עובר התחום של החיל: אלו החמירו מחמת ספיקם, גם אם לא הלכו אחרי תקנות הרבנות הראשית לישראל.
3. המחנה של אלו אשר, מחד גיסא למדו את מסכת מידות וכך ידעו איפה על הר הבית נמצא התחום החיצוני-לחיל-בוודאות, ואשר מאידך גיסא לא הלכו אחרי תקנות הרבנות הראשית לישראל - אלא אחרי רבותיהם האחרים (כגון הגר"י
פישר זצוק"ל ראב"ד העדה החרדית בספרו "אבן ישראל" ח"ט סי' קסג, והגרי"מ אליהו זצוק"ל בכמה מכתבים שלו), אשר הקלו - אחרי טבילה כדין - להיכנס למקום הנמצא בהר הבית מחוץ לחיל בוודאות, וזאת לפי ההלכה הפסוקה הנ"ל ברמב"ם (ובמשנה).
4. המחנה של אלו שהצריכו שאלת חכם לבירור המקומות המותרים על הר הבית (כגון הגר"מ מאזוז שליט"א ראש ישיבת כסא רחמים, שדבריו בעניין מופיעים באתר הישיבה הנ"ל).
על סיעת המתירים הוקשו שלוש קושיות - ממשניות מפורשות, ועל כך גם ניתנו תשובות:
א. טענת סיעת האוסרים: איננו יודעים היכן החיל - שכאמור אסור מדאו' לטמאי מתים (כלים א ח). טענת סיעת המתירים: אה"נ מי שמסופק ואינו יודע - שלא יעלה; ואולם, קי"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן לא מצינו בשום מקום בהלכה, שמי שיש לו ספק במציאות, יכפה את ספיקו על מי שכבר ביררו לעצמם את העניין באופן ודאי ויצאו מן הספק, כגון ע"י שעשו שאלת חכם (שבירר את הגבולות מתוך המבואר במסכת מידות) - כגון אצל הגר"מ אליהו זצוק"ל שכתב (במכתב בכתי"ק לרב זלמן קורן שליט"א) שיש מקומות אשר למרות שהם "אסורים בכניסת עכו"ם וזב" מכל מקום הם עדין "מותרים לישראל טהור אפילו בזמן הזה".
ב. טענת סיעת האוסרים: מדאו' יש איסור זב בכל הר הבית (כלים א ח). טענת סיעת המתירים: ראשית, קי"ל לכו"ע דנמי זב יכול להיטהר אחרי טבילה במעיין אחרי ז"נ (עם כיס לברר לו נקיות). שנית, קי"ל דזב הוא רק אם הייתה לו הרגשת זיבה - אבל כשאין הרגשה יש חזקת טהרה, בעוד שהגזירה על ע"ה שיהא כזב - לא חלה על מי שאינו ע"ה. יתר על כן, הגר"י
פישר זצוק"ל ס"ל (באבן ישראל ח"ט סי' קסג) - דהיא אינה חלה בימינו אפילו על ע"ה - אלא אם כן יש בימינו כאלה שעליהם היא אינה חלה, ולדעתו היא גם אינה חלה לעניין כניסה להר הבית (אלא לעניינים אחרים, כגון תרומה וכדומה).
ג. טענת סיעת האוסרים: יש גזירת מים עכורים (מקוואות ח ב). טענת סיעת המתירים: ראשית, גזירת מים עכורים היא כידוע גזירה מדרבנן, אשר החשש לקיומה בימינו - תלוי על כירעי ספק רחוק - דלגביו קי"ל דספיקא דרבנן לקולא; והיינו, דמדרבנן גזרה זו קיימת רק אם - כשהטיל מימיו - ראה מים עכורים באמצע הקילוח או בסופו (כמבואר במשנה שם), והאוסרים בימינו חוששים לגזירה זו - אף אם לא ראה כשהטיל מימיו (וה"ט משום דהאוסרים בימינו חיישי דילמא חזי ולאו אדעתיה). שנית, גם אותם אחרונים (שהם השל"ה והמג"א) אשר חששו לגזירת-חז"ל זו אף כשיש ספק רחוק (כנ"ל) לקיומה, מודו דמ"מ מהני לה טבילה - כגון אם יקפיד שלא להטיל מימיו אחרי הטבילה (מג"א סי' תנז ס"ק ח) - א"נ בתוך פרק מעת לעת מאז הטבילה (כדמוכח משם סי' תרו ס"ק ח).